ייקוב החסד את החרדה, פרשת כי תשא תשפ"ב
לאחרונה ראינו יוזמות ברוכות בכנסת מטעם המשרד לשירותי דת, שלכאורה נראות כחותרות תחת אושיותיה של הרבנות, כגון ביזור סמכויות ומתן כוח נוסף לרבני ערים בתחום הכשרות והגיור, וכו'. וכמובן, יש לכך תגובות חריפות מקרב חלקים בממסד הרבני, שלכאורה טוענים כי יש בכך משום החלשת סמכותה הבלעדית של הרבנות הראשית לישראל. ובעצם יש בכך המשך של תהליך שהתחיל כבר מזמן על ידי גופים "פרטיים" הפועלים במסגרת העוקפת את חוקי המדינה, כגון ההכשרים של רבני צוהר למסעדות ללא הזכרת המונחים כשר וכשרות. וכאלה הפועלים מחוץ למסגרת הממסדית, כגון ארגון "חופות", וארגוני גיור למיניהם, ואף בתי דין פרטיים לענייני עגונות, וכו'. תופעות אלה באו בעקבות תחושת חוסר שביעות רצון ממדיניותה של הרבנות הראשית לישראל, ובתי הדין שלה, מדיניות המתאפיינת בנטייה להחמיר בעניינים אלה. נטייה זו מקשה על רבים ומרחיקה אותם מעולם הדת. יש התומכים בגישה זו, אך רבים מתנגדים לה ורואים בה סכנה גדולה לאחדותו של העם, וד"ל.
אכן בפרשתנו למדים אנו על מעשיו של משה רבינו שכאשר ראה את בני ישראל עם עגל הזהב והמחולות (ראה שמות ל"ב י"ט), הפסוק מספר (שם) כיצד: "…ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר". ומתעוררת התמיהה, כלום משה המנהיג הדגול לא יכול היה להשתלט על כעסו, עד כדי כך ששבר את לוחות הברית, " והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת" (שם ט"ז):ושם ל"א י"ח "לחות העדות לחות אבן כתובים באצבע אלקים", אתמהא! ועוד תימה, שהרי: כל המאבד מן השמות הקדושים הטהורים לוקה מן התורה, שנאמר "…ואבדתם את שמם… לא תעשון כן לה' אלקיכם" (דברים י"ב ג'-ד'). (וראה עבודה זרה י"ג ע"ב, סנהדרין נ"ו ע"ב, מנחות ל' ומכות כ"ב, רמב"ם הלכות יסודי התורה ו' א', וכו'.)
מצאנו אצל חז"ל ארבע גישות שונות למעשיו המתמיהים של משה. שיטה אחת אכן רואה את המעשה כחטא, וכפי שקוראים אנו בדברים רבה ג' י"ד: זה שאמר הכתוב, "אל תבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז' ט')- ומי היה זה שכעס? משה, שנאמר, "ויחר אף משה, וישלך מידו את הלחות". אמר לו הקב"ה: הא משה! אתה מפיג חמתך בלוחות הברית! מבקש אתה שאפיג את חמתי, ואתה רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת. אמר לו [משה]: ומה יש לי לעשות? אמר לו: לתת עליך קטדיקי (עונש) אתה שברת אותם, ואתה מחליף אותם. הדא הוא דכתיב "פסל לך שני לוחות אבנים" (שם ל"ד א').
גישה אחרת מרככת את אשמתו של משה, כפי שמצאנו בירושלמי תענית ד' ה': ר' עזרא בשם ר' יהודה בר' סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב, כבדו על ידו של משה ונפלו ונשברו. ואולי מפורש עוד יותר בפרקי דר' אליעזר פרק מ"ה, דשם אנו קוראים: לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובים סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופין והמחולות ואת העגל ברחו הכתובין ופרחו האותיות, ונמצאו כבדים על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ואת האותיות, והשליכן מידו ונשתברו… ורעיון זה בירושלמי תענית ד' ה': תני ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח… ר' מאיר אומר: כשהיה הכתב בהם היו בידו כדבר קל. וכשפרח הכתב, לא יכל לסובלן. עוד דרשו (במושב זקנים לבעלי התוספות עמ' ר"י), "ידו" (שם ל"ב י"ט) [כלומר "וישלך מידו"] חסר יו"ד (שלא כתוב מידיו), שהי' הדיברות פרחו… וכו'. וכמובן לוחות ללא הכתוב בהם, חסר בהם עיקרם.
ואולם גישה שלישית היא המפתיעה, כי לכאורה אין היא לפי פשוטו של מקרא. וכך מצאנו במדרש תנחומא, כי תשא סי' ל': אמר ר' עקיבא: הקב"ה אומר לו לשברן! וכן הוא בילקוט שמעוני סי' שצ"ה: אמר ר' מאיר:… שנצטווה לשבור הלוחות. וכן במדרש חסירות ויתירות: "מידו"- ללמדך ש"היד הגדולה" רמזה לו שישבור… ואמר: מוטב יראה אותה פנויה [כלומר עם ישראל] ולא אשת איש. והוא שהכתוב משבחו, "ולכל היד החזקה… אשר עשה משה, לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד י"ב)- זו שבירת הלוחות… וכו'.
ועוד גישה מצאנו, שאכן "עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו" (שבת פ"ז ע"א ויבמות ס"ב ע"א). ועוד שם על הפסוק בשמות ל"ד א', "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים, וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת": אמר ריש לקיש: אמר הקב"ה למשה, "אשר שברת"- ישר כחך ששברת: מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות. ואכן שם אף שנינו בברייתא: תניא, ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו… שבר את הלוחות, וכו'. ומצדיקה הברייתא את מעשהו של משה באומרה: מאי דרש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות אמרה תורה, " כל בן נכר לא יאכל בו". התורה כולה וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה!
גדולה מזו מה דאיתא בירושלמי תענית ד' ה': …כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו… וכו'. כלומר, הקב"ה, כביכול ניסה להציל את הלוחות, ואילו משה חטפם מידו [דהיינו "היד הגדולה"] בכדי להשליכם ולשברם לרגלי ההר, ואת זה עשה משה לעיני בני ישראל. עוד הגדיל משה לעשות כאשר שם הוא את שברי הלוחות בארון הברית, כפי שמסופר בדברים י' ב', (וראה במנחות שם דברי רב יוסף: מלמד שהיו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון… וכו'.) ובכך היו גם שברי הלוחות לוחות עדות ומוסר השכל, וכפי שאמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו ייסודה, כדכתיב "אשר שברת"- אמר לו הקב"ה: יישר כחך ששברת. והוסיף רש"י שם: "אשר שברת"- ולא אמר לו בלשון כעס. שמע מינה, הסכים עמו דעת השכינה כשביטל תורה וכששברן, כיון שנתכוון לטובה. ( וראה מה שכתב ר' ישכר תמר בעלי תמר שם: ומה נורא הרעיון הזה ומה נשגב… וכו'. והבנתו בענין.)
ועוד יש להעיר כי רש"י בתוספת שלוש המילים האחרונות, בא ללמדנו דבר חשוב ביותר, דהיינו שאין בביטולה של תורה משום ייסודה אלא אם כן הייתה הכוונה לטובה. ואכן, התיקון לשבירתם של הלוחות על ידי משה היה בכך שהוא עצמו פסל שני הלוחות האחרים כראשונים, כדכתיב "פסל לך" (דברים י' א'), וכלשונו של ר' יוסף בכור שור שם: אתה צריך לפסול… וכו'.
כידוע, היו כמה הבדלים בין לוחות ראשונים ללוחות שניים, וביניהם המילים "למען ייטב להם" (דברים ה' כ"ה), מילים שלא נמצאו בלוחות הראשונים (ראה שמות ה' י"א).
ובפרקי דר' אליעזר ניתן טעם וביאור לתוספת זו, בזה הלשון: מה בין לוחות ראשונים ללוחות שניים? לוחות ראשונים לא היה דיוקנו של משה מבצבץ בהם. ואילו בלוחות שניים היה דיוקנו של משה מבצבץ בהם, "כי קרן עור פני משה" בקרני רחמים. ובזה היו יתירים לוחות שניים על הראשונים. ובמילים אחרות, אם לוחות הברית הראשונים היו בבחינת מידת הדין, דכתיב
" והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחת" (שם ל"ב ט"ז), לוחות שניים יש בהם משום מידת הרחמים והאנושיות, שנאמר, "בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים…" (דברים י' א'); וראה שם פסוק ד' "ויתנם ה' אליי", ואילו בשמות כ' א' נאמר, "וידבר אלקים את כל הדברים האלה, לאמר". ובהתאם לכך נאמר, "ויקרא בשם ה'. ויעבור ה' על פניו ויקרא: ה' ה' קל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה…" וכו' (שמות ל"ד ו'-ז').
פתחנו בהזכרת יוזמות שונות למתן פנים מאירות לפסיקת ההלכה, ויבורכו כל אלה העוסקים במלאכת קודש זו. ובזה המשכנו בעידוד מגמה זו, בדרך אשר כתבנו בהרחבה בעבר, במאמרים רבים ובספרים שונים (כגון דרכה של הלכה, ירושלים תשס"ז, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס"ח, וכו'). שם הראנו בהרחבה את הצורך שרבני ופוסקי ימינו ישובו לדרך המלך ההלכתית המושתתת על רגישות לשואלים ולפונים ועל "כוחא דהיתרא" במידת האפשר. ותפילה בליבי שהקשיחות תתרכך, וההלכה תאיר פניה לרווחתם של המבקשים דרכי ה', בדרך שרחמיו על כל מעשיו.
