כבוד הרבנות מחייב הגבלת גיל

 17/1/10

ההודעה התמוהה שהועברה לרב דרוקמן על הדחתו מתפקיד ראש מינהל הגיור מזמינה מחדש דיון אמיתי בשאלה מהו הגיל בו רב צריך לפרוש, אם בכלל.

אך לפני שנתחיל יש לומר בקול ברור כי מקרה זה אינו קשור לכלל.

 ישנם תפקידים בכירים ברמה הלאומית אשר ברור לכולם כי אין להם זמן קצוב ונשיא המדינה, יאריך ימים ושנים, יעיד על כך.

תפקיד ראש מערך הגיור הוא תפקיד שכזה. מעבר לעשייה הממשית יש בו היבט סמלי בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה

ולפיכך לא היה כל מקום להדחתו. קל וחומר אם הליך ההדחה נעשה שלא בדרך ארץ ואני מאוד מקווה שלא על רקע אירועי ישיבת הר ברכה. 

ואולם, כל זה אינו דומה למצב השורר זה שנים רבות במערך הרבנות המקומית בישראל. רב עיר הינו, בפועל, תפקיד לכל החיים. משמע שלאחר שרב עיר נכנס לתפקיד, הוא יצא ממנו, ככל הנראה, רק על אלונקה.

מצב זה, שלכאורה בא בכדי לשמור על כבוד הרבנות, מביא לעיתים קרובות לביזיונה. במקרה הטוב שירותי דת יהיו תקועים והרב אינו יצליח להגיע מספיק פעמים לקהלו. במקרה הגרוע, הרב שכבר עבר ליחו, יפסוק באופן מנותק מהמציאות ע"פ ראות עינהם של מספר עסקני חצר הבאים בביתו. זאת, מבלי לדבר על משכורתו שהיתה יכולה לפרנס חמישה רבני שכונות צעירים שהיו נותנים תפוקה תורנית כפולה ומכופלת.
בשעה שניצטווה משה רבינו להעביר את סמכות ההנהגה ליהושע, אמר לו הקב"ה לסמוך את ידו האחת עליו. משה סמך את שתי ידיו. רש"י מסביר ואומר: "בעין יפה". רוצה לומר, שגדולתו של משה רבינו הייתה לא רק בכל מה שעשה משך חייו אלא גם ביכולתו לעצור ולהעביר את שרביט ההנהגה, למרות שעדין לא נס ליחו. יבדלו לחיים ארוכים, ראשי ישיבת הר עציון, הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, אשר ידעו להציב הנהגה חלופית לישיבה ולא הותירו סימני שאלה בכך שגם רב גדול צריך לדעת ולומר: "עד כאן".
שאלת גיל הפרישה היא שאלה מורכבת הדורשת התייחסויות שונות ומגוונות, ואולם מצד כבוד התורה צריך לזכור שלעיתים, דווקא הגבלה לא נעימה זו, מונעת איסורים אחרים. כפי שאמר בעל ערוך השולחן (חו"מ ג') : "וכן כל התמנות אסור לעשות …שלא ברצון הציבור".
יה"ר שנאריך כולנו ימים ושנים.

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה