יהדות: אל מחוץ למחנה

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/9468

 

 

קיימת תחושה כי ההנהגה הדתית והרוחנית של "מחננו" משקיעה כוחותיה בחיזוק הנמצאים בתוך המחנה, ולאלו שמבחוץ אין היא מרגישה אחריות.
07/04/11
פרשת מצורע הינה אתגר דרשני קשה ומורכב. הפרשה עוסקת במחלות שונות המטמאות את הגוף ודורשות הליך ארוך של טהרה. מחלות אלו ברובן אינן מוכרות לנו כיום והדינים המפורטים בפרשה אינם נהוגים בעם ישראל זה מאות בשנים. עם כל זאת, תורתנו תורה נצחית היא ואם נעמיק חקור נגלה חיש מעט מלקחה של פרשתנו, שכאילו נכתב אך היום עבור דורנו על תהפוכותיו, משבריו וגליו.

בסוף פרשת תזריע קובעת התורה ביחס למצורע כי "מחוץ למחנה מושבו". ציווי זה מורחב בראשית ספר במדבר לציווי לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". קל להבין את ההיגיון שבשילוח הטמאים אל מחוץ למחנה. טומאה, כך קובעת התורה בפרשתנו, היא דבר מדבק. טומאת הזב או המצורע עשויה להתפשט ולטמא אנשים נוספים ולכן קיים הצורך להרחיק את הטמא מן המחנה עד שיטהר. הרחקה זו נעשית, כאמור, במטרה להגן על "טוהר המחנה".

אך בפסוק אחד, המופיע בראשית פרשתנו, מלמדת אותנו התורה תובנה עמוקה ורבת משמעות בנוגע ליחס אל מי שנמצא מחוץ למחנה. על מנת לבדוק את מצב הנגע ולקבוע האם יכול המצורע להיטהר, מצווה התורה "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". משמע, אחריותו של הכהן קיימת גם כלפי אלו הנמצאים מחוץ ל"מחננו", ועליו להתאמץ ולכתת רגליו אליהם. ההנהגה הדתית והרוחנית אינה יכולה להסתפק בהקמת גדרות סביב המחנה והרחקת מי שאיננו "טהור", אחריותה תלויה ועומדת גם כלפי אלו הנמצאים מחוץ למחנה.

זאת ועוד, יש לדייק בלשון התורה – הכהן אינו יוצא סתם "מחוץ למחנה" אלא יוצא הוא "אל מחוץ למחנה". ייתורה של מילה "אל", יוצר את הרושם שהתורה מתייחסת ל"מחוץ למחנה" כמקום מוגדר וספציפי שניתן ללכת אליו. רוצה לומר, מבחינת לשון הפסוקים, במילים "מחוץ למחנה" אין הכוונה ל"כל מקום שאיננו בתוך המחנה" אלא לשֵם מקום בו חיים אלו שהורחקו מהמחנה. דיוק זה מחזק אף הוא את הרושם שהתורה מרחיבה את אחריותה של החברה גם אל אלו הנמצאים מחוצה לה.

על אף שכאמור, אין דיני נגעים נהוגים למעשה בימינו, נראה שמסר זה אקטואלי מתמיד. במובנים רבים קיימת תחושה כי ההנהגה הדתית והרוחנית של "מחננו" משקיעה את מיטב כוחותיה בחיזוק אלו הנמצאים בתוך המחנה אך אל אלו הנמצאים מחוצה לו אין היא מרגישה שום אחריות. כך למשל בסוגיית הגיור – מוסדות ההנהגה הדתית שוקדים במרץ להרחיק מן המחנה את מי שלטעמם אינו ראוי להיכנס למחנה, אך שוכחים הם את חובתו של הכהן "לצאת אל מחוץ למחנה" ולדאוג לאדם המורחק, כך שיימצא האופן בו יוכל לשוב ולהיכנס.

דוגמא נוספת לבעיה זו היא היחלשותו של החינוך הממלכתי דתי בשנים האחרונות והתעצמותם של מוסדות החינוך ה"תורניים". מגמה זו נובעת אף היא מהרצון לחזק את ה"מחנה" ולהזניח את אלו הנמצאים מחוצה לו. אלו אף אלו, אינם כוללים את הנמצאים מחוץ למחנה בתחום אחריותם. דוגמאות עגומות נוספות להלך רוח זה ניתן למצוא בבתי הדין, במערך הכשרות, בניהול המקומות הקדושים ובכל שדות חיינו.

פרשת מצורע קוראת לנו בגאון להרחיב את מעגל האחריות שלנו גם כלפי אלו הנמצאים מחוץ למחנה, לשמוע את קריאתם של אלו המידפקים על שערי "מחננו" ולפתוח את דלתנו ואף את ליבנו אליהם.

ברמז אוסיף, כי ייתכן ואחד המפתחות להובלת שינוי זה בימינו כרוך בהבנה כי בימינו אנו, אין להתייחס אל כל אדם המוצא עצמו מחוץ למחנה כאל זב או מצורע…

 

הרב אילעאי עופרן – רב קבוצת יבנה ורכז פרוייקט "אור חדש" של נאמני תורה ועבודה