יחד-מבוא:בין מספר אישי ליחס אישי /נַחֵם אילן

מבוא: בין מספר אישי ליחס אישי

נַחֵם אילן

היום הראשון בצבא. פרידות אחרונות – מההורים, מהחברה, לפעמים גם מחברים קרובים, וזהו, עוברים את השער, ומתחיל תהליך החיול. מקבלים מספר אישי, כמה זריקות, מדים, ותוך זמן קצר נראים דומים מאוד לכל השאר. הוותיקים קוראים לזה הלם בקו"ם… רבים מתפנים עוד באותו היום לבסיסי הטירונות. נוסף על כל המתח והלחץ שמזמן היום הזה, יש בו גם מפגש עם הרבה אנשים חדשים ואף זה יוצר לחץ. רגע, מי אני, בכלל? השאלה הזו תמשיך להעסיק את החייל הצעיר עוד ימים רבים. כבר בנקודה זו כדאי לזכור, שכמעט כל אחד מן הסובבים את המתגייס חש כך. במידה רבה, אצל כולם מנקרת השאלה הזו – מי אני? – והתשובה עליה איננה ברורה. בראש ובראשונה איננה ברורה לשואל עצמו. בעצם, יש לשאלה הזו כמה תשובות אצל כל אחד. למה? כי…

נעצור לרגע את שטף התיאור של תחילת השירות הצבאי. מסיפורי הורים, אחים, חברים, קרובים ושכנים יכול כל אחד לספר מכאן ואילך סיפור מרתק ומפורט על החוויות המזומנות לטירונים במסלולים השונים. המומחים יוכלו להוסיף הרבה פרטי מידע מסווגים. אך לא בזה ענייננו כאן. הבה נסתכל מעט פנימה, ונבחן מה מתרחש מתחת לפני השטח ולא מעליו. נתמקד בסיפור האישי והפרטי.

הגיוס לצבא והשירות בו "תופסים"  רבים מאיתנו בעיצומו של תהליך ארוך, מורכב וקשה של גיבוש זהותנו. נכון, מבחינת משרד החינוך רובנו כבר "בוגרים", שכן יש לנו "תעודת בגרות". עוד נכון, שכבר יש לנו תעודת זהות, אנו רשאים לבחור לכנסת, לחלק מאיתנו יש כבר רשיון נהיגה, ובכל זאת – התשובות על השאלה "מי אני"?, ועוד יותר על השאלה "מה ומי אני רוצה להיות?" – הן במקרים רבים חלקיות, מהוססות, ולעיתים אף מלאות סתירות פנימיות. יתירה מזו: אמירות נחרצות ומוחלטות מעידות הרבה פעמים על כך שאין הן אלא "דקלום", וכי המדקלמים אותן טרם גיבשו לעצמם את התשובה האישית, הפרטית והאמיתית שלהם, שהיא רק שלהם.

בנסיבות הללו קשה מאוד להשיב תשובה חד–משמעית ופשוטה על השאלה "מי אני?", אבל דווקא משום כך חשוב לזכור, כי לא רק אני נמצא בעיצומו של התהליך הזה, אלא גם רוב עמיתי. ברור שכל אחד מתקדם בקצב האישי שלו; לכל אחד יש הקשיים שלו והדגשים שלו; לכל אחד יש השאיפות הכמוסות שלו; ועדיין, כולנו נמצאים "בדרך". לעובדה זו יש משמעות גדולה מאוד עבור כולנו: כל אחד מאיתנו מציג "אני" שטרם "נקרש" לגמרי. כולנו נמצאים עדיין בתהליך של עיצוב – פנימי וחיצוני כאחד. ממש כשם שאני שונה היום מאני לפני כמה חודשים, כך גם זולתי, והאני הזה ממשיך להשתנות, ממש כמו הזולת. יתירה מכך: חלק מן ההשתנות שלנו היא תוצאה של ההשפעה ההדדית, כפרט על פרט, כפרט על קבוצה, וכקבוצה על פרט. גם אם איננו מודעים לכך בכל רגע, זה "מסתובב באוויר". גם מי שמתיימר להציג משהו חתוך ומעוצב עד תום, איננו עושה זאת בפועל. לפחות הסביבה איננה קולטת כך את דבריו. כולנו משתנים. ברור עוד יותר, שהנסיבות הצבאיות גורמות אף הן שינויים עמוקים בקירבנו. מקצתם ניכר ביכולת הפיזית שלנו; מקצתם משתקף במיומנויות שאנו רוכשים (תוך זיעה, קיטורים, כאבים ותרגולים נוספים…). החלקים העמוקים יותר נחשפים במעשינו, בדברינו ובשתיקותינו. עוד תשמעו הרבה את הוריכם אומרים: "כמה שהוא השתנה!…".

אז מה "הסיפור"? העניין הוא, שמוטב לנו מלכתחילה להיות כנים עם עצמנו ומודעים למה שמתחולל אצלנו ואצל בני גילנו. הבה נוותר מראש על היומרה ועל ה"פוזה". לשאלה "מי אני?" יש כמה תשובות. צירופן כאחת איננו נותן שלם. וגם הצירוף הזה הוא צירוף מתהווה ומשתנה. זו נקודת תורפה אצלנו, אך בה במידה גם נקודת כוח ויתרון. מותר לנו לא להתחייב באופן סופי על כל עמדה. נכון, ביחס לשאלות רבות יש לנו תשובות ברורות. לגבי עניינים רבים יש לנו עמדות מוצקות. בנוגע לסוגיות שונות יש לנו תפיסה מלוטשת ובנויה היטב. ועדיין, כל הזמן מתגלים הבטים חדשים. לפעמים נוספת פרספקטיבה חדשה, שמעניקה משמעות אחרת, חדשה, לכל מה שבנינו עד כה. זוכרים את דברי יהודית רביץ – "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"? אם תרצו, תשמעו בדבריה יותר מהד לדברי הלל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד). לכן, בקצרה, חדל סדר "פוזות". אמינותכם, כוחכם, חינכם הם דווקא באמירה הלא–החלטית, המסויגת, המהוססת, המתלבטת, המגומגמת לעיתים, זו שאינה מלוטשת עד תום.

לכל אחד מאיתנו יש כמה זהויות. היחסים ביניהן אינם פשוטים. לא נלבן כאן ועכשיו את השאלות הכרוכות בכך, ורק נרמוז לעצם העניין. אז ברור שאנו בני–אדם, לא כן? כולנו יהודים, זה מובן מאליו, לא? וגם ישראלים, נכון? ומה הלאה? חלק יציין את זהותו העדתית – אתיופי, מרוקאי, רוסי, אמריקני, קנדי, יַמני (כלומר, תימני) וכדומה. חלק אחר יגדיר את זהותו היישובית – קיבוצניק, מושבניק, עירוני, בן עיירת–פיתוח וכו'. אחרים ידגישו את זהותם הפוליטית כחלק מ"כרטיס הביקור" שלהם – שמאל, ימין, מרכז וכן הלאה. יהיו שיציגו עצמם כבני מקום מוגדר – ירושלמים, עכואים, דימונאים, כפר סבאים, יבנאים… יהיו שיזהו עצמם כחברי תנועה או אירגון – מד"א, בני עקיבא, הצופים הדתיים, החברה להגנת הטבע, גדנ"ע אוויר, נוער לנוער, גשר וכן הלאה. סדר הקדימויות שונה מאדם לאדם; על פי התוכן המוצהר, וכמובן – בהתאם ליחסים הפנימיים שבין הזהויות המוצהרות השונות, מה באמת דומיננטי אצל כל אחד מאיתנו? במה בחרנו להשקיע יותר זמן? יותר מרץ? יותר מחשבה? על מה ויתרנו ביתר קלות? אולי התשובה מותנית בטיבה של החלופה (האלטרנטיבה) – תלוי מה עומד מול מה. יהיו שיוותרו בקלות יחסית על תנועת–הנוער אך לא על פעילות התנדבותית; יהיו שימירו בלי קושי ענף ספורט בעבודת–גמר, ויהיו שיכריעו בדיוק הפוך מאיתנו. כל אלה גודרים את הזהויות שלנו. מה באמת חשוב לי, מכוון את הכרעותי ומאפיין אותי כבן–אדם? מעשי יעידו עלי! יש חשיבות מסוימת לדברים שאנו בוחרים לומר בעת היכרות בינינו לבין חברים חדשים, אך יש חשיבות מכרעת לאופן שבו ננהג. המבחנים האמיתיים מזומנים לנו כבר בעת החלפת הבגדים האזרחיים במדים, במהלך הנסיעה לבסיס הטירונים, בזמן החתימה על הציוד, כשמכינים את המסדר הראשון, וכמובן –  בעת "התרגול הנוסף" הראשון (וגם לאחריו…). "כלל הברזל" מהדהד מאז ימי עקביא בן מהללאל: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך!" (משנה, עדויות ה ז, וכדאי לעיין במקור!).

בינתיים התברר החלק הראשון של הכותרת; איך מתקשר לכאן היחס האישי? דומני שהתשובה מבצבצת כבר משלהי הפיסקה קודמת. דווקא בטירונות, דווקא כשכולם "מִספרים אישיים", דווקא כשכולם נראים דומים זה לזה, וכלפי חוץ מיטשטשים ההבדלים בינינו, דווקא אז יש משקל רב ליחס האישי שאנו מקרינים כלפי זולתנו, אף כי איננו עושים זאת במודע. למי יש זמן לחשוב ולתכנן מחוות קטנות לחברים? בנסיבות אלה צפים ועולים החלקים העמוקים והאופייניים יותר לאישיותנו – היפים והיפים פחות, אבל כולם אמיתיים. כולם משקפים "שכבות עומק" בתוכה. מעבר לתשובות המילוליות לשאלת "מי אני? מי אתה?" נוכחות התשובות הלא–מילוליות. אלה נאמרות במעשים ובשפת הגוף. הן מספקות מידע רב יותר מאשר התבטאויות מלוטשות והצהרות חגיגיות. הטירונות תובעת מאיתנו הרבה כוחות – פיזיים ונפשיים. היא משתלטת על סדר היום (והלילה…) שלנו, ומכתיבה לנו כמעט כל רגע במשך כל התקופה הדחוסה הזו. פעמים רבות אין זמן לחשוב, לקרוא, ללמוד, לספק את עצמנו מבחינה אינטלקטואלית בדרכים ובאופנים שהורגלנו אליהם עד כה. אבל באותה מידה הטירונות מאפשרת לנו להכיר את עצמנו ואת חברינו החדשים והוותיקים – בתנאים ובאתגרים שחושפים דמות אמיתית יותר, שלמה יותר דווקא משום שלעיתים היא מושלמת פחות! פעמים רבות נגלה, כי גם ברגעים הקשים אנו יכולים לעמוד, כי יש בשביל מי. כבר אמר ויקטור פרנקל: "כשיש 'למה', אפשר לשאת כמעט כל 'איך'!".

קיצורו של דבר: המפגש הראשון עם אנשים שונים מאיתנו (לא רק באמונתם!) מתרחש בתנאים קשים לכולם. התנאים הללו "מחלצים" מאיתנו בזמן קצר פנים רבות יותר של אישיותנו מאשר בנסיבות "סטריליות", שמידת השליטה שלנו בהן רבה יותר. המפגש הזה נושא אופי "קיומי" ולא אינטלקטואלי. קשה לכולם. כולם צריכים לשרוד. אין זמן להתפלספות ולהתחכמות. פוגשים אדם "נטו". האמונות, ההשקפות, הדעות, המחשבות, ההגיגים, הספקות, הקושיות, התמיהות ודומיהם יגיעו מאוחר יותר. כ"צידה לדרך" יהדהדו נא באוזנינו דברי שלמה: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט), ודברי ר' חנינא על הפסוק הזה: "וכי מים, פנים יש להם?! אלא מה המים  הללו, אדם נותנן בכלי ומסתכל בהן והן נראין לך, כך לב האדם לאדם!" (מדרש משלי, עמ' 102).

קובץ מצורף