ילדים של ההפרטה

13/07/2008

רגע לפני שאלפי ילדים דתיים לא יזכו ללמוד בבתי ספר פרטיים ואליטיסיטיים מכל מיני סיבות, משל קצר על התופעה שמפלגת והורסת את החברה הדתית

יום שלישי

שלום לחברת הכנסת הנכבדה, שלום חבר כנסת יקר,

שמי אלי, שזה קיצור של ישראל. אני בן 5, ואני גר בגבעתיים. אתמול ההורים שלי סיפרו לי משהו ממש ממש שמח. הם אמרו שאתמול החליטו בממשלה, שאני אוכל ללמוד בבית הספר היסודי לאוריגאמי. הם הסבירו לי שהם תמיד רצו לשלוח אותי לבית הספר המיוחד הזה, שבו לומדים על קיפולי נייר כל היום, וזו אומנות ממש ממש יפה. עד עכשיו הם לא יכלו לשלוח אותי לשם, כי בית הספר היסודי לאוריגאמי לא קיבל את כל הכסף שלו מן הממשלה, כי הוא פרטי ולא מלמד את הילדים לקרוא ולכתוב, וגם לא חשבון, רק לקפל יפה יפה, שנהיה ממש מקצוענים. אז מה שיצא, זה שלהורים שלי לא היה מספיק כסף לשלוח אותי ואת האח שלי לשם, והם נאלצו לשלוח את אחי הגדול לבית ספר שבו לומדים לקרוא וגם לכתוב ולחשבן. מסכן האח שלי, הוא אומר שבית ספר זה ממש משעמם, לומדים שם כל מיני דברים ממש לא חשובים – עברית – איך לכתוב סיפורים, שהוא ממש שונא את זה, וחשבון, שזה מזה קשה, ואני בכלל לא מבין למה צריך את זה. וגם הוא. אבל מאתמול הכל השתנה! ההורים שלי אמרו שעכשיו רק עוד צריך לחכות לאישור הסופי של הכנסת, וסוף סוף אני אוכל ללמוד שם, וגם את האח שלי יהיה אפשר להעביר לשם. כי את כל הלימודים שלנו הממשלה תשלם. אז עכשיו הבנתי קצת קצת למה צריך את הממשלה, ורק לפני שאני לגמרי שמח רציתי לבקש שמהר מהר תאשרו את החוק הזה, כדי שבטוח נוכל, אני ואחי, לעבור לשם וללמוד את מה שבאמת מעניין אותנו, אוריגאמי. שזה קיפול נייר כזה, שעושה המון צורות יפות, ואני כבר ממש רוצה להיות מורה של זה.

בתודה מראש ובכבוד רב,

אלי.

——

שבוע אחרי – יום שלישי

שוב שלום לחבר הכנסת וגם לחברת הכנסת,

אני כותב ממש מהר, כי זה די דחוף ואני רוצה לספר לכם על זה לפני שתצביעו על מה שכתבתי לכם במכתב. עכשיו אני אספר לכם מהר מה קרה, כי התחרטתי ואני רוצה לבקש שתבטלו את החוק הזה של הממשלה.
אז מה שקרה זה שאתמול, אחרי הגן, ההורים שלי לקחו אותי, הם הביאו לי חולצה ממש יפה וכיפה חדשה, ואז הלכנו, גם עם אח שלי, להירשם לבית הספר היסודי לאוריגאמי.
אז בהתחלה הם קיבלו אותנו ממש יפה, ואפילו נתנו לי סוכרייה בתוך גביע גלידה של קיפול נייר, וממש התרגשתי שאני אלמד שם בשנה הבאה. ואז הם קראו לי לפגישה, ופתאום ראיתי את מי שהיה שם בחדר לפני. זה היה שרולי, שהוא גם קיצור של ישראל, והוא הילד שאני הכי שונא בגן. כי הוא כזה משוויץ, ותמיד יש לו בגדים חדשים שהדוד שלו שולח לו מאמריקה, ופעם ביום ההולדת שלו הייתי בבית שלו וראיתי שיש לו מלא צעצועים, וגם עוזרת בית שכל הזמן מטפלת. אז כשראיתי אותו כבר היה לי מצב רוח רע, אבל לא חשוב. ואז נכנסתי לחדר, והאיש, שאמרו לי שהוא מנהל, סידר את הכיפה על ראשו, שאל אותי כל מיני שאלות על קיפולי נייר. ואני ידעתי כמעט הכול, ורק קצת לא ידעתי. ואז הוא אמר לי לצאת, והוא נשאר לדבר עם ההורים שלי. ואז ההורים שלי יצאו, והם היו ממש עצובים. אמא שלי ממש בכתה, והיו לה דמעות. אז שאלתי מה קרה והם לקחו אותנו מהר הביתה. ואז בבית הם הסבירו לנו שבשנה הבאה אנחנו לא נלמד שם בבית הספר היסודי לאוריגאמי בגלל החוק הזה של הממשלה, שבזכותו מותר לבית הספר להחליט את מי הוא לוקח ואת מי לא, ואותנו הם לא לוקחים. אני לא יודע למה, וזה ממש מעליב אותי, אבל אמא שלי אומרת שאין ברירה, כי זה בית ספר פרטי, ומותר להם להחליט עלינו מה שהם רוצים. והם אמרו שאנחנו לא מתאימים. סתם ככה. אולי כי לא ידעתי את כל התשובות שהוא שאל. אמא שלי חושבת שאולי גם כי אנחנו קצת עניים. ואתם יודעים מה הכי עצוב, שבגללו החלטתי לכתוב לכם שלא תצביעו על החוק הזה? שרולי, שסיפרתי לכם עליו, הוא כן הולך לשם. וזה ממש לא הוגן. אז אם אתם יכולים בבקשה תחליטו שלא יהיה את החוק הזה, כי זה ממש לא פייר.

תודה מראש,

אלי