יעקב אבינו נזהר מאיסור צער בעלי חיים. פרשת וישלח, תשפ"ג

בפרשתנו ישנו פסוק (בפרק ל"ג פסוק י"ז) שאומר דרשני. כי שם קוראים אנו, "ויעקב נסע סכתה, ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות". והקשו המפרשים, למה הדגיש הכתוב ש"למקנהו עשה סוכות". וכי בעבור שעשה סוכות לבהמותיו ייקרא שם המקום ההוא "סוכות"?, וכמענה על שאלה זו כתב בעל האור החיים הקדוש, וזה לשונו: ואם תאמר, וכי בשביל שעשה שם יעקב סוכה; קרא למקום כן? אולי כי עשה דבר חדש בחמלתו על מקנהו מה שלא עשה כן אדם קודם שיכין סוכה לבהמות. ולשינוי חדש קרא שם המקום סוכות, וגו'. ונראה פשוט הדבר כי הסוכות הללו נעשו במיוחד לחודשי החורף, שאז הבהמות זקוקות למחסה ולמסתור מן הגשם והקור, וכפי שאכן פירש בעל המדרש שכל טוב (שם): באלו חודשי החורף. (וראה בספרו של משה בר, אמוראי בבל: פרקים בחיי הכלכלה, רמת גן תשל"ה עמ' 25 הערה 19, על הטמפרטורה והגשמים בחורף באזור ההוא.) אמנם פירוש זה אינו כפירושו של רש"י שם, ששהה שם יעקב אבינו י"ח חודש, "קיץ וחורף וקיץ- סוכות קיץ, בית חורף, סוכות קיץ", (על פי מגילה י"ז ע"א, ששהה שם י"ח חודש, וכן בבראשית רבה סוף פרק ע"ח, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 936. וראה בהערת המהדיר שם. וע"ע במה שהקשה שם בעל השפתי חכמים על רש"י שם, ותשובתו.) ובהעמק שאלה של הנצי"ב, כתב שם: פירשו חז"ל במגילה דף י"ז שעשה יעקב בסוכות שנה ומחצה. למדו חז"ל זה משום שאי אפשר לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סוכות, דאין צאן נדרש לזה כלל, אלא לגדר. אלא על כן הפירוש שעשה לעצמו ובניו סוכות לשני ימות הקיץ, ואחר שכן על כרחך הפירוש "ולמקנהו" בשביל סוכת מקנהו, שמשום הכי נתעכב כל כך בדרך ולא הגיע לאביו, וגם לא לבית אל למקום נדרו, הכל היה משום מקנהו שהבין שצריכים לנוח כ"כ, עכ"ל. הוי אומר שאף ש"סירס" הנצי"ב את הפסוק בפירושו, הסביר שאין לצאן צורך בסוכות, בכל זאת שהה י"ח חודש במקום, משום שצאנו "צריכים לנוח".

והנה המנחת חינוך (מצוה פ', אות י') כתב דלמאן דאמר (בשבת קכ"ח ע"ב) שצער בעלי חיים דאורייתא, "מצוה עלינו להציל בעל חיים מצרה, ואפילו בצער דאתי ממילא [כגון הבא מן הקור שבחורף] מחוייבים אנו להציל בעלי חיים", [כלומר, לא רק בצער שאנו גורמים להם בעבודה ובמשא, אלא גם צער שנגרם מתנאים חיצוניים]. וכן דעתו של בעל שולחן ערוך הרב חושן משפט, דין צער בעלי חיים, סימן ד', שכתב: אבל לטרוח בגופו חייב להציל כל בעלי חיים מצער, אפילו של הפקר, ואפילו של עובד כוכבים… ואין צריך לומר שאסור מן התורה לצער כל בעל חיים בידיים, אלא אם כן הם מצערים לאדם… וכו'. וכן הוא בקיצור שלחן ערוך קצ"א א', שאסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של נכרי… וכו'. ובשולי המנחה (שם הערה 87) כתב שדעת מקצת האחרונים היא דצער דאתי ממילא מחייב מדאורייתא, אך יש אשר סברו שבמקרים כאלה אין חובת ההצלה (שם הערה 88), ועל כן לפי שיטה זו ניאלץ לפרש את מעשיו של יעקב כעשייה לפנים משורת הדין.

אין מקור ברור ומפורש בתורה לאיסור זה, ועל כן ביקשו חכמינו למצוא לו יסוד בפסוקים שונים, כגון בפסוק דידן, שלפיו יעקב קיים את המצווה הזאת. ואילו רש"י בשבת שם כתב דאיכא מאן דאמר (בבבא מציעא ל"ב ע"ב) דילפינן דין זה ממצות פריקה, דכתיב (שמות כ"ג ה'), "עזוב תעזוב עמו", שמשמעו להציל את הבהמה מצער משאו. ואולם על כך הקשו שפשט הפסוק הוא שהצער הוא לבעל הבהמה, כדי שבהמתו לא תמות מקשיי המשא. ואילו בשיטה מקובצת לבבא מציעא שם הובא משמו של הראב"ד שדין זה נלמד ממה שהתורה אסרה לחסום שור בדישו (ראה דברים כ"ה ד'). ובמורה נבוכים (חלק ג' פרק י"ז) כתב הרמב"ם שדין זה נלמד מדברי המלאך אשר דיבר לבלעם, ואמר לו, "על מה הכית את אתונך?" (במדבר כ"ב ל"ב). ואילו בחידושי החתם סופר (לבבא מציעא שם) נאמר: דידעינן איסור צער בעלי חיים מדכתיב (בתהילים קמ"ה ט'), "ורחמיו על כל מעשיו", אך לפי זה הוא אינו דין דאורייתא שנלמד מן התורה, אלא מן הכתובים. (וראה בספרו של ר' דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לבראשית, ירושלים תשפ"א, עמ' תקס"ג, הערה א'.) הוי אומר, שנתלבטו חכמי הדורות במציאת מקור מפורש לדין פשוט זה, שהמוסר האנושי הבסיסי דורש אותו.

והנה על הפסוק בבראשית ל"ז י"ד, "ויאמר לו: לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר…", איתא בבראשית רבה פ"ד י"ב, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 1016: "את שלום אחיך" ניחא. שמא [נ"א: אלא מאי] "את שלום הצאן"? הדא אמרה שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו, וגו'. (וראה במקבילות שהובאו שם לשורה 8.) ומשתמע מפשוטו דקרא שדאג יעקב לשלומו של צאנו. ואכן כך מפורש בהדיא שם פסוק י"ד, שאומר יעקב אל עשו: "אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי, ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן". ותרגם אונקלוס את המילים "ילדים רכים", "ינקיא רכיכין", שזה מוסב על הצאן, ולא "טליא"- ילדים, כפי שהוא בתרגום הירושלמי. וכבר העירו חכמים שבכל הפרשה הזאת תרגם אונקלוס את המילים "ילדים"- בניא, לבד מפסוק י"ג ופסוק י"ד, "הילדים רכים", "ולרגל הילדים", ששם תרגם "ינקיא". (ראה נפש הגר לר' מרדכי לעווענשטיין, פיעטרקוב תרס"ו, לבראשית עמ' 114, אך הוא הבדיל בין ילדים מאד קטנים- ינקיא, וילדים סתם "בניא".) אמנם ר' חיים פלטיאל (תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג) פירש שינקיא שם מוסב על הגדיים והטלאים.

וזה לשונו (במהדורת ר' יצחק שמשון לנגה, ירושלים תשמ"א עמ' 103): נראה לי כי אינו מדבר בבנים כי אם גדיים וטלאים שהיו יונקים ורכים, שהרי בני יעקב לא היו הולכים ברגל, כדכתיב, "וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים" (שם ל"א י"ז), והוא אומר "לרגל הילדים" (פסוק י"ד), דמשמע שהם היו הולכים ברגל. ועוד כשאמר "ומתו כל הצאן" (שם), היה לו להתרעם על יגיעת הילדים. ואף אונקלוס חילק בתרגום דילדים שהם בנים מתרגמינן "בניא", וכאן תרגם "ינקיא", וגם בהרבה מקומות מצינו ילדים גבי בהמות כמו "וילדיהם ירקדון" (איוב כ"א י"א) וגו'. וכן פירש החזקוני בקיצור על פסוק י"ג שם (מהדורת ר' חיים דוב שעוועל, ירושלים תשמ"ב, עמ' קכ"ט. (וראה עוד בתוספת מילואים, לר' יהודה בעהק, וילנא תרנ"ט כאן, ובפרשגן, לר' רפאל בנימין פוזן ז"ל, בראשית, ירושלים תשע"ב, עמ' 634 הערה 97.) ואכן בעל הטורים על אתר, כתב: אמרו חז"ל [במדרש שוחר טוב לתהילים ע"ח כ"א. מהדורת בובר קע"ט ע"א, ובשמות רבה ב' ב'- אך שם מדובר אך ורק על דוד המלך], דוד המלך ויעקב היו מרחמין על הצאן… והיו מרעין אותן במרעה רך, וזה שכתב כאן "שלום"… וכו'. ואכן שם (בשוחר טוב) מתואר יפה כיצד דוד המלך דאג למרעה בהמותיו, וכך נאמר שם: אמר ר' יהושע הכהן: " [ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן]" (תהילים ע"ח ע')- "ממכלאות", שהיה דוד כולא אלו מפני אלו, מוציא את הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא את התיישים ומאכילן אמצען של עשבים, ומוציא את הזקנות, ומאכילן עיקרן של עשבים. אמר הקב"ה: הואיל ויודע לרעות את הצאן, יבוא וירעה את צאני, אלו ישראל, שנאמר "ואתנה צאני" (יחזקאל ל"ד י"ז). (וראה בהערתו של המהדיר, אות קנ"א.) ניתן לנו כאן תיאור חי ומפורט כיצד על הרועה לדאוג לשלום צאן מרעיתו, שהוא הפן החיובי לעומת האיסור של צער בעלי חיים.

הרי, הגם שישנה מחלוקת האם איסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן (ראה במגילה שם), פשוטן של מקראות, המספרות על מעשיו של יעקב אבינו, (ואף על דוד המלך, לפי מדרשי חז"ל), מלמדות אותנו על החיוב להישמר מאיסור זה, ולדאוג לטובתם של בעלי חיים, ויהיו מעשי אבות סימן לבנים (על פי סוטה ל"ד ע"א), ובשכר זה נזכה ש"אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים ל"ו ז'). אמכי"ר