יעקב הצמחוני (?) נענש בראיית דם שעיר עזים: מדה כנגד מדה, פרשת וישב, תשפ"ג
בשיעור של השבוע שעבר (פרשת וישלח), ביקשתי להראות כי הפסוקים מלמדים על רגישותו של יעקב אבינו לשלום צאנו, וכמה נזהר היה בעניין צער בעלי חיים. ועלתה בליבי השאלה האם הוא הקריב קורבנות והאם הוא בכלל אכל בשר. ודומה היה לי שישנם רמזים לכך שאכן נהג במה שבימינו נקרא צמחונות. שהרי בוויכוחו עם לבן טענתו הייתה, "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי" (בראשית ל"א ל"ח). וכתב הרשב"ם שם: דרך רועי צאן במדבר לאכול מן הכבשים הזכרים וכו'. (ראה בבא קמא ס"ה ע"ב.)
ופירש החזקוני דמנהג הרועה כשהוא נוהג צאן למקום רחוק למצוא מרעה, ואינו מוצא לקנות לו מזון לפי שנתרחק מן היישוב, לוקח לו מאילי הצאן שאינם ראויין לפריה ואוכלן. אבל אני [כלומר יעקב] "אילי צאנך לא אכלתי", וגו'. וכעין זה כתב הרד"ק (כאן), והוסיף שזכר את האילים שהם גרועים יותר לאכילה מהכבשים, ואף על פי כן לא אכלתי מהם, וגו'. (וראה בתורה שלמה לרמ"מ כשר כאן, עמ' תתת"מ הערה פ"ח.) ושמא הכוונה בפסוק לפי פשוטו שיעקב אבינו לא היה אוכל בשר מבהמותיו של לבן, אף על פי שהיה זה המקובל באותם ימים, ושמא בכלל לא אכל בשר.
וכבר הערנו על כך שיעקב אבינו היה אוכל נזיד עדשים (שם כ"ו כ"ט) לסעודתו. וראיתי שבפירושו של ר' אברהם בן הרמב"ם לשמות שם (עמ' רמ"ו-רמ"ז), עמד על נקודה זו, ודחה את הצעתו של ר' אברהם אבן עזרא, שמאחר ויצחק ירד מנכסיו, על כן אכלו מאכל עניים. (ואף הרמב"ן, שם פסוק ל"ד דחה פירוש זה.) וכתב ר' אברהם, וזה לשונו: ואפשר שהיה יעקב, הוא עם חבריו, בדרך ה' מטפל בזרעונים וקטניות בהרבה מסעודותיו, והיה ממעט באכילת בשר ומאכלי העונג (והשווה רד"ק כאן), ולא מפני חסרון דברים גשמיים, אלא מצד פרישותם כמו שבארנו בספר המספיק (הוצאת פלדהיים עמ' 344-342). ומבקש אני להפליג ולהציע כי כלל לא אכל בשר.
והנה יש לדייק בכך שבבואו שלם עיר שכם, ששם קנה חלקת אדמה לנטוע שם אהלו, הציב שם מזבח, שקרא לו, "קל אלקי ישראל" (שם ל"ג י"ח- כ'). אך לא נאמר שם שהקריב עליו קרבן כלשהו. ושמא הייתה זו כמעין מצבה, עשויה אבנים מספר, ובדומה למובא (שם ל"ה י"ד) ש"ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו, מצבת אבן, ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן", והוא שנקרא "בית אל" (שם פסוק ט"ו). וקצת דומה לכך מה שקוראים אנו שם ל"א מ"ב-מ"ה על המצבה שהקים יעקב, וקרא לה בשם גלעד. והרי על הפסוק "ולא תקים לך מצבה" (דברים ט"ז כ"ב) איתא במדרש אגדה (שם): מה בין מזבח למצבה? מזבח- שלוש אבנים, שנאמר "[ואם] מזבח אבנים [תעשה לי]" (שמות כ' כ"א), [ראה בתורה תמימה כאן, עמ' 221, הערה קכ"ה, שלוש פעמים מוזכרת מילת אבנים, כאן פעם אחת, ובפרשת כי תבוא פעמיים, "ובנית שם … מזבח אבנים" (דברים כ"ז ה'), "אבנים שלמות תבנה" (שם פסוק ו'), והשווה בבראשית רבה ס"ח י"א, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 782: ר' נחמיה אמר: ג' אבנים וכו׳], מצבה- אבן אחת, שנאמר, "[ויקח יעקב אבן] וירימה מצבה" (בראשית ל"א מ"ה). וכן פירש רש"י לדברים י"ב ג': מזבח של אבנים הרבה, מצבה של אבן אחת- (ומקורו בעבודה זרה ג' ע"ב, והשווה ירושלמי שם ד' ד') והלום ראיתי שר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשמות ל"ד י"ג כתב בשם אביו, על חילוק זה בין מזבח למצבה, וביאר בזה הלשון: ולפיכך בשבירתה, ואמר "ואת מצבתם תשברון" (שמות שם), וזה פירוש אמיתי, (ראה מהדורת מאנסי-ניויארק תשפ"א, עמ' תשע"ה-תשע"ו, ובהערה שם, שהוא כפירושו של רב סעדיה גאון כאן, מהדורת רצהבי, עמ' רכ"ט.) הרי שאין הכרח לומר שעל המזבח הקריב קורבנות כלשהן. אדרבא, לפי מדרש לקח טוב לבראשית ל"ה ו', על "המזבח"- שבנה בבית אל נאמר: חידש האבן אשר שם מראשותיו, דכתיב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" (שם כ"ח כ"ב). ואימתי היה בית אלקים? בבואו מפדן ארם, שנאמר "ויבן שם מזבח (ויקרא למקום בית אל, כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו)" (שם ל"ה ז').
הוי אומר שהמצבה והמזבח חד הוא. ואם ישאל השואל, למה כאן נקרא הוא מזבח, אם מצבה היא? לא אמנע מקוראיי המכובדים להשיב על ידי הערה שמצאתי בספר מגדים חדשים לר' י"ד וייס, לבראשית, ירושלים תשפ"א, עמ' תק"י, שהביא מספר סוד מישרים, ששם איתא שהאבן שעליה שכב יעקב, לאחר מכן שוב נחלקה לי"ב חלקים והם כי"ב אבנים שלקחו כשעברו את הירדן. ועל פי דבריו נראה שאבני יעקב רק נתחברו לצורך השעה עבורו, ולא שממש נתמזגו יחד. ולכן אחר כך שוב נחלקה המצבה לאבני מזבח. ולפי דבריו מובן למה בפדן ארם נקראת מה שהייתה "מצבה", "מזבח". (וראה דברי וייס שם עמ' תק"ח-תקי"ב בהרחבה, ואף ראה תוספות השלם לר"י גליס, ח"ג, ירושלים תדש"ם, עמ' קכ"ד אות ה'.) ובניגוד למזבחותיו של יעקב, לגבי נח נאמר "ויבן נח מזבח… ויעל עלת במזבח" (שם ח' כ'). הרי שכאשר המזבח משמש לקרבן, נאמר הדבר במפורש. ואכן ישנם מספר פסוקים שבהם נאמר הלשון של "ויבן שם מזבח…" וכו', ללא כל איזכור של הקרבת קרבנות. (ראה לדוגמה, בראשית י"ב ז', ח', שם י"ג י"ח, שמות י"ז ט"ו, וכו'.) ושמא על כל המזבחות הללו לא הוקרבו קורבנות, אלא היו הם לסימן הודיה לה', כדוגמת המצבה.
ועוד ראוי לשים לב לעובדה שכאשר הזדקן יצחק וביקש שיצודו לו ציד לעשות ממנו מטעמים לאכול (בראשית כ"ז ד'), רבקה פנתה ליעקב ואמרה לו, "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אתך. לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב" (שם ח'-ט'). בפסוק זה בולטת היא ההדגשה "לי" "ואעשה", דהיינו, שלא יעקב הוא שישחט את הגדיים ויעשה מהם מטעמים, אלא היא, רבקה, תעשה כל זה. ולא עוד אלא שהיא זו אשר הלבישה עליו את עורות העיזים (שם ט"ז). ונראה לומר כי חשה היא ברגישותו של יעקב בנה, שיקשה עליו לשחוט בעל חי, ואף ללבוש עורות מן החי, ורק על פי ציוויה של אמו הסכים לכל המעשה הזה. היא אפילו נצטרכה להלבישו בבגדי עורות, שלא בדיוק לרצונו.
דומה כי מתוך מכלול הפסוקים השונים הללו המתייחסים לחייו של יעקב, עולה תמונה של מי שרגיש ביותר לשלומם של בעלי חיים וטובתם, ואינו רואה בהם כמקור לתאות הבשר, אלא נמנע הוא מלגרום לצער בעלי חיים, אך מידי השערה לא נפקינן.
ועם כל זה האמור לעיל, על אותה העורמה שרימה את אביו וציערו, אף על פי שעשאה בציוויה של אמו, בכל זאת מצינו במדרש (בגנזי שכטר ח"א עמ' ק"מ): משלם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה וכו', ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו שרימה את אביו… בעורות גדיי העזים, בניו רימוהו בגדי העזים, [שנאמר], "וישחטו שעיר עזים, ויטבלו את הכתנת בדם" (שם ל"ז ל"א), וגו'. ובדומה לכך בזהר ח"א קפ"ה ע"ב, בזה"ל:… ועם כל דא בגין דאיהו אקריב שעיר ואכחיש ליה לאבוהי … אתענש בהאי שעיר אחרא דאקריבו ליה בנוי דמא דיליה, באיהו כתיב: "ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (שם כ"ז ט"ז). בגין כך: "ויטבלו את הכתונת בדם", אקריבו ליה כתונתא לאכחשא ליה וכלא דא לקבל דא. איהו גרים, דכתיב: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד" (שם ל"ג). בגין כך גרמו ליה דחרד חרדה בההוא זמנא, דכתיב: "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא" (שם ל"ז ל"ה). (והשווה שם פרשת תולדות קמ"ד סוף ע"ב.) וברמזי ר"י כתב יד, (מובא בתורה שלמה, לרמ"מ כשר, עמ' תתתרל"ב הערה קמ"ו): וישחטו שעיר עזים- [ראשי תיבות] עשו, על ידי שיעקב רימה את אביו בבגדי עזים שלקח הברכה מעשו, לכך רימוהו בניו וציערוהו בבגדי עזים. יבוא שעיר ויכפר על שעיר, הדא הוא דכתיב, "[כי פשעי אני אדע], וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נ"א ה'), דכתיב "ושעיר עזים אחד לחטאת" (במדבר ט"ו כ"ד).
הוי אומר, שהקב"ה מדקדק עם סביביו [כלומר הצדיקים הדבקים בו, כלשונו של רש"י] כחוט השערה (שקלים ח' ע"א, יבמות קכ"א ע"ב, בבא קמא נ' ע"א וכו'), ובמידה כנגד מידה: יעקב שנמנע משפיכת דם בעלי חיים, נענש בראיית דם בעל חי על בגדי בנו; יעקב שאמר ללבן, "טרפה לא הבאתי אליך" (שם ל"א ל"ט), נענש ב"טרף טרף יוסף" (שם ל"ז ל"א, והשווה שם מ"ד כ"ה); יעקב שאמר: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה" (שם ל"א מ'), נענש ב"חיה רעה אכלתהו" (שם ל"ז ל"ג). והוא כדאיתא במדרש שכל טוב (מהדורת בובר, ח"א עמ' 222): "ויאמר כתנת בני, חיה רעה אכלתהו". זה שאמר, "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור" (ישעיה מ' כ"ז). וכך אמר יעקב: עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן, לכן לא הייתה חיה רעה מתגרה בהם. ועכשיו נשתלחו בבן זקוני, "טרף טרף יוסף". כפל הדיבור, כלומר, דרכו של טריפה להציל הרועה ממנו כרעיים או אוזן. וזה נטרף על הכל. אבל שניהם חסרים ו', שלא כיוון את דבריו באמת, שנסתרה ממנו רוח הקודש. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר! (מועד קטן כ"ה ע"ב).
מעין נספח: עשו, מאת אהרן הורוביץ ז"ל
לאחר שסיימתי דברי אלה, שאולי ייראו כמעין סנגוריה על עשו, נזכרתי שבן דודתי המנוח, אהרן בן חיה הורוביץ ז"ל, שנפטר בדמי ימיו באמירים בשנת 1987, כבן חמישים ושתיים והיה טבעוני אדוק, כתב שירים שהוציאם לאור דודי יוסף שור, לאחר מותו, בחוברת פרטית משפחתית. בין השירים הללו ישנו שיר אחד שנקרא "עשו" (עמ' 58-57), וכאן מביא אני חלקים ממנו.
עשו
טל משמיים ממעל וחרב חדה במתני
נפלו בחלקת ירושתי, נותרו מברכת אבי.
כי בא אחי במרמה ויקח את ברכת אבי
ואנכי נשארתי בדד, בדד עם קשתי וחרבי.
כי בא אחי במרמה ויקח הבכורה והמקנה
ואנכי נותרתי בדד, בדד עם רוח-שדה.
כי בא אחי במרמה ויגנוב אהבת אמי
ואני נשארתי בדד, בדד עם שנאת לבבי.
ואארוב לאחי במאהל, מול אש המדורה בלילות,
ואארוב לאחי בערפל בבוקר בסוף אשמורות.
ואתפש את אחי חי, ואשלח את ידי לחרבי
וישאיר את בגדיו בידי ויחמק מתחת ידי.
כי ערום משועל אחי, חמקמק מנחש ופתן
וישאיר את בגדיו בידי, ותך חרבי על האבן.
ויברח אחי מפני, ויברח לארם נהריים
ואני עליתי להר וארוה צמאוני על העין.
כי ערום מכל חי אחי, ערום מנחש ופתן
פעמיים הכתה בו חרבי, ותך חרבי על האבן…
חושו בניי ללמוד קשת והייתם בני חיל-בניי.
וארבתם ממרום הר שעיר לאורחות בני-יעקב שבגיא.
עמוסי דגן ותירוש, שיירות שיירות בני יעקב.
והכיתם אותם לפי חרב. אחד מהם בל יסוב.
טובלים הם בשמן רגלם, ודשן בשרם מחלב,
מלקו ראשם מכתפם, נקמו נקמתו של עשו.
כי שנאת עולמים בדמי ולדור ודור לא תתום
בין זרעי וזרע יעקב, עד עולם, עד עולם.
בשיר זה מתגלים פנים שונות ביחס לדמותו של עשו. מחד, נשמעת זעקתו על כך שרומה ונשללה ממנו בכורתו, ומאידך, בחלקו השני של השיר מתגלית אכזריותו הרבה ושנאתו המושרשת לאחיו. (12/12/74)
