שתי תפיסות אקולוגיות
בחשיבה האקולוגית בת זמננו מקובל להבחין בין שתי תפיסות: אנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז, וביוצנטרית, הרואה את הטבע כמרכז של הבריאה. התפיסה הראשונה רואה את היקום כולו כעומד לרשותו של המין האנושי, אשר רשאי לעשות בה שימוש לצרכיו, אך יחד עם זאת הוא נדרש לנהל את העולם בזהירות וברגישות, ולהשתמש בתבונה וביכולת שלו כדי לכלכל את העולם באופן נכון ומרוסן. האדם בתפיסה זו הוא בבחינת מנכ"ל של חברה, כאשר הצלחת החברה אותה הוא מנהל, היא גם הצלחתו, ובשלומה יהיה לו שלום. התפיסה הביוצנטרית, לעומת זאת שוללת את הצבתו של האדם במרכז הבריאה. היא רואה בו יצור שמעמדו אינו שונה מזה של שאר היצורים. תפיסה זו, שהיא מרחיקת לכת מבחינה החשיבה האקולוגית, אינה מקנה לאדם כל זכויות יתר, ואינה רואה את מגוון החי והצומח שבעולם כמיועד לשימושו.
על אף שבמחשבה ראשונה נדמה שהשקפת עולם יהודית בנושאי אקולוגיה אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם התפיסה הביוצנטרית, בדיקה מעמיקה יותר מגלה שניתן למצוא ביהדות מקורות השראה לשתי התפיסות.[1] ניתן, לדעתי, להצביע על גרסה מסוימת של שתי גישות מובחנות בדומה לשתים שהוזכרו, במקורות היהדות למן המקרא, דרך ספרות חז"ל ועד להגות היהודית בת-זמננו. כבר עם פתיחת התורה מוצגים בפנינו שני תיאורים של מעמד האדם בעולם. בבראשית פרק א' נאמר לאדם ולחווה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (כח). בתיאור זה מקבל האדם מנדט לשלוט בכל היקום ולעשות בו ככל אשר יחפץ בלי כל סייג. בפסוקים הסמוכים מציב פרק א' בפנינו תפיסה היררכית, לפיה האדם רשאי לנצל לצרכיו את בעלי החיים, ואילו הם רשאים לאכול את כל הצומח. בבראשית פרק ב', לעומת זאת, לא מקבל האדם סמכויות דומות. תפקידו מוגדר באופן קצר וקולע: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (טו). קולה של התפיסה הביוצנטרית מהדהד גם בדברי ה' לאיוב, בהם ממוזער מעמדו, ומודגש שהיקום מלא יצורים ושטחים שאין לאדם בהם כל נגיעה (איוב לח).
שתי התפיסות חוזרות ומופיעות במדרש חז"ל העוסק בשאלה: מדוע נברא המין האנושי אחרי כל שאר המינים. חכמים נתנו לכך בגמרא (סנהדרין לח, א) שתי תשובות: האחת אומרת, "כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין". תשובה זו רואה באדם את גולת הכותרת של הבריאה שהכל נברא והוכן עבורו. תשובתם השניה של חז"ל לעומת זאת מסבירה שמטרת הבורא היתה "שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". תשובה זו מצביעה על כך שהיתה זכות קיום לשאר היצורים בלי כל תלות בקיום האדם, שהרי הם היו קיימים עוד לפניו. הסבר זה מחייב את האדם לגלות ענווה כלפי היקום ולהרחיק מעליו כל תחושה של התנשאות.
בהגות היהודית הקלאסית מתחדדות שתי הגישות ובאות לכלל מחלוקת מפורשת. רב סעדיה גאון קובע שמטרת היקום וכל יצוריו היא האדם, והוא מדגיש שהתבוננות בבריאה אינה מותירה כל מקום לספק בעניין זה. (הנבחר באמונות ובדעות, מאמר ד', במהדורת הרב קאפח עמ' קנ-קנא). אותה התבוננות הביאה את הרמב"ם דווקא למסקנה הפוכה, לפיה: "אין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם, לא בגלל דבר אחר" (מורה הנבוכים, ג, יג).
בהמשך לשתי התפיסות הללו אנו מוצאים פרשנויות מנוגדות בהבנת מהות ההסמכות שניתנה לאדם בפרק א' של בראשית לכבוש את הארץ ולרדות ביצוריה. הרמב"ן סבור שניתן לבני האדם מנדט "בארץ לעשות כרצונם, בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע… וטעם "וירדו" – שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש… ואמר "בכל הארץ" – שימשלו בארץ עצמה, לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת ברזל. ולשון רדייה – ממשלת האדון בעבדו". מאות שנים מאוחר יותר כותב הראי"ה קוק, בחזון הצמחונות והשלום שלו את היפוכם של הדברים. לדבריו, "אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות ש"הרדייה בתורה… איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ המתעמר בעמו ובעבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות ליבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה, שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה', הטוב לכל, "ורחמיו על כל מעשיו" שאמר "עולם חסד ייבנה". דומה שהרב קוק יכול היה לראות בחזונו את הסכנות הטמונות ביכולת העצומה של המין האנושי, ואת ההכרח לדעת לרסן את יכולותיו ולהשתמש בהן באופן מושכל ומוגבל.
תבוא השלישית ותכריע ביניהן
אחרי שראינו שישנן גרסאות מסוימות של שתי התפיסות, האנתרופוצנטרית והביוצנטרית במקורות היהדות, ברצוני להציע גישה שלישית שתכריע ביניהן, היא התפיסה התיאוצנטרית, המעמידה את הבורא במרכז. תפיסה זו אכן מקנה מעמד מיוחד לאדם, אולם זאת רק מכוח היותו שליח הבורא וכפוף להוראותיו. לא הטבע עומד במרכזה, גם לא האדם, כי אם בורא עולם. על האדם לראות את עצמו בבחינת אפוטרופוס שמונה לתפקיד השמירה על היקום.
על תפקיד בני האדם כשומרי הבריאה מעמידה אותנו הגמרא (עבודה זרה מ, ב) המספרת כיצד רבי יהודה הנשיא חש במעיו… "בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה, ושתה ונתרפא, אמר: 'ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים'". המהרש"א בפירושו מסביר את ברכת רבי בכך שהאדם היה בבחינת שומר בהיותו בגן עדן, כמו שכתוב: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", וכאשר סולק משם השליט הבורא אותו ואת צאצאיו על כל העולם בתפקיד של שומרי העולם. על כך בירך רבי ששמירת בני אדם על הצומח היא שאפשרה את הקיום והשימוש של אותם תפוחים, מהם שתה והתרפא.
שתי התפיסות שהוזכרו לעיל טומנות בחובן סכנות: התפיסה האנתרופוצנטרית מקנה לאדם תחושת בעלות על העולם, תחושה שכיום אנו יודעים היטב עד כמה היא רבת סכנות לקיום העולם. התפיסה הביוצנטרית מביאה את האדם לכפיפות עצמית כלפי כל היש, והתבטלות עצמית זו עלולה לטשטש את מותר האדם מן הבהמה, ולפטור את האדם מאחריות. לעומת שתי אלה, התפיסה הביאוצנטרית, המעמידה את הבורא במרכז, מעניקה לאדם מעמד נכבד ביותר, אך זהו מעמד הטעון באחריות רבה. מעמד השומר מחייב דאגה מתמדת לכל היש, על-ידי קביעת תקנות ואכיפתן, על-ידי יצירת עקרונות של קיימות וחיים אקולוגיים מאוזנים, וכמובן באמצעות הטמעת דפוסים של חיים יום-יומיים המתחשבים בשימור החי והצומח ומכלול מאגרי הטבע.
מצוות רבות ניתנו לעם ישראל, שחובת השמירה על היקום מהווה בהן מרכיב חשוב, כגון: שבת, שמיטה, בל תשחית, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד ועוד. בזמננו, דווקא נקודת המבט האמונית צריכה להניע יהודים שומרי תורה להימנות עם הנאמנים לשימור הסביבה, ועם המובילים את המהפך התודעתי והמעשי שכרוך בכך. מהפך זה צריך לתת אותותיו קודם כל בחיי היום-יום, בהם נשתדל ליישם את עקרונות הקיימות, לחסוך באנרגיה, למחזר, לפעול לצמצום נזקים סביבתיים וכדומה. עלינו להיות ירוקים לדבר ה'.
פורסם בעמודים תשע"ג
*רב היישוב ניר עציון, מלמד במכללת 'שאנן', חבר הוועד המנהל של עמותת 'אדם, טבע ודין'.
[1] עמד על כך לראשונה דן פינק, ראו:Dan Fink, ?"Between Dust and Divinity: Maimonides and Jewish Environmental Ethics?, "Ecology and the Jewish .Spirit, (ed. by Ellen Bernstein), Woodstock 1998, pp. 230-239 ראו עוד: יעל שמש, "'לא תשחית את עצה' – יהדות ואקולוגיה", דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, (408), פרשת כי-תצא תשס"א.
Click here to add your own text
