כח דהיתרא עדיף, פרשת שלח תשפ"ב
לפני שנים מספר, יחד עם עמותות מסוימות, הקמתי בית דין עצמאי, בלתי מוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל, בכדי לפתור בעיות של מסורבות גט, הקרויות בימינו עגונות, שהן חיות במצב של עגינות שנים רבות וקשות. עשינו את אשר עשינו בדרך של הפקעת הנישואין שלהן, כך שלא היו זקוקות לגיטין, מאחר והקידושין שלהן נתבטלו למפרע, וכאילו לא נישאו כלל. נשים אלו, אשר פנו לבתי הדין הרבניים במשך תקופה ממושכת, לא קיבלו מענה כלשהו לבקשתן להתנתק מבעליהן שעזבו אותן לגמרי, והותירו אותן בודדות עם ילדיהן משך שנים רבות. בעלים אלה אף לא תמכו בהן כלל ועיקר, כך שהיו נשים אלה ומשפחותיהן שרויות בעוני ובדחק וכאילו אוכלות מרורים היו .
בדקנו בדיקה קפדנית את מכלול המסמכים הקשורים במצבים אלה, תיקי הדיונים בבתי הדין הרבניים וכו', ומצאנו דרך הלכתית ברורה ובדוקה לשחרר אותן מכבלי נישואיהן, ואף פרסמנו ברבים את מכלול הנימוקים לפסקי הדין שלנו, וכך כל מי שרצונו בכך יוכל לעיין בהם ולהיווכח כי לא חרגנו כהוא זה מדרכי ההלכה המקובלות, וכי הסתמכנו על מקורות נאמנים. ובעצם כל המקורות הללו עמדו בפני כל דיין בר סמכא, כלומר היו גלויים לכל, ולא שגילינו דברים הנסתרים מן העין, אלא את אשר פורסם ברבים משך דורות הרבה בספרי גדולי הפוסקים.
כמובן, במעשינו אלה הרגזנו את מערכת בתי הדין הרבניים, והופנתה אלינו בקשה מטעמם שנחזור בנו ונבטל את פסקי הדין שלנו. ראינו הדבר הזה מעשה מעשה יותר אכזרי מאשר השארתן במצב של עגינות ארוכת שנים, והתפלאנו על עצם הבקשה, וכמובן סירבנו סירוב מוחלט. אך מנגד הצענו כי בתי הדין הרבניים יאמצו את פסקי הדין שלנו ויחתמו עליהם בשמם, ואנו מצידנו נמחוק את שמנו ממסמכים אלה, כך שיהיו פסקי הדין אך ורק כמעשיהם של דייני בתי הדין, אך לכך נענינו בשלילה.
כמה נורא ועצוב הוא לראות נשים אלה החיות בבדידות, מטופלות בילדיהן, ללא כל עזרה ותמיכה מבעליהן האכזריים, אך עדיין כבולות בעבותות נישואיהן. נישואין הרוסים והרסניים, שאין מהם כל מפלט ממאסרן וצערן. כלום אין מצוה גדולה מזו לפטרן ממצוקותיהן? כלום עלינו לומר חלילה חסדי ה' תמנו, כי כלו רחמיו?! כלום עלינו לעמוד מנגד בשתיקה וחוסר מעש. (וראה סיפורו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בספר דורשי תורה, ירושלים תשע"ו, עמ' ת"צ-תצ"ב).
והנה הגמרא במסכת ברכות ג' ע"א מספרת כי: בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, וגו'. ובתוספות שם, ד"ה ועונין, כתבו: מכאן יש לסתור את מה שפירש המחזור ויטרי, יהא שמיה רבא, שזו תפילה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב "כי יד על כס יה" (שמות י"ז ט"ז), שלא יהא שמו וכסאו שלם עד שיימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך: "יהא שם יה רבא", כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, "ומבורך לעולם" הוי תפילה אחרת, כלומר מבורך לעולם ועד. וזה לא נראה מדקאמר הכא "יהא שמיה הגדול מבורך"- משמע דתפילה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך, וכו'.
וסיוע לכך מן הגמרא בסוכה ל"ט ע"א, דשם איתא: אמר רבא: לא לימא אינש "יהא שמיה רבא" והדר "מבורך", אלא יהא שמיה רבא מבורך" בהדדי, וכו'. ועל פי זה פסק הרמ"א בשלחן ערוך אורח חיים נ"ו א': לא יפסיק בין "יהא שמיה רבא" ו"מבורך".
והנה בספר חרדים פרק ד' אות כ"א כתב: מצאתי בתיקוני הזהר בהקדמה י"ג א', דכשהשליח ציבור אומר קדיש, אומר הציבור, "ויאמר, כי יד על כס יה מלחמה בעמלק [מדר דר]" (שמות י"ז ט"ז) ואמר: כך עונים: אמן יהא שמיה רבא. וכן העידו הזקנים, שהיה מנהג זה מנהגם של ר' יצחק אבוהב והרב הגדול ר' יצחק די ליאון זצ"ל, ובמחזור ויטרי (עמ' 64) איתא: קדיש: כשהחזן מתפלל "יתקדש", אומר הציבור, "ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמור" (במדבר י"ד י"ז). ובמהדורת א' גולדשמידט, של מחזור ויטרי, ח"א, ירושלים תשס"ד, עמ' י"ד הערה 23, העיר כי בסידור חכמי אשכנז עמ' ע"ה, דיש עונים "… זכור רחמיך [ה' וחסדיך כי מעולם המה]" (תהילים כ"ה ו'). (וראה בטור אורח חיים סי' נ"ו וברמ"א שם סעיף א', ובמגן אברהם שם ס"ק ז', שלפי האר"י אין לומר פסוקים אלה, כי אין מקום להפסקה בין קריאת שמע של ערבית. ועוד יש להעיר כי שני הפסוקים הללו שיש בהם כ"ח אותיות, כמנין "אמן יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמיא" בדומה למילה כח, ראה בפרוטרוט במה שכתבתי במנהגי ישראל ח"א, עמ' ע"א-ע"ז, ובמיוחד שם עמ' ע"ב-ע"ג הערה 4, ואכמ"ל.)
ועל אף שיש שסתרו את גישתו של המחזור ויטרי (ודעימיה) אין לבטלו כליל, כי פירושו ששמו יתברך "יה" יתמלא ל"יהוה", ובכך יגדל כוחו בשמו שהוא בבחינת מידת הרחמים. ואכן בכך אף מתקשר פסוק זה לפסוק "זכור רחמיך…" המדגיש את מידת הרחמים של הקב"ה.
והנה הגמרא במסכת שבת פ"ט ע"א מספרת משמו של ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמר לו הקב"ה: משה וכי אין שלום בעירך? אמר לו: ריבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו! אמר לו: [אע"פ כן, כך בכתבי יד], היה לך לעזרני. מיד אמר לו: "ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר" (במדבר י"ד, י"ז). כלומר, מדובר בהגדלת כח של הקב"ה, כביכול, בוודאי לטובתם של בני אדם.
ובברכות ז' ע"א איתא [על פי כתבי יד]: תניא: אמר ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לפניו: [ריבונו של עולם-כ"י], יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפני משורת הדין, ונענע לי בראשו, וגו'. ברכתו של ישמעאל כהן גדול בעת שנכנס לקודש הקודשים הייתה בקשה להגדיל כוחו של הקב"ה, כביכול, ששמו "יה" יתמלא ל"ה' צבאות", ובכך תגדל כוחה של מידת הרחמים על פני מידת הדין. וברכתו-בקשתו זו באה ללמדנו שמה הוא יתברך רחום וחנון, אף עלינו לכבוש את מידת הדין שלנו, ולהתנהג במידת הרחמים.
ואין זה דרש בדרך של חסידות בלבד, אלא ציוויו יתברך. שהרי אמרו חז"ל על הפסוק "ה' ה' אל רחום וחנון…" (שמות ל"ד ו'):… וכי היאך אפשר לאדם לקרוא בשמו של הקב"ה? אלא, מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון… וכו' (ספרי עקב פי' מ"ט). וכן קבע הרמב"ם בהלכות דעות א' ו': מצווים אנו ללכת בדרכים האלה…. הטובים והישרים…"והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח ט')- כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום… וכו'. (והשוה מורה נבוכים ח"א נ"ד). ובדומה לכך אמרו במכילתא לשמות ט"ו ב': "ואנוהו"- אבא שאול אומר:… מה הוא חנון ורחום, אף אתה תהא חנון ורחום, וגו'. (וכן הוא בירושלמי פאה א' א'. והשווה שבת קל"ג ע"ב, וסוטה י"ד ע"א).
ואכן בבבא מציעא פ"ג ע"א מובא הסיפור המפורסם על סבליו של רבה בר בר חנה, ששברו חביות של יין שלו, ורבה נטל מהם את גלימותיהם כפיצוי (חלקי) על הנזק שנגרם לו. ואולם, הסבלים תבעו אותו בפני רב, שפסק כי על רבה להחזיר להם את גלימותיהם. ואילו רבה טען כנגדו: האם אכן זהו הדין? ענה לו רב: כן. "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב' כ'). נתן להם רבה חזרה את גלימותיהם, אך הלכו שוב הסבלים הללו וטענו: עניים אנחנו, וטרחנו כל היום, ורעבים אנו, ואין לנו כלום. אמר לו רב לרבה: תן להם שכרם. אמר לו רבה: כלום כך הוא הדין? ענה לו רב: כן. "וארחות צדיקים תשמור" (שם). הרי שכפה רב על רבה לנהוג לפנים משורת הדין.
והרמ"א בחושן משפט י"ב ב' כתב: אין בית דין יכולין לכוף להיכנס לפנים משורת הדין. (ראה רבנו ירוחם, מישרים נ"א ח"ד, בשם הרא"ש לבבא מציעא פ"ג סי' ז'), אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי (בית יוסף בשם ר"י ובשם הרא"ש). ויש חולקין, וגו', (מרדכי סי' רנ"ז, ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש ט"ו, ובדרכי משה הארוך, סעיף ד'). ואף כי בדרך כלל מעדיף הרמ"א את הדעה הראשונה שהוא מביא (ראה חכמת שלמה שם), נראה מתשובתו בשו"ת הרמ"א סי' ל"ב, שהמליץ על כפייה לפנים משורת הדין, וזה לשונו: ומכל מקום אומר, שאם אין היזק הרבה לראובן הנ"ל בפתיחת חלונות בית הכנסת לביתו או לחצרו, לא היה לו להעמיד עצמו על מידת הדין, רק היה לו להיכנס לפנים משורת הדין ליתן כבוד לאלקים, ולהדר בית אלקינו. ומי שלא חס על כבוד קונו וכו', [על פי משנה חגיגה ב' א': וכל מי שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא שלא בא לעולם], וכופין על כניסה לפנים משורת הדין, כמו שכתב המרדכי אלו מציאות [סי' רנ"ז], אף כי יש פוסקים החולקים.
)וראה בדברי המהדיר, במהדורת א' זיו, שם עמ' קפ"ח הערה 4, שציין לתוספות בבא מציעא כ"ד ע"ב ד"ה לפנים, ובבבא קמא ע' ע"א ד"ה לפנים, ובב"ח חושן משפט י"ב ד', ושם סי' ד"ש א', דכתב שם:… הארכנו בדין זה דמשמע דרב הוה כייף ליה לרבה בר בר חנה למיעבד לפנים משורת הדין. ע"ע בביאור הגר"א לחושן משפט רנ"ט ה'.)
והדברים מפורשים הם באותה מימרא מפורסמת שבבבא מציעא ל' ע"ב: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, וגו'. ומימרא זו נתפרשה על ידי בעל הדרישה בחושן משפט סי' א' בזה הלשון: היה נראה לי שכוונתם כמה שאמרו דין אמת לאמיתו. רוצה לומר, שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לעמיתו. לאפוקי שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש, כי לפעמים שצריך דיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין. וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת, אינו לאמיתו. ועל דבר זה אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא לפנים משורת הדין.
ומאותו הטעם נאמר בסנהדרין ל"ו ע"ב: אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס שאין לו בנים [מפני שאינם רחמנים]. רבי יהודה מוסיף: אף אכזרי. ובתוספתא שם ז' ה': הסריס ומי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות ואינו כשר לדון דיני נפשות. ור' יהודה מוסיף: אף האכזרי, וגו'. [ונמחקה המילה הנוספת "והרחמן", על פי החסדי דוד, שכתב שם: ומחוורתא דיש למחוקו, כגרסת הש"ס.] וראה ירושלמי סנהדרין פ"ד, ורמב"ם, הלכות סנהדרין ד' ז', דכתב: … ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן… וכו'. הרי מפורשות ציוו לנו חכמינו שעלינו לדון ברחמנות, ולפסוק אפילו לפנים משורת הדין במידת הרחמים, במיוחד בדיני נפשות, ואין כל ספק שדיני עגונות נכנסים לגדר של דיני נפשות. ותפילתנו כי יגלה הקב"ה את עיני הדיינים עד שיכבשו את יראתם לעשות צדקה וחסד, כי ראינו את דמעת העשוקות ואין להן מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להן מנחם (ע"פ קהלת ד' א'). ויהי רצון שימחה הקב"ה דמעה מעל לחייהן (על פי ישעיה כ"ה ח'), וישתחררו מכלאן ויתפרקו מסבלותיהן ויזכו לשמוח בשמחת חיים חדשים ומבורכים, אמכי"ר.
