כח דהיתרא עדיף, פרשת בחקתי תשפ"ב
בשיעור של השבוע שעבר (פרשת בהר) ביקשתי להסביר את עמדתי בנוגע לשנת השמיטה, עמדה שהביאתני לנקוט בדרך של קולא, ולנהוג לפי ה"היתר מכירה" המפורסם שפיתח הרב קוק זצ"ל בצורה כה מופלאה. ובכך, לכאורה, הלכתי לפי הכלל של כח דהיתרא עדיף (ברכות ס' ע"א, ביצה ב' ע"ב. ועיין ברש"י שם ד"ה דהיתרא; גיטין מ"א ע"ב, ע"ד ע"ב, קידושין ס' ע"א; חולין נ"ח ע"ב; נדה נ"ט ע"ב). כלומר, כאשר ישנה מחלוקת הפוסקים בעניין מסוים, אלו מחמירים ואלה מקילים, מותר/ראוי להישען על דעתם של המקילים.
והתבססנו בעיקר על הדעה ששביעית בזמן הזה מדרבנן/מידת חסידות: אך לכאורה משמע מכמה מקומות בסתמא דש"ס שהיא מדאורייתא, כגון: ראש השנה ט"ו ע"ב, גיטין נ"ג ע"ב, בכורות ל' ע"א. אלא שכתב המאירי (בראש השנה ט', ד"ה כבר ביארנו); דלפעמים קוראים דאורייתא לדין רבנן, כשיש לו עיקר בתורה. וכבר מצינו בהרבה מקומות בתלמוד שקורא דברי סופרים דאורייתא כשהוא דבר שיש לעיקר שלו סרך (רמז) מן התורה, אף על פי שאין לאותו דין ענין מן התורה, עכ"ל.
ואולם, דרך זו, לנקוט בדרך המקילה כלל אינה פשוטה שהרי מצינו שני כללים שלכאורה סותרים זה את זה: א) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ירושלמי ברכות א' ב'; וראה תוספות מנחות ל"ב ע"ב, שולחן ערוך אורח חיים ל"ב ו', ושם תרל"ט בהגהה; מגן אברהם ל"ב ג' וכו'), שמי שינהג ככה נראה הדבר כיוהרא (ראבי"ה מגילה סי' א', וסי' תקצ"ז, והובא במרדכי ברכות סי' א', ובבית יוסף סי' רל"ה). ב) ולעומתו, "המחמיר תבוא עליו ברכה".
ומעניין ששני הכללים שלכאורה סותרים זה את זה מופיעים יחד בסימן אחד שבשלחן ערוך אורח חיים תרל"ט. כך שבסעיף ז' לפי הרמ"א מי שמחמיר על עצמו ויושב בסוכה בזמן ירידת גשמים, ובוודאי יש לו בכך צער, אינו מקבל עליו שום שכר, ואינו אלא הדיוט, ואם בירך על ישיבה בסוכה הרי זו ברכה לבטלה (משנה ברורה שם אות מ"ה). ואילו באותו סימן ממש, בסעיף ב', כתב המחבר: ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה, ומי שמחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח. ובלשון אחרת, "תבוא עליו ברכה" (שערי תשובה שם). ליישב את מה שנדמה כסתירה, ביאר לנו המשנה ברורה, בביאור הלכה שם, שהמחמיר בישיבה בעת ירידת גשמים בכך חילל את יום טוב, ועל כן אינו אלא כהדיוט, ואילו המחמיר לשתות מים בסוכה כלל לא חילל את החג, אלא רצה להוסיף על מצוות הישיבה. ולפי האמור לעיל, נוכל לומר שחומרה שיש בה גריעותא כלשהיא, כלומר שיש בה משום הפסד או חילולה של המצווה, אינה אלא כדרך של הדיוט, ואילו חומרה שלא רק שאינה פוגמת במצווה, אלא מראה חיבה יתרה, הרי היא מבורכת.
והנה, בכדי לקשור דיוננו זה גם לעניין פרשתנו פרשת בחקתי, נעיר את אשר שנוי במדרש הגדול לדברים י"ד כ"ב, עמ' ש' קוראים אנו: "וכל מעשר הארץ [מזרע הארץ]" (ויקרא כ"ז ל')- "עשר תעשר" (דברים שם)- להביא פירות גויים. או יכול אפילו מחוצה לארץ? תלמוד לומר "וכל מעשר הארץ"- בא הכתוב ותלה כל המעשרות בארץ, וכו'. משמע מיניה דפירות שבארץ ישראל שגדלו אצל הגוי חייבים בהלכות התלויות בארץ, ובודאי גם בהלכות שביעית. (וראה בקידושין ל"ז ע"א). וכן עולה לנו מן המובא בירושלמי חלה ג' ד', שדעתו של ר' עקיבא, ואף של חכמים, "שאין מירוח פוטר ברשות הגוי, דכתיב, "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ" ( ויקרא שם). הוי אומר, שלגבי מעשרות אין מירוח הגוי פוטר מן המעשרות, ובוודאי הוא הדין לגבי שביעית. (ראה מנחות ס"ז ע"ב). (וראה מפרשים על אתר, ורמב"ם הלכות תרומות ד' ט"ו, דאין קניין לנוכרי בארץ ישראל.)
אך כפי שהראינו בשיעור הקודם זוהי רק דעה אחת ואילו אחרים סבורים שיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי חיוב המצוות התלויות בארץ, ובמיוחד בזמננו שלפי רוב הדעות שביעית אינה אלא מדרבנן או אפילו ממידת חסידות. עוד טענו שברכישת סחורות הבאות מעזה יש בכדי חיזוק הכלכלה של אלה העומדים עלינו לכלותינו. ועל כן, נראה ברור שיש לנקוט בדרך של כח דהיתרא עדיף. (וראה דיונו המפורט של ר' טל דואר, בספרו טל אמרתי: על תורת מנהגי איסור, ירושלים תשנ"ג, כלל ל"ו, עמ' ש"ה- שת"ה, על כח דהיתרא עדיף, וכן שם בכלל ל"ז, עמ' שכ"ה-של"ו, במיוחד סעיף י', עמ' של"ה-של"ו.)
גדולה מזו, ניתן אולי לומר כי בנקיטת הדרך המחמירה ישנו שמץ של התחסדות. והרי ר' יוסף קארו, בכסף משנה להלכות תרומות ומעשרות א' י"א, כתב בחריפות נגד "חכם אחד", והוא ר' יוסף אשכנזי (ראה דרישה ליורה דעה של"א א') שביקש להחמיר בהפרשת תרומות ומעשרות על פירות של גויים שגדלו בקרקע שקנו בארץ ישראל ונגמרה מלאכתם בידי גוי במירוח הגוי, ( וזה ע"פ מה שראינו לעיל מדברי הירושלמי ומדרש הגדול), ועל זה כתב מרן: דמנהג פשוט בכל ארץ ישראל כדבר רבנו [הרמב"ם]. ומימינו לא שמענו פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד, ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט, ומעשר פירות שגדלו בקרקע גוי… והולך ומפתה אחרים שקיבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיניי שראוי למנעם מזה, משום לא תתגודדו, עוד מאחר שבכל המדינות קיבלו עליהם לעשות כדברי רבינו, ומלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שקיבלו עליהם לעשות כדברנו. לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם. ואחר כך נתפשטו הדברים [היינו המחמירים] עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן… ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש [= נידוי, חרם, שמתא] שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקחו מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה על פי רבינו וכו'. (וראה תיאורו היפה של ש"א הורודצקי, עולי ציון, תל אביב תש"ז, בפרק על ר' יוסף אשכנזי, ובמיוחד עמ' 67.)
תגובתו של מרן דומה היא לתגובתו של המבי"ט לאותה קבוצה שבצפת של "אנשים חכמים וידועים וכשרים" אשר הפליגו בחומרותיהם, ועליהם אמר: אל תהו חסידים הרבה, ודי לכם מה שאסרה תורה".
כמובן, אין בכוונתי לומר על אלה החסידים המחמירים לשמור את השמיטה בקפדנות, שמעשיהם כמעשי הדיוטות, ושראוי לגזור עליהם גזירות משום לא תתגודדו- סוגיה רחבה וחמורה שאין כאן המקום לעסוק בה-, אלא שמאחר והתנהגות זו אינה יכולה להתקבל על הציבור הרחב, ואף לעיתים פוגעת באחדות הקהילה, ואפילו מפלגת משפחות, פרישות והתחסדות זו ראוי שתישאר בנחלת יחידי סגולה וחוגים מצומצמים, וכפי שכתב בעל המשא אפרים, לר' אפרים זלמן מרגליות (1826-1760) תר"ג ג': … ואין לעשות כן, רק מי שמעשיו בקדושה וטהרה ונוהג בפרישות יתרה. ודאם לאו גם הבל ורעות רוח… וכו'. אך אין רוב העם כזה.
ובזה אולי נבין את אשר מסופר בתוספתא נזירות ד' ז' (וראה במקבילות בירושלמי נזירות א' ה', נדרים ט' ע"ב, ספרי במדבר, פרשת נשא פ' כ"ב, במדבר רבה י' ז'):
אמר ר' שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אליי מן הדרום, וראיתיו יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני מה ראית להשחית שער זה נאה? נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש להעבירני מן העולם. נמתי ליצרי: רשע, לא היה לך להתגאות אלא בדבר שאינו שלך, ובדבר שעתיד להיות עפר ורימה ותולעה. הרי עליי לגלחך לשמיים. הנמכתי את ראשי נשקתי על ראשו ונמתי לו: בני כמותך ירבון עושי רצון המקום בישראל, ועליך נתקיים "איש או אישה כי יפליא לנדור [נדר נזיר להזיר לה'] (במדבר ו' ב'), וגו'. הרי שהתחסדות זו של אותו רועה תמוהה הייתה בעיניו של ר' שמעון הצדיק, עד שראה שעומדת לפניו אישיות מיוחדת, ורק אז בירכו. (וראה א"א אורבך, מעולמם של חכמים, עמ' 441-440.)
אף דרך נוספת מצאתי ביישובה של אותה סתירה, כביכול, שהבאתי לעיל, והיא בדברי החיד"א, (בספרו יאיר אוזן, למברג 1765), מערכת הפ"א אות י"ג, ק"ט, וז"ל: מה שאמרו בירושלמי ברכות סוף פרק ב' ובשבת פרק ב' הלכה א' שהפטור מדבר ועושיהו נקרא הדיוט, ואילו בכמה חומרות כתבו הפוסקים שהמחמיר תבוא עליו ברכה…, יש לומר שמה שאמרו "נקרא הדיוט" זה במצווה בין אדם למקום. אבל במצוות שבין אדם לחברו לא שייך "כל הפטור", שכבר נצטוינו בכללות לעשות לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף, והיינו דאמרינן במציעא דף ל' דפריך ר' ישמעאל ב"ר יוסי זקן ואינו לפי כבודו, ופריך לפנים משורת הדין דעבר כדתני רב יוסף וכו', ע"ש ודוק.
בכך ביקש החיד"א להשיב על קושייתם של האחרונים על דברי הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה י"א ז', שכתב: ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום, אף על פי שאינו לפי כבודו, וגו'. ולפי דברי החיד"א אין להקשות כי מעשה זה ייחשב כמעשה הדיוט, שהרי מדובר במצווה בין אדם לחברו.
והנה במצוות שביעית ישנם שלושה היבטים שונים: א) השוואת המעמדות בין העני והעשיר, בכך שכל הקרקעות הופקרו והופכות להיות נגישות לכל אחד ואחד, שיכול ליטול מהם לפי רצונו, וזה בוודאי ענין שבין אדם לחברו. ב) "אז תרצה הארץ את שבתותיה"- להחזיר לאדמה את כוחותיה שתוכל להניב יבול טוב, שהוא שוב לטובתם של בני אדם הנהנים מפירות הארץ, ו ג) להשריש בתודעתם של בני אדם כי "לה' הארץ ומלואה", ואין אנו אדונים עליה, שזהו ענין בין אדם לבוראו.
והנה ראינו כי לפי שיטתו של החיד"א, שבמצוות שבין אדם לחברו ישנו בהחלט מקום להחמיר, במעין תוספת חיבובה של המצווה; ואין אנו אומרים בהן כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, אך בהיבט שבין אדם למקום לא חל הכלל של לפנים משורת הדין… וכו'.
דומה כי בימינו, בחקלאות המודרנית, ישנן דרכים מדעיות המבטיחות שלא תיחלש הקרקע על ידי גידולים רצופים, ועל כן ההיבט הראשון כבר אינו כל כך שייך. (אף שהרעיון של השביתה בהחלט רלוונטי לגבי התעשייה הכבדה הפוגעת כה קשות בטבע). וכן לגבי ההיבט השני, כי בימינו שרוב האוכלוסייה אינה עוסקת בחקלאות, אין בשמירת חוקי השביעית משום השוואת המעמדות. אך ההיבט השלישי בהחלט רלוונטי לאורח החיים של ימינו, כי בעוסקנו בסוגיה זו, ואפילו בהבהרת יסודות ההיתר שבה, נזכרים אנו כי אין אנחנו אדונים על הקרקע, אלא כשומרים על נכסי הקודש, ובכך לפי שיטת החיד"א אין חובת ההחמרה.
ידוע לי היטב כי לכל הטענות שהועלו לעיל ישנן תשובות ותיובתאות אך דומני כי משקלן המצטבר מוביל אותנו לדרך המקילה, ובכך, אפילו בדרך פרדוקסלית מחזק את אחיזתנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל. ותפילתנו כי במהרה ייבנה הבית השלישי ונשוב לשמור את שנת השבע מדאורייתא כהלכתה. אמכי"ר.
