כשהימניות חשובה יותר מהדתיות

זכיתי להיות חבר מערכת כתב העת 'דעות' של תנועת נאמני תורה ועבודה. תחת העורך אריאל הורוביץ, עסקו הגיליונות האחרונים בנושאים חשובים ומהותיים כמו תפילה, אוכל ומקווה.

הגיליון החדש, שיצא לאור בימים אלה, מוקדש לנושא האחרים בציונות הדתית – כאלו שמרגישים אחרים, חריגים בנוף המגזרי. הופיעו שם מאמרים – כולם, אגב, בשם בדוי, מתוך אמירה מסוימת – של בעלת תשובה, גרוש, הומוסקסואל ועוד. אחת הכותבות בגיליון היא בחורה דתייה שמגדירה את עצמה שמאלנית. אני חייב להודות שציפיתי למתקפה על הגיליון הזה, אך לא מהכיוון שממנו היא הגיעה. הגיליון נוגע ביסודות רוחניים עמוקים ומציב מולם שיקוף שאינו פשוט, בתחומים של משפחה, זוגיות, עדתיות – אל מול כולם הוא מביא את זעקת החריג, זה שאינו מסתדר ואינו הולך בתלם. פעמים רבות הוא לא מסתדר עם ההלכה עצמה, שמגבילה בצורה חד משמעית, או עם העיצוב החברתי-יהודי של מהו בית ומהי קהילה. כבר הרמב״ם כתב במורה נבוכים על מקרה של עגונה, ואמר שההלכה היא כללית, ויהיו כאלה שיפגעו ממנה. הגיליון הזה מציף את הסיפור של הנפגעים הללו.

אך הגיליון הזה הותקף על נקודה אחרת לחלוטין. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, ויהודה יפרח, עורך מוסף 'צדק' של העיתון, בחרו לתקוף את הגיליון בעקבות המאמר של הבחורה השמאלנית. גילוי נאות: השקפותיי הפוליטיות הן ימין-מרכז. בבחירות האחרונות הצבעתי לליכוד, בשל פחד אמתי ממה שיקרה אם ציפי לבני תגיע לשלטון. אני מאמין שיש צורך בפתרון מדיני, אך אינני רואה אותו באופק, ואני סבור שיהיה משוגע לחלוטין ליישם פתרון במציאות הנוכחית, מה שממקם אותי קרוב מאוד לנתניהו מבחינה מדינית. כן קשה לי עם שלטון על אנשים שלא רוצים שישלטו עליהם, אבל הפתרון לסוגיה הזו הוא מבחינתי 'הלכתא למשיחא', ובינתיים צריך פשוט להתנהל. אני כן אוהב את ארץ ישראל ולא מסוגל לדמיין מסירה או פינוי שטחים, ומאמין שפתרון יגיע רק דרך הידברות אמתית בשטח ושינוי מהותי שיגיע מלמטה, תוך כדי הפעלת פתרון יצירתי שנראה היום כמו חלום רחוק.

מבחינת רוב הציבור הישראלי, העמדות שהצגתי כאן הן ימניות. מבחינת הציבור הדתי הן מרכז, ואולי אפילו נאיביות מסוכנת.

הכותבת השמאלנית בגיליון רחוקה ממני בהשקפותיה הפוליטיות – היא הרבה יותר שמאלה ממני. אני לא מסכים עם התחושות שלה, אך אני בהחלט נותן להן מקום; אני מבין אותן. להפתעתי הרבה, עורך מקור ראשון ועורך מוסף צדק של מקור ראשון – אינם מבינים. לא הדברים המורכבים מבחינה דתית ורוחנית שנכתבו במאמרים אחרים בגיליון הקפיצו אותם, אלא השקפותיה השמאלניות של הכותבת, שהייתה בעברה קומונרית בבני עקיבא. הטענה כלפי המאמר היא שהוא מוציא שם רע לימין (הכותבת תיארה את התחושות הלא-פשוטות שלה כשהיא מתפללת בחברון), אך בסופו של יום, כך היא מרגישה. היא חשה מושתקת, ונאלצת לכתוב בשם בדוי, כיוון שהיא יודעת שבתוך ביתה, בתוך הציונות הדתית, דעותיה אינן לגיטימיות.

גם אני חושב פעמיים לפני שאני אומר משהו שאינו בקונצנזוס הימני-דתי. אני לא חושב פעמיים לפני שאני אומר משהו שלא נמצא בקונצנזוס בנושאים דתיים רוחניים.
מדוע?

כבר מזמן אני מרגיש שהימניות הפכה להיות חזות הכול בציבור הדתי. הימניות מגדירה הן את הדתיות והן את הציונות. אם אתה לא ימני אתה לא דתי. זהו פשר היחס שזכה לו הרב עמיטל זצ״ל, שזוכים לו אנשי השמאל הדתי, שזוכים לו אנשים כמו הרב יואל בן נון, ועוד.

בכלל, ניתן לשים לב לפירוק מואץ בתחומים הדתיים-רוחניים: הימורים, נסיעות סקי, שתיית אלכוהול מופרזות, סמים (כל התופעות הנ״ל סוקרו במקור ראשון), אך מעניין שהעובדה שכל מה שהיה חשוב פעם לציונות הדתית – הסתפקות במועט, צדק חברתי, עומק רוחני ודתי – נזנח, לא נתקלת בזעקות שבר אדירות. אך כשמישהי כותבת שהיא שמאלנית, היא חוטפת.

ניתן לראות תופעה דומה בקרב דתל"שים, שכמותם ניתן למצוא גם בציבורים ימניים מובהקים.  מרתק לראות שהדתל"שיות לא הפכה להיות גם ימניות לשעבר; רק הדתיות היא לשעבר. לא הימניות.
הימניות הפכה להיות חזות הכול. היא מוקד החינוך הציוני-דתי, היא מוקד הזהות הציונית-דתית, היא הציונות הדתית עצמה, היא הציונות והיא הדתיות.

מי שמערער על הימניות הזו מערער על הכול. הוציא את עצמו מן הכלל. מספיק לראות מה עשו לבתיה כהנא-דרור בפריימריז של הבית היהודי, ואיזו תגובה אלימה אותה היא קיבלה, כדי להבין שזה נכון. דוגמה נוספת: מכל הדברים המורכבים שאמר הרב שג״ר, הנקודה שתקפו אותו עליה יותר מכול היא העובדה שהוא חרג מהשקפת העולם הקלאסית של הציונות הדתית מבחינה מדינית, באומרו שאולי תהליך השלום היא הציונות החדשה.

אותי, באופן אישי, הנושא הזה מאוד מעציב. לא רק שאין לגיטימציה לשמאל דתי, אפילו אין לשמאל הדתי לגיטימציה לומר שהוא מושתק. הציונות הדתית היא דרך רוחנית, שיטה מלאה שבה הציונות והדתיות הן אחד. אף אחד לא קבע שהיא חייבת להיות ימנית.

עצוב לי שהימניות הפכה להיות חזות הכול. שהרוחניות, הדבקות והתשוקה הדתית נזנחו. עצוב לי שרק חינוך לימניות מצליח, ולא חינוך לעבודת השם ותשוקה דתית.

זו בדיוק הסיבה שהמאמר ב'דעות' היה חשוב כל כך.

גיליון 69 של דעות, "אחרים – קולות מושתקים בחברה הדתית" – רואה אור בימים אלה בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג.

כתוב ע"י הרב אביע"ד סנדרס, ר"מ בישיבת ההסדר בכפר בתיה, הוא חבר מערכת דעות וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה.

הכתבה המקורית מופיעה באתר כיפה