"היאך הקול יוצא אצל כל ישראל? הזקנים לפי כוחן, הבחורים לפי כוחן, הקטנים לפי כוחן, היונקים לפי כוחן, הנשים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו … בכוחו של כל אחד ואחד" (שמו"ר, ה, ט)
הקול יצא בבת-אחת, אמת שמימית ומוחלטת מפי הגבורה. בדרכו התגמש הקול כדי לפגוש את הקהל שלו – בני גילאים, שלבי חיים, כישורים וכוחות שונים. הרי אינו דומה כלי הקיבול של תינוק יונק לזה של אדון הנביאים, והדיבור הא-להי רצה לפגוש כל אחד מהם באשר הוא שם.
לעתים בחינוך הדתי יש לנו נטייה לומר אמיתות מוחלטות, להציב אידיאולוגיות שכלתניות, לשרטט גבולות ברורים, בינאריים.אנחנו אוהבים להגדיר, לשים גדר. אבל אם נעקוב אחר הקול שיצא משמים, נראה שהוא מציע לנו לייצר עבור מתבגרינו לא גדרות אלא מראות, אספקלריות מאירות שדרכן יחוו את החוויה הדתית בהתאם לכוחם, לאישיותם ולשלב בו הם נמצאים.
איך נהיה עבורם מראה, שבעדה ישתקפו לעצמם נאמנים לעולם הדתי?
אבקש להציע שלושה דגשים –
- קהילה – החזרת האחריות למשפחה
בגילאים המכוננים, לא מומלץ לשלוח את הנערים והנערות שלנו להתמלא בתורה במוסד ישיבתי על-קהילתי, מרוחק ואידיאולוגי, הכולל שבתות וחגים, אלא לשאוף שהחיים הדתיים יהיו בתוך הקהילה האורגנית. אין כמו קהילה רב-דורית, רב-מגדרית, רב-עדתית, שבה סבתא וסבא מעבירים את המסורות בתמימות ובאותנטיות. אנחנו צריכים להיזהר מליצור חינוך דתי "מקצועי" וסטרילי, אלא חוויה הוליסטית של "בכל דרכיך דעהו" – התפילה, קיום המצוות היום-יומי וגם לימוד התורה צריכים להיות חלק מהשפה של הבית והקהילה המקורית. עלינו כהורים לסמוך על עצמנו שאם העולם הדתי חשוב לנו ומחייה אותנו, הוא יופנם באופן הכי עמוק וטבעי, ויהפוך מרציונלי לאינטואיטיבי.
- מגוון – הרחבת השפה הדתית
גם במוסדות החינוך יש לאפשר דגמים של ראש לצד דגמים של לב, תורה מקהילות ישראל השונות ברוחב של דמויות הזדהות, ניגונים ונוסחים, נשים וגברים מלמדים, צעירים ומבוגרים, בעלי פרספקטיבות שונות על החיים, המציעים דגמים קלאסיים של עבודת ה' לצד דגמים יצירתיים, תוך יצירת דיאלוג ומחלוקת לשם-שמים, באופן שנותן לגיטימציה הדדית. (כלומר, לשאוף שגם נערים בישיבה ייחשפו לקול נשי של לומדות תורה, גם במוסד אשכנזי ייחשפו לתורת חכמי המזרח, וגם במקום לימוד שכלתני יציעו שפה רגשית). לגוון ככל הניתן, בתוך הטווח. ככל שננכיח יותר שפות דתיות לגיטימיות, יותר מתבגרים יוכלו למצוא עצמם מזדהים.
- רצף – תהליכים מעגליים
נשתדל לא לסמן כישלון או הצלחה בנקודת-זמן, ניזהר לא לתייג – בפנים או בחוץ. מוטב להשתמש בביטוי הספרדי המסורתי -"להתחזק", ולא בביטוי הבינארי – "לחזור בתשובה" או "לצאת בשאלה". השאלות הפילוסופיות על קיום הא-ל פחות רלוונטיות מתחושת השייכות לקהילה שומרת המצוות. גם הביטוי "דתל"ש" משרטט ציר זמן ליניארי – היה דתי ואיננו עוד. למעשה, החיים הדתיים הם לא ציר אלא מעגל ספירלי טבעי, שיש בו זמנים של קירבה יחד עם תקופות של חיפוש והסתר-פנים, ימים של חולשה ושעות של התחזקות. ככל שנימנע מלתייג נוכל לעזור לכוחות הטבעיים האותנטיים להתקרב ולחוות הארת-פנים.
