כשהאורתודוכסיה המודרנית התגייסה לצבא

מבט על תהליכים העוברים על החברה הדתית ציונית בישראל

הרצאה – מאמר לכנס עדה פברואר 2005

הקדמה:

אחי הבכור סיפר לי בצעירותי את הסיפור הבא: כשהיה אחי חייל חדש יחסית בחיל השריון, תפש מפקד הגדוד את אחד החיילים ממחלקת בני הישיבות מטיל את צרכיו על האוהל של המג"ד. כשקרא המג"ד לחייל וביקש להבין את פשר מעשיו, ענה בן הישיבה: "אצלנו כתוב בתורה שאסור להתאפק. הייתי צריך לשירותים והאהל שלך היה במקרה במקום בו הטלתי את מימיי". המג"ד היה נבוך לשניה ואז ענה: "אם אינך יכול להתאפק אז תתאפק לך במקום אחר" והעיף את החייל מהגדוד.

סיפור זה, על המצחיק והגרוטסקי שבו, עשוי להמחיש מעט מהעובר על הציבור הדתי בהגיעו לצה"ל. הדביקות במה שנקרא לכאורה הלכה, אל מול מערכת שיש בה מעט מאד סבלנות לכל מה שאיננו 'נורמלי'. והדת, לפעמים בצדק, נראית למג"ד כבלתי נורמלית.

אני סבור כי לא נתנו מספיק את הדעת למה שעובר על האדם הדתי בהגיעו לצבא. השפעות הגומלין, המתח האישי, המיניות, ההידרדרות או לחלופין ההתחזקות דתית, ההיחשפות לחברה שונה, היחס לנשים, מקומה של התפילה ועוד. כל אלו הם חלק מעולמו של הצעיר הדתי המתגייס לצבא ההגנה לישראל. והיות והצבא הוא חוויה מעצבת לכל צעיר, והיות וכיום גם כשליש מהנשים הדתיות בישראל מתגייסות לצה"ל, אני סבור שיש לחפש בשירות הצבאי את חלק מהסיבות לתהליכים שעוברים על החברה הדתית בישראל, ומפרידים בינה לבין רעותה בארה"ב.

רוב הגברים הדתיים שאני מכיר לא זוכרים מה הם לבשו לדייט הראשון שלהם, או כיצד ביקשו את ידה של בת זוגם. לעומת זאת הם זוכרים מצוין את מפקד הכיתה שלהם בטירונות וכמה שעות ביציאה הם קיבלו כעונש על פשלות שלהם במהלך השירות הצבאי. הצבא הוא גורם מעצב, לעיתים עצוב, בחייו של כל ישראלי. הוא איננו גורם בלעדי, אך יש לו תפקיד משמעותי כמעצים תהליכים ומחדדם. יש לזכור שהצבא עבור אנשים רבים איננו מסתיים בגיל 21, והוא ממשיך ללוותם לאורך 18 שנות מילואים. חייל קרבי הממשיך לעשות מילואים יבלה למעלה מחמש שנים בצבא, שנתיים מתוכן באופן מצטבר במילואים. את השירות הזה הוא יעשה בחברת עם ישראל כולו. וזהו מפגש משמעותי, עבור רבים יחיד מסוגו.

כאן המקום לומר שאינני סוציולוג, אני עוסק בחינוך ובמחקר יהודי הקרוב יותר לממלכת החשמונאים מאשר לממלכה הציונית. יחד עם זאת, כחייל וקצין בצה"ל, בסדיר ובמילואים, וכאיש חינוך המלווה מאות צעירים וצעירות דתיים בגילאי העיצוב והגיוס לצבא, אני סבור שעלי להאיר כמה מהתהליכים הללו, למקד אליהם את תשומת הלב ואולי גם להציע כמה דרכי פעולה לאור תמונת המצב שאציג להלן.

א. מתודעת גלות לשיכרון הכוח:

חלק מהטבע היהודי שהתעצב ב-2000 שנות גלות, כרוך בתודעת הרדיפה ובתחושה כי קיומנו היהודי תלוי על בלימה. תחושה זו היתה קשורה לאורך כל השנים עם האנטישמיות. כיום, במדינת ישראל של המאה ה-21, הנושא החם איננו אנטישמיות במובן המסורתי, כי אם היריבות בין ישראל לבין שכנותיה ובין הישראלים לבין שכניהם הערבים, אשר חלקם הינם תושבי ישראל. המסורת היהודית אשר עליה גדל הצעיר הדתי, איננה טורחת לטשטש יריבות זו, כי אם להיפך. היא מעצימה אותה, מדגישה את העימות ואת הקונפליקט.

רוב הטכסטים שהצעיר הדתי נחשף אליהם בהתבגרותו אינם מהסוג של "בקש שלום ורודפהו" או "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", כי אם "הלכה בידוע עשיו שונא ליעקב" ו"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

הצעיר הדתי הזה, שהוא היחיד בישראל שגם לומד טכסטים דתיים באופן נרחב וגם מתגייס לצבא, פוגש מציאות שהיא שונה מאד מזו שעליה גדל. מתודעת היהודי הנרדף, הגלותי, החרד ליהדותו, הזוכר את זכר ששת המיליונים שנספו בשואה באינספור רגעים של זכרון השייכים לחלק ממעגל השנה הישראלי, הוא מתגייס לצה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון ומהמשוכללים בצבאות העולם.

כאן הוא הופך בן לילה מחלש לחזק, מנרדף לרודף. החייל הישראלי זוכה היום למנת ביטחון עצמי גבוהה מאד. כמעט בכל העימותים והקרבות בהם נלחם צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים, עמדו לצידו יתרון הכמות, העוצמה והטכנולוגיה. החייל הדתי, כמו רעהו החילוני, שואב תעצומות כח רבות מהיותו חלק מהצבא היהודי. אצל הצעיר הדתי הדבר מקבל גם משמעות דתית.

אני סבור כי בעקבות כך נוצרת אצל צעירים רבים תחושה א-נורמלית של שכרון כח. הביטחון העצמי מלווה בתחושה של 'כחי ועוצם ידי'. כל צעיר שמתגייס לצבא הקרבי עובר מתודעת נרדף לתודעת רודף. לאדם רגיל זהו מעבר חד. לאדם דתי זהו מצב תודעתי שונה לחלוטין. ייאוש ה'מעטים מול רבים' אמור לפנות את מקומו לנדיבות המנצחים. מאות טכסטים מאלפי שנות היסטוריה יהודית הופכים במובן מסוים לבלתי רלבנטיים. אני סבור כי הצעיר הדתי עוד לא למד להפנים את מקומו כיהודי החזק. השיח הדתי עוד לא הפנים מעבר זה. אנו שומעים מעט מדי עיסוק בחסד במובן הדתי. מי שנלחם על חייו לא יכול להיות שקוע בחסד. מי שחזק ושבע יכול אמור להיות חנון ורחום. כאמור, הדברים נכונים לכלל צעירים בצבא אך לדתיים שבינם יש בכך משמעות דתית.

זהו התהליך הראשון שעובר צעיר דתי ישראלי המתגייס לצבא, ויש לטפל בו. השיח הדתי עוד לא פיתח את שפת הכח והעוצמה. כאמור, זהו שיח אחר לגמרי. התוצאה האפשרית של מעבר זה הינה צעיר דתי אשר שפת החסד והמוסר איננה מפותחת אצלו כמו שהיתה אמורה להיות. הוא איננו פחות מוסרי מרעהו החייל החילוני העומד עימו במחסום הכניסה לרמאללה או היציאה מיריחו, אך הוא פחות מוסרי ובודאי איננו מודע לשפת החסד היהודית, ממה שיכול היה להיות, לו הוטמעה אצלו תודעת היהודי הנדיב, החזק, גומל החסד לחלש, לאחר. עלינו לחנך את הצעיר הדתי כי 'לא תוכל להתעלם' איננו נוגע רק לשור רעך, כי אם גם ל'חמור שונאך'! לא תוכל להתעלם בראותך יהודי עוקר עצי זיתים של ערבי, או עובד זר החי בתת תנאים בבית חותנתך. בארגוני זכויות האזרח בישראל כמעט ואין דתיים. היהודי הדתי איננו נתפש כהומניסט. לעיתים קרובות המצב הפוך. עלינו לשנות תפישה זו, והיא חייבת לצמוח מבפנים, מתוך עולם החינוך הדתי.

ב. התהליך השני -המפגש עם עם-ישראל:

רוב הציבור הדתי בישראל חי היום בבידוד דתי. זהו תהליך חדש יחסית, של הדור וחצי האחרונים. כ-250 אלף יהודים חיים מעבר לקו הירוק. אם נוריד כמה ערים גדולות וחילוניות, דוגמת מעלה אדומים, אריאל וכדו', ניוותר עם כ-150 אלף אנשים, רובם המכריע דתיים, המתגוררים כולם ביישובים הומוגניים בהם כולם או כמעט כולם דתיים. אליהם יש להוסיף את השכונות הדתיות המשמעותיות שקמו בדור האחרון, ע"י חברות בניה דוגמת 'משהב'. כך נוצרו, בערים כירושלים, פתח תקוה, גבעת שמואל ועוד, שכונות המאוכלסות בעיקר בדתיים. רוב הציבור הדתי הולך לבתי ספר בהם לומדים דתיים בלבד. אם לפני דור עוד איישו את מערכת החינוך הממלכתית דתית כארבעים אחוז בני משפחות חילוניות או מסורתיות ואיתם למדו כשישים אחוז ממשפחות דתיות, הרי שהיום קמו מערכות חינוך דתיות דוגמת 'נועם' ו'חורב' שאינן מקבלות אלא ילדים דתיים במובהק. חילונים כמעט ולא שולחים את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים דתיים והדתיים עצמם, לפחות אלה שיכולים להרשות לעצמם את תוספות התשלום של החינוך הפרטי, עזבו את המוסדות הללו לטובת מוסדות אליטיסטיים ו'תורניים' יותר.

גם תנועות הנוער דוגמת 'בני עקיבא' ו'עזרא', מכילות אך ורק נוער דתי (למעט סניפי 'פיתוח' הפועלים תחת דגל חברתי של סיוע לאחר). חלק גדול מהציבור הדתי צורך בשנים האחרונות רק תקשורת דתית. עיתוני 'הצפה' ו'מקור ראשון', רדיו 'קול חי' ואפילו אתרי אינטרנט דתיים כמו 'בשבע' ו'מורשת'. למפגשי דתיים -חילוניים של תנועה נהדרת כמו 'גשר' לא מגיע רוב הציבור הדתי אלא רק מעט מזער. כך קורה שלרוב הצעירים הדתיים הצבא הוא המפגש הראשון עם החילוני. עבור חלקם, בעיקר אלו העובדים בחינוך דתי, זהו גם המפגש האחרון עם החילוני.

ההפרדה בין בנים לבנות במוסדות הציונות הדתית ולאחרונה גם בתנועות הנוער גורם לכך שהמפגש הצבאי ילווה גם במפגש בין מיני ראשון. הצעיר הדתי עשוי לשמוע שיעור ראשון מאשה דווקא בצבא, במסגרת הכי פחות דתית שישנה. ההסתגרות החדשה הזו מולידה התמודדות שהצעיר הדתי איננו מקבל כלים להתמודד עימה.

המפגש בין הדתי לחילוני בצבא הוא מחויב ולדעתי אף מוצלח. אין דבר מגבש ושובר מחיצות יותר מסחיבת אלונקה במאמץ משותף. ישיבת מפקדים שבה יושב מפקד דתי תתחיל לעיתים קרובות במעין 'דבר תורה'. הסקרנות והרצון ללמוד ולהכיר קיימות בכל שדרות הצבא. נכחתי לאחרונה בחתונה של צעיר דתי המשרת ביחידה מובחרת. כל חבריו ליחידה הגיעו לחתונה ועבור רובם היה זה מפגש ראשון עם חתונה דתית. יחד עם זאת, גם מפגש זה עומד כיום בסכנה. חלק קטן מהציבור הדתי שולח היום את בניו לגדוד הנח"ל החרדי, וחלק מהישיבות שוקלות היום לדרוש הקמת מסגרות נפרדות לבחורי ישיבות, בעיקר בגלל החשש שלהן ממפגש אינטנסיבי עם הבנות המתגייסות היום לחלק מהיחידות הקרביות.

כך נוצר פרדוכס. מחד: תהליכי הסתגרות של מערכת החינוך הדתית הבאים לידי ביטוי בירידת קרנם של מפגשי דתיים חילוניים, הסתגרות בישובים דתיים, מערכות חינוך חד-מיניות מגיל צעיר וכו'. מאידך: ישנה תופעה של כניסת הצעירים הדתיים לכל היחידות המובחרות, הפיכת סיירת גולני ל'יחידה של דתיים', טייס הקרב הדתי הראשון [מתן כהנא], החובל הדתי [כמעט] הראשון [איתן נאמן]ועוד. ישנם היום 80 מג"דים דתיים בצה"ל וארבעה אלופי פיקוד. כאמור, שליש מהבנות הדתיות מתגייסות לצה"ל, רובן [82 אחוז] לא למסגרות מוגנות. כל אלו היו אמורים ליצור מהלך של השתלבות דתית בצבא ותחושת שותפות חזקה ביותר עם המדינה. בפועל התהליך הפוך.

תהליכי ההקצנה שעוברים על החברה הדתית הופכים אותה לסבלנית פחות ופתוחה פחות לחברה החילונית. חלק מהחברה דתית שקוע היום בתהליך חדש של החזרה בתשובה, כולל הצבת דוכנים להנחת תפילין בערים הגדולות בנוסח חב"ד. החברה הזו לא באמת מעוניינת במפגש האינטנסיבי הצבאי. היא מפחדת ממנו. הצבא היום שונה יותר ויותר מהבועה שהחברה הדתית יוצרת עבור צעיריה. וזה מפחיד. וזה מאיים.

אם פעם החברה הדתית ראתה אידיאל, ברוחו של הרב קוק, בעצם המפגש בין דתיים לחילוניים, או כ'אור לגויים' או בעצם ההפריה ההדדית וההכרה בכך שכל חלק מעם ישראל תורם את חלקו באופן אחר ובכל אחד יש ניצוץ יהודי, הרי שהיום זהו כבר לא אידיאל. במקרה הטוב זה כורח בל יגונה. השילוב אינו ערך, אלא הכרח שיש להתמודד מולו וצריך לפתח אסטרטגיה נכונה. כמו שהתיאוריות הפסיכולוגיות לגבי אגדות ילדים מפחידות הכוללות זאבים, מכשפות רעות והרעלה מביאות למחלוקת בשאלה אם עדיף לא לספר לילד אגדות כלל וכך לגדל אותו בסביבה מוגנת שתקל עליו בעתיד להתמודד עם החיים, או דווקא עדיף לחשוף אותו לעולם החיצוני, בעודו בבית החם, תחת השמיכה, כשאמא ואבא יושבים לידו. פעם זה היה הויכוח בתוך הציונות הדתית – האם לחשוף את הילד לחברה הכללית עכשיו או רק כשיגדל. אם בתור זאב מאיים, אם בתור צפרדע שיש לו פוטנציאל להפוך לנסיך ואם בתור הנסיך המשלים את הנסיכה וצועד איתה יחד אל השקיעה… כיום זהו כבר לא המצב. לחלקים הולכים וגדלים בציונות הדתית ברור כי אין לחשוף את הילדים אל האחר בילדותם וכי גם אין טעם לעשות זאת כהכנה אסטרטגית שכן הם לא יידרשו לכך גם בבגרותם.

אני סבור שהצבא מהווה היום, לפחות עבור חלק ממחנכי הציבור הדתי בארץ, כאב ראש לא קטן. הוא הפך מהצבא היהודי הקדוש לצבא החילוני המאיים. השילוב הדתי בצבא מאיים במידה רבה על חברה שרוצה דווקא הפרדה, בכל המישורים. עבור הצעיר הדתי מדובר בקונפליקט פנימי, בין מה שהוא שומע בישיבה, לבין הרצון הטבעי להיטמע ולהתקבל בחברה. התוצאה הינה בלבול, לעיתים רחוקות היפלטות מהמערכת, לעיתים דוקא התחזקות דתית.

עימות דתי פנימי:

אם ציינתי כי הצבא הוא היציאה הגדולה מהבועה עבור הצעיר הדתי, הרי שיציאה זו מובילה בהכרח לשינוי דתי. עולמו של הצעיר הדתי, בעיקר אם גדל בישיבה תיכונית, הוא היום אינטנסיבי יותר ובנוי במידה רבה בתבניות של שחור ולבן. צעירים רבים מסיימים את תקופת הישיבה התיכונית טעונים במטען דתי רב.

אחת מתוכניות הריאליטי המעניינות בטלוויזיה בישראל היום נקראת 'הישיבה'. בתוכנית זו ארבעה צעירים דתיים בני 17 הלומדים בישיבה התיכונית 'כפר הרא"ה', מתלבטים לגבי המשך דרכם. אחד מהם מעוניין לעבור לישיבה חרדית בגוש קטיף. האחר מתקבל ליחידת קומנדו סודית. שני האחרים רוצים ללכת למכינה קדם צבאית או לישיבת הסדר. הארבעה הם מעין מיקרוקוסמוס לצעירים הדתיים של היום. בסופו של יום אחד הופך לחרדי ואיננו מתגייס. השלושה האחרים יגיעו לצבא ויעמדו בעימות לא קל עם יהדותם, בתוך שיגרת יומו המעייפת של החייל. אחד יהפוך מן הסתם לדתי-לייט או לא דתי לתקופה מסוימת, או לתמיד. במובן זה הצבא הוא קטליזטור לתהליכי חילון. הוא יוצר את האופציה כאשר החייל מבודד מביתו ומקהילתו, כאשר אורח החיים הדתי דורש הקרבה ומאמץ וכאשר לעתים קיים לחץ חברתי הפוך. השני יהפוך לדתי מאד, יש שיאמרו פנאט. חלק מהמסר הצבאי של חיים בשחור-לבן מחלחל מהשדה הצבאי לשדה הדתי. לצבא חלק בהפיכת החברה הדתית לקיצונית ומגוונת יותר, בהיותו מעצים תהליכים ומחדד דעות.

כאן המקום להדגיש כי המפגש בין הדתי לחילוני בצבא איננו ממקום שווה. החילוני בצבא הוא בדרך כלל בחור בן 18 שהידע שלו ביהדות קטן מאד, אם בכלל. הבחור הדתי המתגייס הוא פעמים רבות בן 19 או 20, אחרי שנה או שתיים בישיבה. ממילא דמות החילוני עימה נפגש הצעיר הדתי הינה חד-מימדית והרבה פחות מרשימה. אדם חילוני הדובר את שפת המקורות הוא יפגוש רק אם ילך לבית מדרש של דתיים-חילוניים, הרבה אחרי שירותו הצבאי. בצבא זהו כאמור מפגש א-סימטרי, בין עגלה מלאה וריקה. מפגשים אנושיים מעניינים ומרשימים ישנם, אך עומק יהודי רב אין במפגש הזה.

אם נסכם עד כאן, הראיתי כי הצבא מחדד אצל הצעיר הדתי מספר תהליכים: המעבר מתודעת גלות לשכרון כח, המפגש עם החילוני והעימות הדתי הפנימי הם דברים משמעותיים שהצעיר הדתי עובר דווקא בגיל קריטי של תהליך התבגרותו ודווקא בהיותו מנותק מהחברה המגוננת העוטפת אותו בבועה ב-18 שנות חייו הראשונות.

ג. התוצאות

מהי התוצאה של תהליכים אלו?

1. לפי מחקרים מעשרים השנים האחרונות כעשרים אחוז מצעירי החברה הדתית נוטשים את הדת סביב השירות הצבאי ולא חוזרים אליה. הצעיר הדתי לשעבר הינו יצירה חדשה, כמותה הכרנו בעיקר בתקופת העליה השניה, לפני קרוב למאה שנה. מדובר בישראלי שמכיל מטען יהודי-תרבותי ברמה גבוהה יחסית, החי בחברה חילונית כחלק ממנה, מדבר את שפתה התרבותית ומנסה להשתלב בעולמה היומיומי. יחד עם זאת הוא טעון במטען שונה, אחר. מצעירים רבים עימם שוחחתי בסוגיה, עולה תמונה מעניינת. רוב הצעירים הללו ייצרו קשר רומנטי דווקא עם בן זוג מרקע דומה, כלומר דתי לשעבר. רבים מהם חשים כי רק מי שגדל בחברה הדתית, גם אם בחר לנטוש אותה, מסוגל להבין אותו. כדי להבין את היקף התופעה, אומר רק כי לפי הערכות ישנם למעלה מ-100 אלף דתיים לשעבר החיים כיום בישראל. זהו ציבור עצום, בעל מאפיינים ייחודיים משלו. באופן מעניין ניתן למצוא רבים מתוכו בשורות עולם התרבות, התקשורת והאקדמיה הישראלית. יתכן והחשיפה לעולמות אלו מעודדת חילון, ואולי להיפך, בעולמות אלו מוצא הצעיר הדתי לשעבר מקור ליצירה והתפתחות ואף השתלבות בישראליות.

2. תוצאה נוספת מהתהליכים הנ"ל היא התחלה של ערעור קדושת הצבא בקרב החברה הדתית. אם לפני דור השתלבות צעירים דתיים בצבא נחשבה משאת נפש ו'משימה' דתית, הרי שבעולם הישיבות היום ישנם הרהורי כפירה בענין. עבור רבים, גם בהקשר הפוליטי של ההתנתקות, הופך הצבא לסמל המדינה החילונית ולגורם מאיים על העולם הדתי. בקרב מיעוטים זניחים, בעיקר בנוער הגבעות, ישנה נטיה שלא להתגייס לצבא. אצל חלקים אחרים בחברה עולה תביעה לשירות נפרד לדתיים ומנגד עולה תביעה חילונית לסגירת ישיבות ההסדר. ביטוי קיצוני ששמעתי מאיש חינוך דתי לאחרונה היה כי "יש להתייחס לצבא כמו אל הליכה לשירותים. צריך לעשות את זה אבל לא צריך לדבר על זה!".

3. תוצאה שלישית של התהליכים הנ"ל הינה תהליך מתמשך של התרחקות בין החברה הדתית לבין המנהיגות שלה. הכמיהה הדתית להשתלבות בחברה הכללית הינה חלק מתופעה כללית של רצונם של מיעוטים להשתלב בכלל. היות ובחלק מעולם הישיבות הצבא כבר איננו משאת נפש, חלקים מהציבור הדתי חשים בניגוד בין תחושתם האישית לבין דעת רבניהם. תוצאה זו מומחשת היטב בסוגיית הסירוב לפנות יישובים העומדת עתה בראש סדר היום הישראלי והדתי. רבנים רבים הצהירו כי אין לפנות יישובים ואף הורו לתלמידיהם לסרב פקודה. חלקם יישמעו לכך, אך רבים אחרים סבורים כי סירוב זה יוליד אסון לצבא ולמדינה. המחאה הדתית כנגד הסרבנות לא צמחה מעולם הישיבות אלא מחוגים של קצינים דתיים במילואים, שאני גאה להימנות עליהם. מחאה זו נוצרה מהשטח, ועולם הישיבות מגיב אליה, אך באיחור מסויים, כדרכו.

ה. הצעות ולקחים: אני סבור שיש לבצע מחשבה מחדש על דרכי הפעולה הדתיות בישראל של היום.

1. לפני כמה חודשים שמעתי את הרב יובל שרלו טוען באומץ רב שיש לחדש את ארון הספרים שאנו מביאים אל הצעיר הדתי ולהציע בו מלבד הרב קוק גם את הרב סולובייציק, הרב הירשנזון ודמויות מרבני המזרח. ביחס לבעיה הראשונה שהצגתי – הפער בין המקורות היהודיים מהגלות לבין צרכי היהודי הישראלי כיום זהו מהלך מבורך. יש לפנות גם אל כתביהן של דמויות כמו הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, ולהבנתי גם לספרי פרופ' ישעיהו לייבוביץ המנוח צריך להיות מקום בארונו של כל מתבגר. אז הצעתי הראשונה היא ריענון ארון הספרים היהודי. כמובן שלצד מהלך זה יש מקום להמשך של בחירה מתוך מקורות ישראל מקורות המספקים התמודדות וחיזוק לדרך החיים היהודית המודרנית. ניסיון מרתק מסוג זה עשה פרופ' אוריאל סימון בספרו החדש 'בקש שלום ורודפהו'. ארון ספרים מחודש ומעודכן יספק לצעיר הדתי כלים טובים יותר לבנית עולם רוחני-דתי עמוק ומורכב.

2. יש מקום ליצור תוכנית פעולה לכניסה למערכות החינוך, הפורמליות והא-פורמליות, בניסיון אמיתי וכן להשפיע על סדר היום של הישיבות התיכוניות, המכינות, ישיבות ההסדר, האולפנות והמדרשות לבנות. סדר היום חייב להיות סובלני יותר, פתוח יותר, עם מפגשים מוקדמים ככל הניתן עם עם-ישראל כולו, ועם דגש על המטענים היותר פתוחים וליברליים שבמקורותינו, על מנת למזער את הלם המפגש עם האחר בצבא ולאחריו.

3. יש מקום לאמנה חדשה בין הציבור הדתי לבין הצבא, ובמיוחד בין עולם הישיבות לצבא. עולמות אלו הולכים ומתרחקים, למרות כמות גדלה והולכת של דתיים בצבא. יש להגדיר מחדש את חוקי המשחק, לשקול הארכת השירות הצבאי של תלמידי ה'הסדר' כיום עומד על יחס של שנה וחצי צבא מול שלוש וחצי לימוד, דבר המעורר מחלוקת בציבור הכללי וכן תחושת אי נוחות בקרב חלק מן החיילים בהסדר. כמו כן יש לבדוק אם ניתן לוותר על חלק מהדרישות החדשות שהעלו הישיבות בנושא אי-שילוב בנות ביחידות לוחמות, ומצד שני הגברת הליווי שמקבל צעיר דתי מהישיבה במהלך שירותו הצבאי.

4. יש לצייד את הצעירים הדתיים בכלים מגוונים יותר ועמוקים יותר ביום לימודיהם. אין הכוונה רק לארון ספרים נרחב יותר כפי שהצעתי בסעיף הראשון, אלא בעיקר להעמקה של העולם הדתי, לכתיבה מחודשת של הגות ומחשבה בתחום, תוך התמודדות עם שאלת קיומה של מדינת ישראל החילונית במבט דתי. זהו האתגר האמיתי העומד לפתחה של הציונות הדתית. ויפה שעה אחת קודם.

5. במסגרת האמנה המחודשת בין העולם הדתי לצבא יש מקום לבחון מחדש את תפקידה של הרבנות הצבאית. יתכן ועליה להיות לא רק ספקית שירותים דתיים טכניים, כשמירת שבת וכשרות, אלא גם נושאת אופי תורני-רוחני עדכני, באופן שאיננו כפוי, אלא מסייע לכל צעיר יהודי מהבקש לשמור מסורת, לאו דוקא הלכה, במסגרת שירותו הצבאי. הצבא לוקח על עצמו בדורות האחרונים תפקיד של מחנך ומעצב. הוא משמש לאחרונה גם ככתובת לצעירים המבקשים להתגייר במסגרתו. ייתכן ועליו לשאת גם בעול של אספקת הצרכים המסורתיים של חייליו. זאת בתנאי שידע לפעול ללא כפיה, מתוך מקום מאפשר ופתוח ככל הניתן. הציונות הדתית יכולה לסייע בתהליך זה ולקדמו, אם רק תרצה.