את התודעה הפמיניסטית שלי ינקתי כבר בבית הוריי, ישעיהו (צ'רלס) ושרה ליבמן, שהשתייכו לזרם ה'מודרן-אורתודוקס' בארצות הברית וחינכו אותי ואת אחיי מגיל צעיר על ערכי הדת, המדע, הערכים הליברליים והפמיניזם. עלינו לישראל בשנת 1969, בהיותי בת תשע. אחיי ואני התחנכנו במסגרות אורתודוקסיות-ציוניות והיינו חניכים ומדריכים ב'בני עקיבא'. כשהתבגרתי למדתי תנ"ך ותורה שבעל פה במכללת 'ירושלים' לבנות, והשלמתי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית.
אמי יצקה בי כבר מינקות את עמדותיה הפמיניסטיות וחינכה אותי ואת אחי הצעיר ממני בשנה באופן שוויוני: כתינוקות הונחו בפנינו תמיד אותם משחקים לבחירה, כילדים נדרשנו למלא מטלות בית זהות, ובובות הברבי היו מוחרמות לחלוטין. כבר כילדה, באמריקה של שנות השישים, הבנתי שאמי מזדהה עם רעיונות התנועה הפמיניסטית Women's liberation movement. אמא חינכה אותי לתפיסה ביקורתית – על השפה העברית המקבעת את ההבדל בין המינים; על השוויון בקיבוץ שאותו ראתה כמדומה; על כך שבשל מחסור בנשים מדעניות לא נחקר כראוי סרטן השד והרחם; ועל כך שההתמקדות במצב הביטחוני בישראל גורמת לשגשוג המצ'ואיזם. אך דווקא היא, שהטיפה וחינכה לפמיניזם, לא אמרה מעולם דבר-ביקורת על מעמד הנשים בעולם הדתי. נדמה היה שהדרך הרוחנית שהיא עשתה בנעוריה, שהביאה אותה לחיק היהדות האורתודוקסית, לא הייתה יכולה להתערער במבט הפמיניסטי.
אבי ז"ל היה זה שהוריש לי את החיפוש המתמיד אחר האמת הדתית ואת תחושת חוסר הנחת מן המציאות. אבא היה עסוק כל ימיו בשאלות של זהות יהודית והגדרה דתית, הן כאיש אקדמיה בעל שם, שחקר את מבנה הסוציולוגיה של העם היהודי (וזכה על פועלו בפרס ישראל לשנת תשס"ג); והן כאדם דתי וכליברל. הוא חיפש תדיר את מקומו הדתי ונע בין הזרם האורתודוקסי לזרמים ליברליים יותר, וכפי שאמר לי פעם על עצמו: 'נולדתי יהודי, אמות יהודי וכל חיי אני עוסק בזהות היהודית שלי'.
באחת השבתות הראשונות שלנו בישראל, לאחר עלייתנו ארצה, הלכתי עם אבי לבית הכנסת וישבתי לידו, כהרגלי. מישהו העיר לאבא שאני מבוגרת מדי בשביל לשבת עם הגברים. 'את יכולה להמשיך לשבת כאן הערב', לחש באוזני אבא, 'אבל בפעם הבאה תצטרכי לעלות לעזרת הנשים'. חשתי מושפלת, לא חיכיתי לפעם הבאה, ומיד עליתי למעלה. לא הייתה שם נפש חיה, האור היה עמום והמאוורר לא פעל. כך, בגיל תשע, הבנתי שמקומי הוא בשולי בית הכנסת ואין לי חלק בתפילה המרכזית. זיכרון מכונן נוסף שלי הקשור במקומי בבית הכנסת, הוא מגיל עשר. אחי, הצעיר ממני בשנה, התבקש להוביל את ציבור המתפללים בפיוט 'יגדל' בסוף התפילה. בצאתנו מן התפילה שאלתי את אבא, מתי יהיה תורי לשיר. 'לא יהיה לך תור' אמר אבא, 'ככה זה בבתי הכנסת האורתודוקסיים. רק בנים אומרים "יגדל"'.
ההשפלות הקטנות הובילו לשאלות ולכעס שהעסיקו אותי כל שנות התבגרותי, מסוף בית הספר היסודי ועד סוף הלימודים במכללה הדתית. עוד לפני שהכרתי את המושגים הרווחים בימינו: 'הדרה', 'החפצה' ו'אחר', לא יכולתי להימנע מלחזור ולשאול, מדוע אסרו על נשים ללמוד תורה, מדוע נשים יושבות מאחורי מחיצה, מדוע נשים אינן לוקחות חלק פעיל בטקס, מדוע נשים פסולות לעדות ומדוע כל הטקסטים המקודשים כתובים בלשון זכר. ככל שהרביתי בלימודיי כך נחשפתי יותר ויותר למקורות שביטאו חוסר רגישות לנשים במקרה הטוב, ושנאת נשים, מיזוגניה, במקרה הרע.
לצד הכעס והטרוניה היו בי גם תמימות ואמונה וביטחון בצדקת הדרך הדתית. גדלתי בידיעה ברורה שלשאלות שלי יש תשובה אי שם ואת הספקות אפשר להתיר ולפתור. בתחילת שנות התיכון קיבלתי החלטה להיות 'יותר דתיה'; ראיתי את עצמי כחלק מהעולם התורני הקפדני ושמרתי מצוות, קלה כבחמורה: שלוש תפילות ביום, לבוש צנוע בהקפדה יתרה, לימוד תורה וקשר הדוק עם אנשי רוח ורבנים. במבט לאחור אני מבינה שבחירה זו באה מתוך רצון להרגיע את הספקות שניקרו בי, וכמחסה מפני השאלות הבוערות שאיימו לסדוק את עולמי הדתי.
אך הדיסוננס החזק שחוויתי בין עולמי הדתי התמים לבין השאלות שטרדו אותי והערכים שעליהם גדלתי, לא שָכך. אחרי שנים של לימוד וחיפוש חשתי אכזבה גוברת מן הטקסטים ומן התשובות שניתנו על ידי רבנים ומחנכים, ואט אט החלה להתבהר בי התובנה כי אין בנמצא 'רב' שיוכל לפתור את כל שאלותיי. הבנתי שעליי לגלות בעצמי את התשובות; שאולי לא לכל השאלות אמצא פתרון; ושהחיפוש עשוי לארוך זמן רב.
למרות דעותיי שנחשבו אז חריגות ומשונות, ואזהרות מצד רבנים שכך לא אצליח למצוא זיווג, מצאתי את המיועד לי, רונן, אשר בעצמו עשה מסע רוחני מפותל ומרתק מן העולם הציוני-דתי לעולם החרדי ובחזרה. לשמחתי הוא קיבל אותי, על תפיסת העולם המורכבת שלי, ולא נבהל משום אמירה, מחשבה או תסכול שביטאתי. לאחר האירוסין רונן עזב את 'קול יעקב', ישיבה חרדית בשכונת בית וגן בירושלים, ואחרי שירות צבאי המשיך בלימודי רבנות במכון אריאל, לצד לימודים אקדמיים באוניברסיטת בר-אילן. נישאנו בגיל צעיר, בני עשרים ושתיים בסך הכול, ולאורך כל השנים רונן תמך בי ועודד אותי להשמיע את קולי ולפעול על פי תפיסת עולמי ואמונתי.
בשנת 1989 יצאנו לשליחות בת ארבע שנים בדרום אפריקה, עם שני ילדים קטנים. רונן כיהן כרב קהילה בקייפטאון, לימד באוניברסיטת קייפטאון ושימש כרב הקמפוס. אני התמסרתי לתפקידים המסורתיים של 'אשת רב הקהילה': העברתי שיעורים לנשים בפרשת השבוע, נתתי הרצאות לקהל הרחב, התנדבתי כבלנית במקווה ונכחתי בכל אירוע קהילתי. בשנים הראשונות לימדתי עברית ויהדות בחטיבת הביניים של בית הספר היהודי 'הרצליה', ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי בתפקיד לא רשמי כ'רב' בית הספר ומורה רוחנית. לאחר כשנתיים התברר שיצא מכרז רשמי לתפקיד רב בית הספר, שהוגבל למין זכר. שאלתי את ראש המחלקה לעברית ויהדות לגבי אפשרות הגשת מועמדות לתפקיד, אך הובהר לי ש'היכולת לגדל זקן' היא תנאי הכרחי לתפקיד. 'אין סיכוי שהוועד יסכים לקבל אישה בתפקיד זה', אמר לי ראש המחלקה, אף שלא התלמידים, לא המורים ואף לא הוועד עצמו היו שומרי מצוות. התפטרתי בכעס מבית הספר ובזמני הפנוי התחלתי לעבוד על התזה שלי לתואר השני, שאותה סיימתי אחרי שובנו לישראל.
קשה לומר שהפמיניזם הדתי שלי היה רדום במחצית הראשונה של שהותנו בדרום אפריקה, אבל הוא בהחלט הוצת ללהבות במחצית השנייה של השליחות, אחרי שהתפניתי מן ההוראה. כאשר בתי בת השש שאלה אותי באחד הימים, 'למה ה' שונא בנות?', וגם 'למה ה' אמר לבנים להגיד את הברכה "שלא עשני אישה"?', טולטלתי. השאלה שלה העמידה את המציאות העגומה מול פניי: דבר לא השתנה; אחרי כל השאלות והוויכוחים והניסיונות ללמוד ולהבין במשך השנים, הנה בתי עומדת בדיוק במקום שבו עמדתי אני עשרים שנה קודם לכן! החלטתי לקום ולהתחיל לפעול. הפעולה הראשונה שקיבלתי על עצמי, שנראתה לי אז כפעולה רדיקלית ביותר, הייתה לברך על החלה ולבצוע את הפת בסעודות שבת. רציתי כי ילדיי יראו כי גם אישה שותפה בטקס הדתי ויכולה להוציא אחרים ידי חובה, כולל בן זוגה שהוא רב.
בערך באותו זמן התגלגל לידי ספרה החשוב של בלו גרינברג, 'על נשים ויהדות: מבט מהמסורת' (On Women and Judaism),[1] אשר השפיע עליי עמוקות. לראשונה מצאתי טקסט של אישה המזהה עצמה כאורתודוקסית, ואף נשואה לרב אורתודוקסי, המספרת על חוויית ההדרה שלה מן הריטואל הדתי, על תחושת הקיפוח, וגם על התחושות המעורבות שעלו בה בפעם הראשונה שהיא ראתה אישה עטופה בטלית. שאלותיה היו טובות בעיניי, אף שלא תמיד היו לה תשובות מספקות. הספרים שקראתי עד אז בנושא נשים ויהדות היו אפולוגטיים עד לזרא, ולחלופין, רדיקליים מדי. גרינברג הפכה להיות הכוהנת הגדולה שלי. הזדהיתי עם ניסיונותיה ללכת על חבל דק בין תעוזה ואומץ לפקוח עיניים ולהכיר בבעיות הקיימות ביהדות, לבין הרצון לשמור על מסגרת ההלכה. כעשור לאחר מכן, כשכבר היינו בארץ, נסעתי בשנת 1997 לארצות הברית להשתתף בכנס הראשון של ארגון ג'ופ"ה (JOFA – Jewish Orthodox Feminist Alliance) ארגון פמיניסטי אורתודוקסי, ופגשתי שם נשים נלהבות ונסערות כמותי. במליאה הראשונה עמדה בחורה צעירה והצהירה 'כל אחת מאלף הנשים שעומדות כאן היום נמצאת פה בגלל מפגש אישי עם בלו גרינברג'. ידעתי שזכיתי גם אני להיות ביניהן; בלו גרינברג שינתה את חיי.
קראתי כאמור את ספרה של גרינברג, ונמלאתי תובנות מסעירות ואומץ לב. באותו זמן נתבקשתי לשאת דברים בנושא 'נשים ויהדות' בפני ציבור של סטודנטים יהודים מאוניברסיטת קייפטאון, שעמם יצאנו ל'שבת סמינר'. הפנייה הגיעה בזמן הנכון מבחינתי. בשבת אחר הצהריים, רגע לפני ששקעה השמש, פתחתי בפני עשרות סטודנטים את לבי ושיתפתי אותם במצוקות שלי בנושא מעמד האישה ביהדות. הצעירים, שברובם היו עסוקים בעצמם בשאלות של זכויות אדם ושוויון, היו המומים מהביקורת שמשמיעה אשת רב על היהדות. המפגש הזה היה משמעותי מאוד בעבורם ובעבורי. הוא נטע בי תחושת ביטחון שלאמת וליושרה האינטלקטואלית יש כוח עצום, גם אם הם עשויים להוביל לחוסר ודאות. קיבלתי על עצמי מכאן והלאה לא לפחד להעלות שאלות גם כשאיני יודעת אם בכלל יש עליהן תשובות.
באותן שנים בקייפטאון התוודעתי לכוחן של קבוצות העצמה של נשים. ד"ר סאלי פרנקנטל, מנהלת המרכז היהודי 'קפלן סנטר' באוניברסיטת קייפטאון, הכירה לי את קבוצת הנשים של ארגון 'הכנס העולמי לדת ושלום' WCRP – World Conference on Religion and Peace)) שהייתה עבורי קבוצה מכוננת. לראשונה סיפרתי, לאוזני חמש נשים מדתות שונות, את סיפורי הדתי-פמיניסטי, ונחשפתי לסיפוריהן של נשים מדתות אחרות. למשך זמן קצר השתתפתי גם, כאישה הלבנה היחידה, בקבוצת נשים אפריקאיות תיאולוגיות שחורות. בהסתכלות לאחור, מוזר לחשוב שעד אז הייתי כל כך ספונה בסיפור המצומצם שלי ושל הדת היהודית, שלא הבנתי שמדובר בסיפור רחב הרבה יותר, המשותף לנשים בדתות ובתרבויות רבות. בשיחות שקיימנו אל תוך הלילה גיבשתי את התובנה כי על כולנו, נשים דתיות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, לא לנטוש את הדת, אלא לעשות ככל יכולתנו כדי לחולל שינויים מבפנים; לשנות את כללי ההתנהגות והחשיבה בתוך המסגרת, ולהגדיר מחדש את גבולותיה.
בשנה האחרונה לשהותנו בדרום אפריקה, שנת 1992, ייסדתי קבוצת נשים יהודיות שעסקה בנושא נשים ובית כנסת. הקבוצה נוסדה בעקבות סערה שפרצה בשמחת תורה, כאשר הרב של תנועת בני עקיבא אסר על נשים לרקוד עם ספר תורה בבית הכנסת. שנה קודם לכן התיר רב בית הכנסת האורתודוקסי הגדול בסיפוינט שבקייפטאון לצעירות לערוך הקפה עם ספר התורה בבית הכנסת – אירוע חריג יחסית באותן שנים (ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת) – ועורר תסיסה בקרב הציבור ובקרב רבני קהילות אחרות. נפגשתי עם הצעירות המתוסכלות ושוחחתי אתן על מקומן בבית הכנסת, על המחיצה ועל התפילה. הצעתי שכל אחת תעלה על הכתב את רחשי לבה בנוגע לישיבה מאחורי המחיצה. הדברים קובצו לחוברת קטנה שקראנו לה 'קול מלמעלה' (A Voice From Above), אשר הודפסה וחולקה בבתי הכנסת בקייפטאון.
בארבע השנים שבהן גרנו בקייפטאון חייתי אם כן במעין כפל זהויות. מצד אחד תפקדתי כ'אשת הרב' המסורתית, המקיימת את הנדרש ממנה, ומצד אחר הייתי פמיניסטית פעילה. הובלתי את תפילת הילדים בבית הכנסת בשבת ועזרתי לנשים בסידור ה'קידוש' שלאחר התפילה בשעה שהגברים התפללו, ויחד עם זה קראתי במגילת אסתר בפורים במעמד של עשר נשים מתוך מגילה כשרה; עמדתי לצד בעלי באירועים שונים, ויחד עם זה שוחחתי אל תוך הלילה עם צעירות פמיניסטיות מדתות שונות; ישבתי בבית הכנסת מאחורי המחיצה, ויחד עם זה הרציתי בפני נשים מוסלמיות במסגד על מעמד הנשים ביהדות.
הפמיניזם הדתי עמד בראש מעייני בתקופה זו והלהיב אותי. באמצעותו התחברתי לנשים שלא הכרתי ברחבי העולם, אשר ביקשו לקדם את מעמדן של נשים בהוויה הדתית. התסכול המוכר המשיך ללוות אותי, אך כעת נוספה לו גם תקווה לעתיד שונה. לשמחתי, רונן תמך בי מההתחלה ללא סייג ועודד אותי לקרוא, לכתוב, להגות ולפעול כמיטב הבנתי – הגם שהדברים היו עלולים לפגוע בפעילותו הרבנית.
כששבנו לישראל בשנת 1994 השתקענו במושב ניר עציון שבהרי הכרמל, שחיפש באותה עת רב ליישוב. הייתי צמאה להמשיך בעשייה פמיניסטית ולפגוש נשים בעלות דעות דומות לשלי, וכך הגעתי לרבנית ד"ר נעמי כהן מחיפה, אשתו של רב העיר, הרב שאר-ישוב כהן. על פועלה ודעותיה של נעמי שמעתי זה מכבר, אך כאשר היא הצביעה בחדר העבודה שלה על דגל הנתון בתוך מסגרת זכוכית, ואמרה לי בגאווה גדולה 'זה הדגל שסבתי הניפה בצעדה הגדולה למען זכויות נשים בארצות הברית' – ידעתי שהגעתי לאישה כלבבי.
סיפרתי לנעמי על החלום שלי להקים קבוצת 'ראש חודש'. שמעתי שברחבי ארצות הברית מתארגנות קבוצות של נשים יהודיות הנפגשות בראשי חודשים, ועוסקות בשאלת מקומן של נשים ביהדות, לומדות טקסטים ומקיימות ריטואלים חדשניים ויצירתיים. נעמי סיפרה לי כי בביתה נפגשת קבוצת נשים דתיות ללימוד גמרא (מעשה נועז ביותר באותם ימים), וכי אחת הנשים הלומדות, ציפי הס גרין, הקימה קבוצת תפילה בנווה שאנן בחיפה. נעמי הציעה שאכין קודם את הקרקע, והיא תַפנה אליי נשים משתי הקבוצות הללו.
היום קשה לדמיין עד כמה היה קשה, בעידן טרום האינטרנט והטלפון החכם של שנת 1995, לקבץ נשים למטרה משותפת. לא היה לי מושג מהיכן להתחיל. בעצת רונן יצרתי קשר עם 'אישה לאישה', מרכז פמיניסטי בחיפה, אשר עזרו לי להכין תכנית פעולה כדי להגיע לנשים דתיות. הן הציעו שאתן הרצאה בנושא שעשוי לעניין נשים פוטנציאליות, ומהן נבנה את הגרעין הראשוני לקבוצת ראש חודש.
למרבה הפלא התכנית הצליחה. בתוך הקהל המצומצם מאוד שהגיע לערב הלימוד ב'אישה לאישה', הייתה עליזה שטרובל, סטודנטית צעירה ונמרצת שהגיעה מארצות הברית לישראל בתכנית חילופי סטודנטים. בסוף הערב היא פנתה אליי וסיפרה שהחליטה שאם לא תמצא בחיפה חברותא או קבוצת לימוד לטעמה, היא תעזוב את חיפה ותעבור לירושלים. כך נולדה הקבוצה שלנו שהיה בה ייצוג של כל הזרמים: נשים אורתודוקסיות שהביאה ציפי מחיפה; עליזה הקונסרבטיבית; נשים חילוניות או מסורתיות שהגיעו דרך 'אישה לאישה', ואפילו אישה רפורמית.
בקבוצה שלנו למדנו את 'ספר יהודית' לקראת חנוכה, העמקנו בפרשנות פמיניסטית למגילת אסתר לקראת פורים, וייסדנו קריאת מגילה של נשים. גולת הכותרת של הפעילות שלנו בשנה הראשונה הייתה 'ליל הסדר הפמיניסטי' שערכנו בראש חודש ניסן. אמנם כבר בשנות השבעים התקבצו נשים פמיניסטיות, בראשן נעמי נמרוד, אסתר ברונר ומרשה פרידמן, וקיימו סדר פמיניסטי ראשון בישראל, אבל היה זה אירוע חד-פעמי שלא התבסס כמנהג. התכוננו היטב לקראת הסדר הראשון שלנו – עיינו בהגדות מכל הסוגים, למדנו טקסטים מודרניים, בחרנו לעצמנו חומרים קיימים וכתבנו יצירות חדשות. הידקנו יחד את כל החומרים להגדה משלנו וליל הסדר שלנו הפך למסורת.
קבוצת ראש החודש לא החזיקה מעמד שנים רבות, והתפרקה כשעליזה חזרה לארצות הברית ואני התחלתי בלימודיי כטוענת רבנית במדרשה בבר-אילן. אך על מסורת קריאת המגילה בפורים וליל הסדר הפמיניסטי לא ויתרנו והמשכנו לקיימם במשך כמה שנים נוספות. קריאת המגילה עברה ממשרדי 'אישה לאישה' לבית הכנסת בשכונת אחוזה בחיפה. המעבר ממרכז פמיניסטי חילוני רדיקלי לבית כנסת אורתודוקסי ממוסד, היה לא פשוט; הרגשנו שעצם קיום הקריאה באולם המרכזי של בית הכנסת, מסמן כיבוש יעד חשוב, וקיווינו שהקריאה בבית כנסת תביא אלינו נשים דתיות נוספות מרחבי העיר. יחד עם זאת, מחיר המעבר היה ויתור על נשים מזרמים לא אורתודוקסיים שחשו לא בנוח בבית הכנסת. קריאת מגילה של נשים בבית הכנסת האורתודוקסי באחוזה נמשכת עד היום.
ההתלבטות על מקום העשייה הפמיניסטית כמו קריאת מגילה, היא דוגמה המייצגת בעיניי סיפור גדול יותר, של חיבור בין קבוצות אידיאולוגיות שונות במאבקן למען שינוי. בתחילת הדרך, וכל עוד אין לגיטימציה מן הממסד או מהקהילה שממנה צומח המאבק (במקרה זה: הזרם הדתי-אורתודוקסי), הנטייה היא לחבור לקבוצות רחוקות אחרות, ליצור קשרים גם עם קבוצות מקבילות בדתות אחרות הנאבקות על שינויים דומים אצלן. החיבור בין מקומות רחוקים כאלה, ואולי דווקא משום שהם רחוקים, יכול להעניק כוח והעצמה. אבל ברגע שהקבוצה מקבלת לגיטימציה מסוימת מקהילת המקור שלה שבה היא רוצה לחולל את השינוי, הנטייה היא לשוב ולחבור אליה.
בשנים אלה דבר גרר דבר, עשייה הובילה לעשייה, והכול היה חדש ומרגש בעבורי. אחת המשתתפות בקבוצת ראש החודש, חיה אשכנזי, הגיעה סוערת לאחד ממפגשינו עם מאמר שפורסם בכתב העת ההלכתי 'תחומין' בשנת תשנ"ה (1996).[2] המאמר סיכם את הטענות לאסור על 'נשות הכותל' להתפלל בטלית. 'בגלל המאמר הזה', כעסה חיה, 'מנהלת בית הספר אוסרת על חברותיה של בתי להשתתף בבת המצווה שלה משום שהיא מתכוננת לקרוא בתורה'. פגועה וזועמת הטילה חיה את המאמר על השולחן ואתגרה אותי לכתוב מאמר תגובה. לאחר היסוסים הרמתי את הכפפה וכתבתי מאמר שפורסם באותו כתב עת בשנת תשנ"ז (1998).[3] במאמר טענתי שההלכה אינה אוסרת על תפילת נשים העטופות בטלית ואוחזות בספר תורה. היה זה המאמר ההלכתי הראשון שפרסמה אישה ב'תחומין', ולפני הפרסום ניהלו העורכים דיון פנימי מיוחד לשקול את התקדים.
בעקבות מאמר התגובה הקצר שלי קיבלתי פנייה להצטרף לקבוצת 'ניגון' של מדרשת אורנים, שעסקה בלימוד מקורות מתוך ארון הספרים היהודי בעיניים רעננות. 'ניצחתן במערכה', אמר לי רב מרבני הקיבוץ הדתי שהתקשר להזמין אותי למפגשים. 'עצם זה שפרסמו מאמר כמו שלך ב"תחומין" מוכיח שאתן ניצחתן במערכה והם הפסידו'. המפגשים ב'ניגון' לא עסקו בהכרח בנושאים פמיניסטיים, אך הם פתחו אותי לצורת לימוד שונה משהכרתי, הרווחת בבתי מדרש של ההתחדשות היהודית הפונים לחילוניים ודתיים. לימוד הטקסט מכונה 'קריאה יחפה', ללא תיווך של הפרשנות המסורתית ותוך עידוד השמעת קולות שונים ויצירתיים. הרבנים שהנחו את הקבוצה השאירו עליי רושם עז בגישתם האמיצה ובנכונותם לקבל רעיונות מהפכניים. יחד עם זאת, ולמרות החתרנות של המפגש ב'ניגון', חסרו לי שיחות ודיונים בנושאי נשים. באחד המפגשים לחשה באוזניי טללית שביט, אחת המשתתפות, שהיא רוצה להקים קבוצת נשים שתעסוק בענייני מגדר ויהדות. נרתמתי לרעיון ובשנת 2000 ייסדנו את בית המדרש 'ניגון נשים' (למעשה, טללית ייסדה ואני בעיקר עודדתי). כעבור שנה הצטרפו להנחיה ד"ר ענת ישראלי וד"ר אסתר פישר. בית המדרש 'ניגון נשים' היה עבורי במשך שנים בית לכל הגיגיי הפמיניסטיים, מבלי שאצטרך לצנזר או להצטדק בפני אף אחד.
'ליל הסדר הפמיניסטי' שייסדנו ממשיך להתקיים עד היום בזכות טללית שביט, שאימצה את הרעיון והביאה אותו לקבוצת 'ניגון נשים'. טללית הרחיבה את הסדר ולקחה אותו לכיוונים חדשים ומרגשים, שכוללים פחות שיחה ויותר שירה וחוויה. בניהולה של טללית ושל ממשיכותיה, גדל הסדר של 'ניגון נשים' לעשרות ואף מאות נשים שמשתתפות בו מדי שנה בשנה.
מאז שובנו לישראל החלתי לפתח סוגת כתיבה חדשה, שזכתה לשלל שמות: 'מדרש חדש', 'מדרש פמיניסטי', 'מדרש מודרני' או 'מדרש יוצר'. עוד בדרום אפריקה הגיע לידי ספרון בשם Taking the Fruit: Modern Women's Tales of the Bible,[4] ובו מדרשים מודרניים שכתבו נשים יהודיות באנגלית. לא התחברתי לשפה ולסגנון הסיפורי, אבל נמשכתי אחר הרעיון לכתוב מדרשים בסגנון כתיבה חז"לי, שמאפשר להאיר את פסוקי התורה באור חדש ולהעניק להם פרשנות נשית ונועזת (כפי שעשו חז"ל בכתיבת מדרשיהם). הגיתי את המדרש הראשון שלי בליל שבועות, בשנה הראשונה לשובנו לישראל (1995), ובמוצאי החג העליתי אותו על הכתב והנחתי אותו במגירה.
זמן מה עבר עד שהעזתי להראות את המדרש (עדיין לא כיניתי אותו כך) לרונן, ועד שהעזתי להקריא אותו באוזני הוריי, אבי הגיב בהתרגשות ומחה דמעה. עברו עוד כמה שנים, שבמהלכן כתבתי מדרשים נוספים וקיבלתי חיבוקים ועידוד מחברותיי בקבוצת ראש החודש וב'ניגון נשים', עד שהעזתי להציע את המדרשים לפרסום.[5] התגובות של הציבור הדתי לכתיבה המדרשית היו חלוקות וטעונות רגשית. היו שכעסו וטענו שזו הטעיה וחוצפה לחקות את לשון חז"ל; והיו שראו במדרשים סוגת כתיבה חדשה שיכולה לאפשר פרשנות חדשה, ודרכה להאיר דמויות נשיות וזווית נשית לכתובים.
מפגשים עם נשים מרשימות העניקו לי השראה והשלימו את החֶסר שהיה לי בפרספקטיבה הנשית בעולם היהודי. אחת מהן הייתה ד"ר גילי זיוון מקיבוץ סעד, שפרסמה בכתב העת 'עמודים' של הקיבוץ הדתי מאמר בשם 'מאחורי הפרגוד' ובו נתנה ביטוי לתחושותיה הקשות כאישה הנדחקת בתפילה אל מאחורי המחיצה.[6] היה זה עבורי קול צלול בודד בהוויה הדתית. התקשרתי אליה ושוחחנו שיחה מלב אל לב. בעקבות שיחתנו כתבתי באותו ביטאון מאמר בשם 'איה מקומן של נשים',[7] ובו טענתי שהמקורות היהודיים משקפים מציאות מזווית אחת, מעיני הגברים בלבד, ועל כן במציאות זו הגברים במרכז ההוויה והנשים הן 'אחר'. שרטטתי במאמר שתי מגמות בפמיניזם הדתי: המגמה השואפת לשוויון עם גברים ומגמה השואפת להדגשת הייחודיות הנשית. בעקבות המאמר הוזמנתי להשתתף ב'כנס לביא' של הקיבוץ הדתי וזרם האורתודוקסיה המודרנית, שהתקיים באסרו חג סוכות תשנ"ט (1998).[8] על מעמד זה אספר בפירוט בהמשך (בפרק 'מה עם העגונות'). הרצאה זו הייתה מכוננת בעבורי, והובילה לעשרות פניות להרצאות בנושא התעוררות הפמיניזם הדתי, בפני קהלים גדלים והולכים.
אישה נוספת שהייתה לי הזכות להיפגש עמה ולשאוב ממנה השראה, היא ד"ר חנה קהת, אישה נועזת וחכמה בעלת מעוף ויכולת ביצוע, שבשנת 1998 קיבצה יחד נשים דתיות בעלות אוריינטציה פמיניסטית, והקימה את ארגון 'קולך – פורום נשים דתיות'. אני מעריצה את האישה הזאת ואת מפעלה הגדול. 'קולך' העמידה על סדר היום הדתי את כל הנושאים שהיו קרובים ללבי בענייני נשים ודת, ואפשרה לי לפגוש נשים דתיות בעלות תפיסת עולם דומה לשלי, לחלוק עמן דעות ולקדם יחד נושאים חשובים. כנסי 'קולך' הדו-שנתיים היו לשיאים בחיי; יותר מכל תנועה אחרת, 'קולך' ביטאה את משנתי הפילוסופית, ונתנה מקום להתלבטויותיי ולשאיפותיי.
השנים האלו היו התקופה היפה והתוססת בפמיניזם שלי; במהלכן התגבשה והתפתחה התודעה הפמיניסטית-דתית שלי וקיבלה צורה ותוכן, עוצמה ותעוזה. הלימוד וההנחיה שלי ב'ניגון נשים', כתיבת המדרשים והפעילות שלי ב'קולך' הפרו אלה את אלה. ההרצאות שנשאתי ברחבי הארץ נטעו בי תחושה שהקרקע בשלה ושנשים רבות שותפות אתי ברצון לשינוי. ידעתי שאנו בתחילתו של מסע ארוך ומתיש, אך שאיני לבד בדרך ושהיעד קרוב מתמיד.
*
מפגש קצר בסוף שנת 1996 הסיט את הפעילות הפמיניסטית-דתית שלי לכיוון מובהק וספציפי יותר. חיה אשכנזי, אחת המשתתפות בקבוצת ראש החודש שלנו – שהמנהלת אסרה על חברותיה של בתה להשתתף בתפילה שבה קראה בתורה – קיבלה את הצעתי לחגוג יחד את בת המצווה במסגרת תפילת ראש חודש של 'נשות הכותל'. נסענו אם כן, כל הקבוצה, לירושלים והתייצבנו בכותל בשעה שבע בבוקר. כדי להגיע בזמן לתפילה סידרה לי חיה מקום לינה אצל בני הדודים שלה, והבטיחה לי 'יהיה לך מעניין לדבר איתם'. הרב כ', בוגר לימודי דיינות, סיפר לי שהוא מלמד בתכנית לטוענות רבניות בבר אילן. השתכנעתי שזה הדבר הנכון בשבילי ושלושה שבועות לאחר מכן כבר חבשתי את ספסל הלימודים.
שלוש שנות לימוד נפלאות בתכנית לטוענות רבניות הגיעו לקצן. הוסמכתי כטוענת רבנית ובשנת 2001 התחלתי לעבוד בארגון 'יד לאישה'. אמנם הייתי אז בשיא פעילותי הפמיניסטית-דתית בתחומים אחרים, אבל ככל שצללתי לתוך העבודה התובענית כך נאלצתי לצמצם כל עיסוק שלא נגע ישירות לבית הדין הרבני. לא רק בשל העומס וקוצר הזמן אלא גם בשל חוסר הפניות הרגשית. הנשים העגונות ומסורבות הגט תפסו כל חלק בנפשי ובחיי: פרשתי מן ההנחיה ב'ניגון נשים', נטשתי (זמנית) את כתיבת המדרשים, סירבתי לבקשות לתת הרצאות על פמיניזם-דתי כללי, וגם בכנסי 'קולך' התמקדתי אך ורק בנושאים הנוגעים לנשים בבית הדין הרבני. בשנת 2005 עברתי לעבוד בארגון 'מרכז צדק לנשים', שם טיפלתי במקרים קשים במיוחד בנושא עגינות, ביטולי גיור וממזרות, עד שנת 2011 בה פרשתי בשל סיבות בריאותיות. העיסוק בנושאים הללו, אם כן, היה מנת חלקי במשך למעלה מעשור.
מאז פרישתי באופן רשמי מן העבודה כטוענת רבנית מצאתי זמן להרהר בדברים שראיתי וחוויתי בתקופה זו, ואני עוסקת בעיקר בהעלאתם על הכתב. אני ממשיכה לשמוע, לייעץ ולכתוב על נושא בית הדין הרבני, חזרתי לעסק בכתיבת מדרשים, ואני כמובן גם עושה בשמחה ובהנאה לביתי ולמשפחתי.
מבחינה מסוימת מלאכתי נעשית כיום בידי אחרים. דור צעיר של נשים נועזות וחכמות מקדמות פמיניזם דתי באופן חסר תקדים. דברים רבים שהשתוקקתי וייחלתי אליהם מתרחשים כבר לנגד עינינו, ודברים שבעבר היו מדוברים בזהירות ובחשש, החלו להיאמר בריש גלי ולחולל שינוי. הדחיפה המשמעותית לשינוי זה היא הרשתות החברתיות, כמו דפי הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור' (בקיצור: פדלחו"ש) או 'פמיניסטיות הלכתיות' – אשר יוצרים קרקע פורייה ותוססת לשיח המחבר בין נשים ומעודד עשייה ושיתופי פעולה. ארגונים אחרים אשר מקדמים את מעמד האישה ממשיכים לפעול וחלק מהמסרים החלו כבר לחלחל לציבור ולשנות את המציאות.
יחד עם זה, הנושא שבו עוסק ספר זה – נשים בבית הדין הרבני – עדיין מצריך התייחסות מעמיקה, שינוי ותיקון. מורכבות הנושא, מיעוט אנשים המתמחים בצדדים ההלכתיים שלו, החשש להתעמת עם הממסד הרבני וגורמים נוספים מונעים התקדמות משמעותית במציאת פתרונות בנושא. על כן, למרות המצוקה הגדולה של הנפגעות, אין עדיין שינויים במעמדן של נשים בבית הדין הרבני.
אני מקווה שספרי מסוף העולם ועד סופו, מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני יתרום לשינוי המיוחל.
[1] Blu Greenberg, On Women and Judaism, A View From Traditon, Philadelphia-Jerusalem 1981
[2] אליאב שוחטמן, 'מנייני נשים בכותל' (בשולי בג"צ 257/89, 24/10/90), תחומין, ט"ו (תשנ"ה), עמ' 161–184; הנ"ל, 'עוד לשאלת מנייני נשים', תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 168–174.
[3] רבקה לוביץ, 'על תפילת נשים', תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 165–167.
[4] Jane Sprague Zones (ed.), Taking of the Fruit: Modern Women's Tales of the Bible, San Diego 1989
[5] המדרשים הראשונים פורסמו בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר היובל לטובה אילן, תל אביב תשנ"ט, עמ' 302–310. בהמשך פורסמו מדרשים נוספים: 'סיפור דינה: המקרא, חז"ל ואנחנו', אבי שגיא ונחם אילן (עורכים), תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל במלאות שבעים שנה ליוסף אחיטוב, עין צורים תשס"ב, עמ' 742–753; 'אם לא תדעי לך – נשים כותבות על זהות, נשים ויהדות', מחברת שדמות, 16 (תשס"ה); נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה (עורכות), דרשוני: מדרשי נשים, תל אביב 2009. מדרשים חדשים עתידים להתפרסם בכרך השני של 'דרשוני' בעריכת תמר ביאלה, (ידיעות)
[6] גילי זיוון, 'מאחורי הפרגוד', עמודים, 591 (תשרי תשנ"ה), עמ' 13–15.
[7] רבקה לוביץ, 'איה מקומן של נשים?', עמודים, 11 (אב-אלול תשנ"ז), עמ' 322–326.
[8] ההרצאה פורסמה בספר הכנס, רבקה לוביץ, 'האישה ביהדות, מהיכן ולאן?', הדס גולדברג (עורכת), כלביא יקום: עיון מחודש בעקרונות הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 69–79.
הקדמה לספר מסוף העולם ועד סופו מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני, עוד על הספר ראו בקישור זה.
