כשר?

בערב פסח האחרון התכנסו כמה עשרות אורחים, מרביתם חובשי כיפות סרוגות, בחדר האוכל של מלון יהודה בירושלים. סביב שולחנות עמוסים בכל טוב הם האזינו לסיפור ההגדה, מפי הרב שניהל את האירוע ונעזר בהסכמת האורחים ב"רמקול שומר שבת", מערכת הגברה שאינה מחללת את השבת והחג ופותחה בידי מכון צומ"ת.

 

ימים ספורים לאחר מכן התייצב לפתע במלון מפקח בכיר מטעם אגף הכשרות במועצה הדתית בירושלים, הזיז מדרכו את משגיח הכשרות הקבוע ויצא לסיור עומק. "הם כעסו עליי שאישרתי את הרמקול אז שלחו את המפקח לחפש בעיות", סיפר המשגיח בהמשך. "הוא נכנס למטבח וחיפש מתחת לאדמה. המלון עושה הכל לפי ההלכה, אבל לא לפי מה שרוצים במועצה הדתית. זה משחקי כבוד".

 

כאן לא הסתיים הסיפור. זמן קצר לאחר מכן הזדעק סגן מנהל אגף הכשרות במועצה הדתית, הרב שמואל בורנשטיין, לפגישה עם מנהל המלון. הרב הבהיר למנהל שידוע לו כי לפי החוק למועצה אין סמכות לשלול מהמלון את תעודת הכשרות בגלל השימוש ברמקול. "בג"צ יכול להגיד לי 'אל תתערב' בנושא הרמקול", אמר הרב, "אבל לפי הספר אני יכול לקחת לך תעודה על כל כפית שמתערבבת (בין בשר לחלב, א"א)". בהמשך השיחה הפטיר הרב: "בסופו של דבר כדאי להיות חברים מאשר להיות אויבים".

 

"רצו להפיל אותי", אומר המנהל ישי ברנע, שיצא מהשיחה בתחושה שזה עתה איימו עליו. "אחד האינטרסים של המועצה הוא לעורר יראה. בתפיסת העולם שלהם יש איזו גישה שברגע שבעלי העסקים יחששו, הם יפחדו לעשות דברים שלא מוצאים חן בעיניהם".

 

האיום הכי גדול על בעל עסק בירושלים הוא החרמת תעודת הכשרות. בעיר שבה 80% מהיהודים מגדירים עצמם כחרדים, דתיים או מסורתיים, דינו של עסק ללא תעודה הוא גוויעה. מה הפלא, אפוא, שבעלי עסקים רבים בירושלים חששו להתראיין. "עזוב, אני לא רוצה להסתבך", הייתה התשובה הרווחת.

 

ובכל זאת, יש כמה שהסכימו להעיד, והתמונה שעולה מהסיפורים שלהם מטרידה: סחיטה, לכאורה, בידי פקחים שדורשים לקבל כסף בשחור; חיוב מעורר תמיהה לרכוש תוצרת אך ורק מספקים מסוימים; וניסיון בלתי פוסק להפעיל עליהם לחץ ולגרום להם לשלם יותר וגם להיכנע לקיצוניים שבזרמים ביהדות.

 

הזרוע הארוכה של הרבנות

מי שקובע את נוהלי הכשרות בישראל זו הרבנות הראשית, אך מי שאוכף אותם בשטח הן המועצות הדתיות המקומיות.

כל מועצה כזו אחראית לעסקים הנמצאים בשטח שיפוטה, ואלו נתונים לחלוטין לחסדיה. "רבני הערים והרבנים האזוריים משמשים למעשה כזרועה הארוכה של הרבנות הראשית", נכתב באתר האינטרנט של הרבנות. אבל בפועל, כל מועצה דתית מקומית מתנהלת על פי ראות עיניה וקובעת את חוקי הכשרות בעצמה, לעיתים במנותק לחלוטין מהגדרות הרבנות הראשית. כך, למשל, השימוש ברמקול שבת מותר בתל־אביב אך אסור בירושלים. 

הרבנות הראשית מנסה אמנם להגביר את אחיזתה במועצות המקומיות, אבל הרבנים המקומיים מסרבים לוותר על הכוח הרב שניתן להם. "למועצות יש כוח ואפשר לעשות איתו מה שרוצים", אומרת ח"כ רחל עזריה (כולנו), לשעבר סגנית ראש עיריית ירושלים. "אין פיקוח, אין כללים, זה מונופול מוחלט, והם עושים מה שבא להם. בעלי העסקים הם קהל שבוי".

 

המועצה הדתית הקשה ביותר היא כנראה זו שבירושלים. ברנע, בעל המלון היחיד בעיר שהסכים להתראיין בשמו, יודע דבר או שניים על כשרות. הוא חובש כיפה שנולד בבני־ברק וניהל במשך שנים את אחד מאולמות האירועים הגדולים של המגזר החרדי בעיר. בנוסף, כיו"ר התאחדות המלונות בירושלים הוא נתקל פעמים רבות בתלונות על המועצה הדתית המקומית, שחורגת מסמכותה. "לא מזמן פנו אליי מרשת גדולה שיש לה מלון בעיר ובו משחקייה. בשבת ילדי האורחים עושים שם עבודות יצירה, בין היתר בעזרת מספריים. המשגיח הורה להם להפסיק כי אסור לגזור בשבת. מה זה קשור לכשרות האוכל? הם מתעלמים מכך שחלק ניכר מקהל היעד שלנו הם תיירים מחו"ל, גויים וכן, גם חילונים". "המונופול משחית", מצטרף מנכ"ל התאחדות המלונות הארצית, נועז בר־ניר, "ומייצר המון תופעות שליליות".

 

רק ביולי האחרון פשטו חוקרי משטרת ירושלים על משרדי המועצה הדתית בעיר ועצרו חמישה עובדים בחשד שניצלו את מעמדם וקיבלו כספים מגופים מפוקחים. לפני כשנה גם פורסם כי בני משפחתו של יו"ר המועצה מכהנים כמשגיחים, בניגוד להוראת המשרד לשירותי דת.

 

גם בדוח שחיבר מבקר המדינה ב־2009 נמתחה ביקורת על שיטות העסקת המשגיחים, הפיקוח עליהם והכשרתם. גורם במועצה הדתית עצמה סיפר לנו כי גם היום, "מפקחים מגיעים לבתי עסק פעם בחודשיים, במקום פעם בכל עשרה ימים". טענות כאלו עלו גם מבעלי עסקים שהסכימו להתראיין לכתבה בעילום שם.

 

המבקר התרעם גם על כך שיש עובדים המעניקים שירותי השגחה לגופים פרטיים על חשבון זמן עבודתם במועצה. הממצא הזה, אגב, לא מנע מהרב בורשטיין בכבודו ובעצמו להעניק בפסח האחרון שירותי כשרות פרטיים למלון "קיסר פרמיירה" בטבריה, וכן למלונות אחרים בים המלח.

 

תופעה אחרת הנפוצה בירושלים, כך לדברי כמה בעלי עסקים, היא תשלום בשחור למשגיחים. "כשפתחתי את המסעדה הגיע אלינו משגיח הכשרות והציע שנשלם לו בשחור", מספר המסעדן הירושלמישי טופולינו, שבינתיים העביר את עסקיו לתל־אביב ("לוקה ולינו"). "הוא אמר שכך מקובל. אמרנו שאנחנו לא עובדים ככה. מובן שזה ייקר את התשלום, אבל לא היינו מוכנים לקחת את הסיכון מבחינה חוקית, וגם לא מבחינה מוסרית".

 

הופתעת מההצעה שלו?

 

"לא, בכלל לא. כל המערכת עובדת ככה. אנחנו היינו חריגים בעניין הזה".

 

בעל עסק נוסף אישר את הדברים וסיפר כי גם הוא עצמו קיבל דרישה ממשגיח כשרות לשלם לו בשחור, אחרת ייאלץ לשלם יותר. "ככה זה עובד בעיר", הוא אומר. "כולם יודעים, אבל כולם גם מפחדים ללכת נגד הרבנות שעלולה לשלול לך את הכשרות ולגמור את העסק, אז סותמים את האף וממשיכים".

 

עוד טענה, שעלתה מכמה בעלי עסקים בירושלים, נוגעת לסיטונאים שמהם מותר לרכוש סחורה. "תשאל את בעלי העסקים אם הם היו יכולים להחליף ספק", אומר בעל עסק בשוק. "יש מי שיבהיר לך שאתה חייב לקנות אך ורק מספק ספציפי, אחרת יבולע לך".

 

למה?

 

"תחשוב לבד".

 

אכיפה סלקטיבית

דווקא בכל הקשור למגזר החרדי המונופול של הרבנות מאיים פחות. מוסד הכשרות השולט במאה שערים הוא בד"צ העדה החרדית — גוף כשרות פרטי שמספק את צורכיהם של קהילות שאינן מסתפקות בכללי הכשרות של הרבנות. על פי חוק "איסור הונאה בכשרות" ניתן להציג את תעודת הבד"צ רק במידה שהעסק הוא גם בעל תעודת הכשר מהרבנות, ויש להציג את שתי התעודות במקום גלוי.

 

מדי שנה מחלקים פקחי הרבנות כ־800 קנסות בשל הפרת החוק ברחבי הארץ, אולם נדמה שאיש מהם לא ביקר מעולם במאה שערים: במהלך סיור ארוך בשכונה החרדית הירושלמית נמצאו עסקים רבים שהציגו עצמם ככשרים באמצעות תעודה של בד"צ העדה החרדית בלבד. גם חיפוש בזכוכית מגדלת לא איתר תעודת הכשר של הרבנות הראשית. "מעולם לא נתקלתי פה בפקחים של הרבנות", אומר מוכר באחד מבתי הקפה בכניסה לשכונה. "מבחינה חוקית אני יודע שצריך תעודה של הרבנות, אבל לנו אין". לעומת זאת, באזורים אחרים פקחי הרבנות דווקא עובדים בשיא המרץ.

 

יהונתן ודעי הוא בעליו של "קפה קרוסלה" במרכז ירושלים. כשפתח את העסק ב־2009 הופתע גם הוא לגלות שהמשגיח דורש כי התשלום יינתן לו בשחור. לאחר שהסכים בלית ברירה, הופתע עוד יותר כשהבחין שהמשגיח מגיע רק פעם בשבוע. "לא הבנתי על מה אני משלם, רק על התעודה? זה היה ממש פרוטקשן", הוא אומר.

 

ודעי החליט לסיים את קשריו עם המועצה הדתית והציג את העסק שלו כ"כשר ללא תעודה". ליוזמה הצטרפו מסעדות נוספות מהאזור, כאשר רובן ככולן ספגו בשל כך קנס של אלף שקלים. כתוצאה מהמקרה, ובעידודה של ח"כ עזריה, הוקם מיזם "השגחה פרטית" של הרב אהרון לייבוביץ, המעניק תעודות כשרות פרטיות ברוח קהילתית. ברבנות לא התרשמו והוסיפו לקנוס את המסעדות שהציגו את תעודת הכשרות האלטרנטיבית, ולכן עתר ודעי לבג"צ. בית המשפט דחה את העתירה, אך שלושת שופטי ההרכב מתחו ביקורת על הרבנות.

 

כמעט כולם מסכימים כי הבעיות נובעות מחוסר השקיפות ומהיעדר הפיקוח. על פי החוק, חברי המועצה נבחרים על בסיס הסכמה של הרשות המקומית, הרבנות המקומית והשר לשירותי דת. הבעיה היא שלעיתים קרובות הגופים הללו לא מצליחים להגיע להסכמה, ובמקרה זה קובע החוק כי השר לשירותי דת הוא שימנה את חברי המועצה.

 

במצב זה נאמנותם של אנשי המועצה נתונה לשר ולא לתושבים שאותם הם אמורים לשרת. כך, למשל, רק לאחרונה הכריז יו"ר ש"ס, השר אריה דרעי, שמפלגתו שולטת במשרד לשירותי דת על העלאת שכרם של ראשי המועצות הדתיות בעשרות אחוזים. מתוך 131 הנהנים מההטבה כמחצית הם מינויים ישירים של השר (במשרד לשירותי דת הסבירו את המהלך כתיקון עוול בן עשרות שנים).

 

מי שמנסה לשנות את המצב הם אנשי תנועת "נאמני תורה ועבודה", שפועלים לקידום ערכים של יהדות ליברלית. "התפקוד הלקוי של המועצות הדתיות בתחום הכשרות ובתחומים אחרים נובע בין השאר מהבעיות המבניות של המועצה הדתית", מסביר תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועה. "הבעיה המרכזית היא שברוב המועצות אין פיקוח של הציבור על הנעשה וכך פורחות באין מפריע פרשיות שחיתות חדשות לבקרים".

 

התנועה חברה לח"כ עליזה לביא, שהגישה לאחרונה הצעת חוק המגבילה את כהונת ראשי המועצה הדתית לחמש שנים (כיום משך הכהונה אינו קצוב) וכן מעניקה כוח רב יותר למועצה המקומית בהליך בחירת חברי המועצה הדתית. "הצעת החוק תביא לכך שבכל המועצות הדתיות תתמנה מועצה שתיבחר באמצעות נציגי הציבור ברשות המקומית, והם שיפקחו על הנעשה במועצה", היא אומרת.

 

בתגובה לכתבה מסר הרב שמואל בורנשטיין: "ביקורתו של המפקח בבית המלון יהודה נעשתה כחלק מן הפיקוח השוטף וללא שום קשר להפעלת הרמקול בשבת. בביקורת זו לא היה צורך בחיפוש כשלים 'מתחת לאדמה' מאחר שתקלות הכשרות נמצאו בבירור 'מעל פני האדמה'. הפגישה עם מר ברנע התקיימה ברוח טובה והרגשתו כפי שעולה מן הכתבה תמוהה בעיניי. במענה לטענה אודות הטלת אימה אציין כי תחת אחריותי עומד אך ורק מערך הכשרות של בתי המלון בירושלים, ולא כלל מערכת הכשרות. אבקש לציין מספר דוגמאות להטלת אימה מצידי בעת עבודתי, כי כידוע, אין דרכי בכך. בעניין כשרות בתי המלון בפסח, הדבר נעשה למשך ימים ספורים בשנה ואינו על חשבון ימי העבודה ברבנות ירושלים".

 

מהמועצה הדתית בירושלים נמסר: "משגיחי הכשרות מועסקים על ידי בעלי העסקים. ברור כי בעלי העסקים כפופים לחוק ומשכך הענות בעל עסק לדרישת משגיח לתשלום ב'שחור' הינה עבירה על החוק. לא ידוע על תלונה מצד מי מבעלי עסקים על דרישה כזו ממשגיח.הרבנות ירושלים חתמה על חוזה עם חברת כח אדם ומכאן ולהבא המשגיחים יועסקו על ידי חברה זו שזכתה במכרז של המשרד לשירותי דת. נוסף על כך, הרבנות דורשת מהעסקים המושגחים על ידה רמת כשרות מסויימת. בהתאם לכך הדרישות חלות גם על הרכיבים המרכיבים את המוצר הסופי המיוצר ונמכר לצרכן. על כן סביר שהרבנות תאלץ בעלי עסקים לרכוש מוצרים מספקים מסוימים שלהם יש את רמת הכשרות הנדרשת".

 

מהמשרד לשירותי דת נמסר: "ככל שהדברים נכונים המשרד רואה בחומרה מקרים מעין אלו ומגבש תוכנית להסדרת עבודתם של משגיחי כשרות תוך ניתוק הזיקה בינם לבין בעלי העסקים. בעניין הדרישות הנטענות לגבי המועצה הדתית — התיקון לחוק איסור הונאה בכשרות יחייב את כל הרבנים נותני הכשרות לפעול אך ורק על פי נהלי הרבנות הראשית".

 

מהרבנות הראשית נמסר בתגובה: "בימים אלו פועלת ועדה מיוחדת לבחינת מערך הכשרות בישראל שהוקמה ע"י הרב הראשי דוד לאו, כדי לבחון את מכלול הנושאים המתקשרים לסוגיית מתן שרות הכשרות ובכלל זה הרצון לנתק את הזיקה בין המשגיח למושגח, נהלי כשרות אחידים, מניעת ניגוד עניינים ועוד, על מנת להמליץ בהתאם על התיקונים או השינויים הדרושים. הסוגיות העולות מן המכתב נדונות על ידי הוועדה בין יתר הנושאים".