ליום ירושלים תשפ"א
בשולחן ערוך אורח חיים תק"פ א'-ב' איתא:
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי לצום בהם… בכ"ח [באייר] מת שמואל הנביא. (וראה בפרוטרוט במנהגי ישראל, ח"א, קפ"ב-קפ"ג).
תאריך זה הובא גם בסדר רב עמרם גאון (עמ' צ"א), מחזור ויטרי (עמ' 229) וכו'.
אמנם ישנה מסורת אחרת כגון זו שבקידוש ירחים לרבי פנחס הכהן (מהדורת מרמרשטיין עמ' 237) שם קוראים אנו: צום הנביא [שמואל] בעשרים ותשעה בו [בסיון]. וכן הוא במגילת תענית (ראה משנה ברורה, סי' תק"פ אות ה'), ושמא זו אף המסורת שבפיוט הקלירי שהביא ע' פליישר ב HUCA מ"ה, 1974, עמ' כ"ב, שם איתא:
חשבו הרואה, [כך צ"ל- שמואל הנביא] לקץ השעה
לאספו בשלישי [כלומר בחודש השלישי, סיון] בעשרים ותשעה
ונראה שנתחלף לו שני בשלישי.
ומצאנו אף מסורת שלישית, והיא בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה, (מהדורת ר"מ מרגליות עמ' קמ"ה), שם קוראים אנו:
בד' ועשרים בו [כלומר אייר] מת שמואל הנביא.
הרי שנחלקה המסורת לגבי התאריך המדוייק של יום פטירתו של שמואל הנביא. אמנם מקום קבורתו היה מוסכם והוא אשר נקרא "הרמה" שליד ירושלים, או בלשון אחר: נבי סמואל. וככל הנראה נתקבלה המסורת של כ"ח באייר, וידוע לנו שבתאריך זה היו אנשי ירושלים יוצאים בתהלוכה מן העיר ועולים לרמה בליל יום זה, מדליקים אבוקות ליד הקבר ואומרים קינות כל אותו הליל. וכפי שסיפר ר' גדליה מסמיא משנת 1706: ובכל שנה בכל כ"ח יום בחודש אייר הולך הנשיא של הספרדים… על קבר שמואל הרמתי, ולנין שם עם שאר תלמידי חכמים כל הלילה. גם אני באתי פעם עם הנשיא, ואמר התפילה הנסדר לומר על קבר שמואל בבכיה גדולה עד שבכו כולם בבכיה גדולה, שאם היה לאדם לב אבן היה נימוח. ואחר כך התפללו מנחה ומעריב וישבו כולם ללמוד ספר שמואל… ובחצי הלילה כיבו כל הנרות שבמערה, וישבו בחושך ועשו תיקון חצות לילה בקול בכי. ואחר שגמרו את התיקון חצות למדו זוהר מעט, ואחר כך הביאו את המשקה שוקו קאפ' [הקפה].
ואולם בתקופה מסוימת, כאשר האיזור היה תחת שליטתם של העותומאנים נאסרה ההליכה לקבר, למגינת ליבם של היהודים, ואף שניסו לשחד את השלטונות בדמים מרובים, לא ניתן האישור להגיע למקום. וכך מספר השייך מוצטפה אסעד אלקימי בשנת 1730: והיה המקום בידי היהודים. הם התפללו והביאו אליו נדרים, תכשיטים, בגדים ושטיחים. והיו שמים אותם במערה שבה קבור הנביא ע"ה. ואחרי כן היו שורפים את החפצים מתוך דבקותם במקום הקדוש. עד אשר הופיע מורנו ואדוננו השייך מוחמד אל חלילי בירושלים הנכבדה, והוציא לפועל את פקודתו בסביבה אשר בה יצאו לו מוניטין. ההשראה האלוקית העליונה עזרה לו להוציא מידם [של היהודים] על ידי כתב קודש מאת הסולטן (הטורקי), וסתם את פי המערה ובנה עליה מגדל וקבע סדר תפילה במסגד, והוא מנע את היהודים לחלוטין מלהיכנס שם.
אמנם זו לא הייתה הפעם היחידה שנאסר על היהודים להיכנס לקבר, אף כי טרם נהפך המקום למסגד, כי כבר באמצע המאה השבע עשרה (בסביבות 1650) קוראים אנו כי:
ויהי בימים הרבים ההם זה כך וכך שנים, בקום אלוקים שטן לישראל, גוי עריץ פליל, בא בעליל, העליל עלילות ברשעה… עד אשר לקח מידם [של היהודים] המקום הנורא מקדש מעט… ואז חולל המקדש ובטל התמיד… בטלה העבודה ולימוד התורה יומם ולילה… נתדלדלו הישיבות כמו רבו רבו עליהם הצרות… ויהי ולקול הקורא קמנו ונתעודד להשמיע במרום צעקתכם לחזק את בדק המקום הנורא אשר בצילו נחיה ותחזור עטרה ליושנה בע"ה, וכפי הנראה היה זה בגלל מעשיו של איש מצרי אחד ושמו שמואל הכהן נ"ע, אשר קם על רגליו וקיבץ מהקהילות כספים הרבה ופיזר מהם לשר ירושלים ולשופטים ולשוטרים, ועל ידי כך הצליח לקבל רשות להיכנס במערת הנביא, והשם ייתן שכרו. ומספר הקראי שמואל בן דוד (בשנת ת"א: 1641): והיום אם יבוא אנשים מארצות רחוקות יתנו ארבעים חתיכות כל איש ואיש וייכנס … ואם רוצים אנשי ירושלים להוליך שם, מהם יקחו חמישה חתיכות… והלכנו וירדנו למערה בשירים ובמזמורים בקול ששון וקול שמחה… וקראנו עליו קצת מזמורים השייכים לו.
וככל הנראה מאותה תקופה נכתב אותו פיוט שבו קוראים אנו:
אשא קולי בתהילה
ותודה לקלי ארימה
יום זכיתי ברוב גילה
לעמוד במערת רמה.
אך כאמור לאחר מכן נסתמה המערה וחזרו עלינו הימים הקשים, ונבי סמואל לא היה בידינו ונבצר מאיתנו לעלות לרמה לשפוך שיחנו לאדוננו בקול רם. ראה אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמ' 119-118, מס' 110, ובעמוד 123-122, מס' 114, על הגזירות המוסלמיות האוסרות על היהודים להיכנס למערה.
ומאותה תקופה, מצאנו פיוט של קינה שנשתמרה בגניזה הקהירית (כ"י אוקספורד 59ב', הובא בכתב העת ירושלים א/ב ע"ג) ובו ביטוי צערם של העם ביום כ"ח באייר, יום שנמנע לחלוטין מלבוא ולעלות לרמה.
ברוח נשברת
ועין ניגרת
ונפש מרה ונאנשה…
יום רוב הצרות אשר אפפונו
והמון המוצאות אשר מצאנונו…
יהי רצון ורחמים מלפניך
ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו
שתחון על שאריתנו
ותאמר די לצרותינו
ואל ימעטו לפניך תלאותינו
והשקיפה ממעון קדשך מן השמים
אל עם אשר באו באש ובמים
אשר בעוונותם גלו מעל ארצם
ורחקו מנוה רבצם.
אמנם בדורנו אנו, דור פלאות, חסד עשה עימנו הקב"ה, וחזר המקום להיות ברשותנו בו ביום אשר שוחררה ירושלים, משוש שמחתנו, והוא כ"ח באייר, ונהפך היום מיום אבל וקינה ליום הלל והודיה, יום אשר ראינו במו עינינו את כל הצדקות אשר עשה ה' איתנו ועם אבותינו.ויהי רצון שנזכה וכל אלו הימים שאירעו בהם צרות לעמנו, וראויים היו להתענות בהם, יהפכו כולם לימי שמחה וחגיגה, בקרוב בימינו, אכי"ר.
