כמה הערות על מחאת הקהילה האתיופית
- יש לי חבר, נשוי ואב לילדים, שגר פעם בהתנחלות. הוא סיפר לי שיום אחד הוא ומשפחתו אכלו ארוחת שבת במלון אחד, ואחד המלצרים היה אתיופי. בנו של חברי, בן השש, הצביע על המלצר וצעק בקול: ״אבא, תראה, הוא חום!״. הצעקה הזו, שהביכה מאוד את חברי ואת אשתו, גרמה להם להבין שכדי שהילד שלהם יפסיק להתפעם כל כך מאנשים ׳חומים׳, הם צריכים לעבור דירה, ולצאת מיישוב שבו כולם נראים כמוהם. כעבור כמה חודשים הם עזבו את היישוב ועברו לשכונה עירונית צפופה, מלאה ילדים והורים ׳חומים׳ ו׳לבנים׳.
- וגם אם אף פעם לא צעקתי ככה, אני נזכר בבית הספר שבו למדתי, ובו הייתה ׳כיתת אתיופים׳. ואני נזכר בילדים שלמדו איתי והיו מגיעים לקולר, מיוזעים, בסוף ההפסקה, אך כשראו שאחד הילדים מכיתת האתיופים שותה מהקולר שלפניהם, הם היו מוותרים ונכנסים לכיתה בלי לשתות. הם פחדו שהילד הזה, שמצמיד את פיו לפיית הקולר, מעביר אליה מחלות וזיהומים. הפחד ממי שלא נראה כמוך ומתנהג אחרת ממך גורם לך להלביש עליו אלף ואחת הבניות, לחשוב עליו כעל מלוכלך ומעביר מחלות ומסריח, רק כדי שלא תצטרך להתמודד עם העובדה שהוא נראה אחרת ממך, ושגם הוא בן אדם ממש כמוך. ואני מרגיש שזה מה שהמחאה הזו מנסה להציף: אנחנו כאן, אנחנו נראים אחרת ומדברים אחרת, וזה לא אומר שאנחנו גנבי אופניים. תתמודדו עם זה.
- כמו שפעם, אחרי כל אסון טבע או אירוע רב-נפגעים, היה קם הרב התורן ומודיע שהכל קרה בגלל ההומואים \ בגלל שאנשים מחללים שבת \ בגלל שנשים לבושות לא צנוע – כך גם נוהגים דוברים מהימין להגיב לכל מחאה אזרחית כאילו הקרן החדשה לישראל עומדת מאחוריה, ומשכך – הדיון הסתיים, וכבר לא צריך להקשיב לקולות המוחים ולהתייחס לכאבם. הפעם, למעט באזורים זניחים ברשת החברתית, זה לא קרה. ובכלל, המחאה לא תפסה גוון פוליטי, ויש לקוות שכך זה יישאר.
- ובכל זאת – מצער לראות את ההנהגה החלולה שלנו, שהמחאה הזו תפסה אותה לא מוכנה. אני מחכה לשמוע מנתניהו אמירות אחראיות, לא מגומגמות ולא מהוססות; אני מבין את הקושי לעשות זאת לנוכח האלימות שבהפגנות, ועדיין. והנה כל מה שמופיע בשם נתניהו בעיתון היום הוא ש"יש מקום לברר את כל הטענות, אבל אין מקום לאלימות והפרות חוק שכאלה". ואני מחכה לציטוטים אחרים – שייקחו אחריות על המצב, שיכירו במצוקה התרבותית שבני הקהילה האתיופית מבטאים. נאדה. דווקא נפתלי בנט הגיע להפגנה אתמול ואמר דברים ברוח זו.
- בימים האלה אני נזכר שוב ושוב ברב אברהם יהושע השל, ומצטער על כך שהאיש הטוב הזה לא חי כאן אתנו. השל, אדמו"ר חסידי-קיומי והומניסט מובהק, תמך במאבק לזכויות האזרח בארצות הברית, התנגד נחרצות למלחמה בוויאטנם, ועמד לימין המוחים האפרו-אמריקנים למען שוויון זכויות. השל צעד יד ביד עם מרטין לותר קינג בצעדת האפרו-אמריקנים הגדולה בסלמה, ולאחריה אמר – במין 'עבודה בגשמיות' חסידית שאותה החיל על המאבק החברתי – שהוא מרגיש כאילו "רגליו התפללו" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: "I was praying with my legs"). הוא אף הזמין את ד"ר קינג להסב איתו בליל הסדר של 1968, אך קינג נרצח כמה ימים קודם לכן. המחאה כאן נמצאת רק בחיתוליה, אך השפה הדתית של שוויון בין כל בני האדם שנבראו בצלם – בגלל היותם ברואים בצלם – עדיין לא נשמעת. וחשוב שהיא תישמע. וכך כתב השל באחת המסות המופלאות שלו, שאותה תרגם דרור בונדי ומופיעה בספר "אלוהים מאמין באדם":
"הדרך שבה אנו פועלים, הדרך שבה אנו נכשלים מלפעול, חרפה היא לנו ואסור לה שתימשך לנצח. עולם זה אינו עולמו של האדם הלבן. עולם זה אינו עולמם של האנשים שאינם לבנים. עולם זה הוא עולמו של אלוהים. אין מקום בעולם הזה לאדם המנסה למסמר את האחר למקומו. הגיעה העת לתשובת האדם הלבן. נכשלנו בשימוש בשדרות הפתוחות לפנינו כדי לחנך את לב האדם וראשו, כדי להביא את עצמנו להזדהות עם מקופחי הזכויות. ואולם תשובה היא יותר מאשר חרטה והכאה על חטא על פגיעות שנעשו. תשובה משמעה תובנה חדשה, רוח חדשה, אף כיוון פעולה".
"האכפתיות לכבודו של האדם השחור מוכרחת להיות עיקרון מפורש בין עיקרי האמונה שלנו. כל הפוגע באדם שחור, בין שהוא בעל בית ובין שפועל, תהא זו מלצרית או נערת מכירות, אשם בפגיעה במלכות אלוהים. לאף איש דת או חבר בקהילה דתית אין זכות לתהות על העיקרון שיראת הקודש כלפי אלוהים מתגלה ביראת קודש כלפי אדם, שהחרדה שעלינו לחוש שמא העלבנו בן אנוש מוכרחת להיות לא מותנית כמו החרדה מאלוהים. מעשה אלימות הוא מעשה של חילול קודש. יהירות כלפי אדם אחר כמוה כנאצה כלפי אלוהים".
כתוב ע"י אריאל הורוביץ, עיתונאי ב"מקור ראשון" ועורך כתב העת "דעות" בהוצאת נאמני תורה ועבודה
הכתבה המקורית מופיעה באתר צופים ברשת
