כשר אבל…
אכילת בשר הותרה בתורה, ובהזדמנויות רבות היא אף בגדר מצווה. כך באכילת קורבנות, בשמחת החגים לגביהם נקבע: "אין שמחה אלא בבשר ויין" (פסחים קט, א), ואף מדי שבת בשבתו "ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו" (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ).
אולם למרות זאת ההיתר לאכול בשר איננו מובן מאליו. לאדם הראשון לא הותר בשר לאכילה, וההיתר שניתן לנח ולצאצאיו לאחר המבול התפרש על ידי רבים כפשרה לנוכח ההידרדרות המוסרית של המין האנושי (אלבו, אברבנאל, הראי"ה קוק ועוד). כאשר בני ישראל היו במדבר הותר להם לאכול אך ורק בשר זבחי שלמים, וכך כל ארוחה בשרית היתה למעשה חלק מעבודת הקורבנות, והיא באה רק לאחר שהאדם נתן מהבשר למזבח ולכהנים. עם הכניסה לארץ, נוצר מרחק גאוגרפי בין האנשים למקום המקדש, והותר להם לאכול בשר חולין. בפרשה נאמר: "כי ירחק ממך המקום… ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך. אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו" (דברים י"ב, כ-כב). רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר" לומד מפסוקים אלה שהתורה רואה בתאווה לבשר תוצאה של התרחקות פיזית ונפשית מהמקדש שגורמת לתאווה יתרה, ולדבריו על האדם לאכול מהבקר ומהצאן במינון נמוך, כמו שאוכלים מבשר הצבי והאייל שקשה למוצאם ולצודם, "ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם".
מצוות התורה מכילות הגבלות רבות על צריכת הבשר: סוגים רבים של בעלי חיים נאסרו באכילה, גם בבהמות שהותרו חלקים מסוימים נאסרו (גיד הנשה והחלב), נאסר על שחיטת בהמה וולדה באותו יום, חובה לכסות את הדם כי בו הנפש, ובהלכות שחיטה נקבעו דרישות חמורות שמצמצמות למינימום האפשרי את הצער מבעל החיים הנשחט. על מצוות כיסוי הדם כתב הראי"ה קוק כי היא מבטאת "מחאה א-לוהית". לדבריו, התורה אמרה בכך: "כסה הדם, הסתר בושתך וריפיון מוסריותך".
בעיות שבין אדם וחיה
כשאנו דנים כיום במידת הלגיטימציה לצריכת מזון מן החי, הבעיה המרכזית שעומדת בפנינו איננה לגבי ההיתר להרוג בעלי חיים לצרכי אכילה,[1] אלא היא מצויה בשני תחומים אחרים:
- גרימת צער לבעלי חיים במהלך הגידול והטיפול בהם בתעשיית המזון.
- נזקים אקולוגיים הנגרמים כתוצאה מתעשיית המזון.
בשני התחומים הללו ישנן כיום בעיות שלא היו כלל בעבר. בעוד שבעבר גודלו בעלי החיים בצורה טבעית, בעולם המודרני הם גדלים באופן תעשייתי, תוך התערבות בטבע לשם הגדלת התפוקה, והתייחסות פונקציונלית לחלוטין. בשיטות גידול של זמננו המטרה היא למזער עלויות ולמכסם רווחים, וכתוצאה מכך בעלי החיים מוחזקים בתנאים קשים, במרחבי מחיה מצומצמים, תוך התערבות גנטית והשבחה מלאכותית. רווחת בעלי החיים נלקחת בחשבון רק כשהיא תורמת לרווחים של המגדלים.
אציין מספר דוגמאות לסבלם של בעלי החיים בתעשיית המזון[2]:
- עוף: תחילת דרכם של העופות שבצלחתנו, כשהאפרוחים הנולדים במדגרה נזרקים לסרט נע, ובעלי הפגמים מוצאים ולמוות בגריסה או במעיכה. האפרוחים שבקעו מועברים אל לולי הפיטום בהם הם גדלים בהזנה מסיבית תוך ששה שבועות לקראת השחיטה. הם כלואים בלולים בצפיפות רבה, כשאינם יכולים להתהלך ולפרוס כנפיים, מתבוססים בהפרשותיהם, דבר הגורם למחלות שונות, וההזנה המסיבית שלהם מביאה לגידול מלאכותי, מהיר ובלתי פרופורציונאלי שגורם לשברים ולעיוותים ברגלים ולבעיות ללב ולריאות המתקשים לעמוד בעומס. הם מסיימים את חייהם כשהם נזרקים בכוח אל כלובי המשאיות בדרך אל המשחטה.
- בקר: חלק גדול ממבשר הבקר הנמכר בישראל מגיע לכאן במשלוחים חיים ממדינות אירופה או אוסטרליה. מדובר בעגלים המוסעים בספינות משא צפופות ומזוהמות, שמערכת האוורור שלהן אינה מסוגלת להפיג את עומס החום. עגלים רבים מתים בדרך, אחרים מגיעים חולים ותשושים, ורבים מהם סופגים מכות ומכות חשמל בהעמסה ובפריקה.
- חלב: יורשה לי לשחוט פרה קדושה (במיוחד בקיבוצינו) ולציין שאף הפרות ברפתות חיות חיי סבל. העגל הנולד מופרד מאמו ומועבר לבידוד זמן קצר לאחר ההמלטה. הפרה שאמורה לייצר חלב אם רק להזנת תינוקה, נחלבת מספר פעמים ביום ומקבלת השבחה וגידול בלתי טבעיים. כך נוצרים עומסים עצומים על העטינים, ובעקבותיהם דלקות, ועומסי משקל על הגוף שגורמים לצליעות ולבעיות בריאות נוספות.
- ביצים: בלולים להטלת ביצים התרנגולות כלואות בדרך כלל בכלובי רשת צרים ביותר, וכדי למנוע מהן לנקר זו בזו קוטמים את מקוריהן. הן מסיימות את חייהן לפני גיל שנתיים, כשההטלה פוחתת, באמצעות מכת חשמל.
קשה להישאר אדישים לעובדות אלה, הן כבני אדם שהמוסר הטבעי מקנן בלבם, והן כיהודים האמונים על ההלכה, בה נפסק כי צער בעלי חיים אסור מדאורייתא (בבא מציעא ל"ב ע"ב, שולחן ערוך, חושן משפט, רע"ב, ט). מצוות רבות בתורה התפרשו כנובעות מהאיסור לצער בעלי חיים, כגון: המצווה לפרוק משא מעל הבהמה (שמות כ"ג, ה), לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ"ב, י), לא תחסום שור בדישו (דברים כ"ה, ד), אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) ועוד. הרב שלמה גאנצפריד סיכם וקבע כי "אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של גוי" (קיצור שולחן ערוך, סימן קצא).
בין צער החיות לתועלת האדם
מכל האמור נראה שקצרה הדרך למסקנה לפיה יש חובה אנושית והלכתית להיות טבעוניים או לפחות צמחוניים. ברם, אני סבור שזוהי מסקנה מרחיקת לכת משתי הבחינות הללו. מן ההיבט הכללי ברצוני לטעון שמידת הצער שנגרמת לבעלי חיים במהלך הגידול והטיפול וההריגה שלהם אינה כה ברורה. אנו נוטים להשליך מתחושותינו האנושיות ומהסבל שאנו חווים במצבים מסוימים על זה של בעלי החיים, אך ברור שבכל הנוגע למנגנוני הנפש יש הבדלים גדולים בין בני אדם לבעלי חיים. אינני אומר שהם לא סובלים כשפוגעים בגופם, כפי שטען רנה דקארט במאה השבע עשרה, אולם אין כל סיבה לחשוב שהסבל שלהם דומה לזה שלנו. בעלי חיים אינם חווים רגשות עלבון, מבוכה, דאגה, עצב, שמחה וכדומה באותה דרך ובאותן עוצמות שאנו חווים. מידת ההבנה והמודעות ועוצמת הזיכרון שלהם לסבלם אינן זהות לאלה שלנו. אכן, מחקרים שונים שניסו למדוד עוצמות של כאב ומצוקה אצל בעלי חיים הגיעו לעיתים למסקנות שלא נדגמו אצל בעלי חיים אינדיקטורים פיזיולוגיים או תגובות התנהגותיות כלשהן המעידות על מצוקה כמצופה.
יתר על כן אלמלא תעשיית המזון הגדולה לא היו בעולם כל כך הרבה פרטים של בקר, מקנה ועופות, ויש מקום לדון בשאלה האם טוב לו לתרנגול שלא נברא משנברא לחיים לא קלים הכרוכים בסבל. על כל אלה יש להוסיף שתעשיית המזון מן החי יצרה אפשרות להביא לכלל האוכלוסייה תזונה עשירה שתרמה לשיפור הבריאות ולהארכת תוחלת החיים. זאת למרות שצריכה מוגזמת שלה עשויה לגרור במקביל גם נזקים בריאותיים. יצירת סטנדרטים שיעמדו ברף גבוה של דאגה לרווחת בעלי החיים עלולה לגרום להתייקרות משמעותית מאוד.
מן ההיבט ההלכתי יש לציין שאמנם נפסק להלכה שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה, אולם מדובר בחובות של בני האדם כלפי בעלי החיים, ולא בזכויות של בעלי החיים ובוודאי לא בזכויות שוות, כפי שטוענים דוברים מסוימים של האידיאולוגיה הצמחונית. בד בבד עם האיסור לצער בעלי חיים, ההלכה גם קובעת שיש היתר לגרום צער לבעלי חיים כאשר הדבר נעשה לתועלת חיונית לאדם. קביעה זו המופיעה בפסק הרמ"א בשולחן ערוך הביאה פוסקים להתיר אף פעולות של גרימת סבל ממשי, כגון מריטת נוצות מאווזים. רבי ישראל איסרליין קבע כעיקרון שהתקבל בפסיקה "שאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו, דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם" (תרומת הדשן, ק"ה).
העיקרון המנחה בנושא זה הוא שצריכה להיות פרופורציה סבירה בין הסבל שנגרם לבעלי החיים לבין התועלת שיש לבני אדם. שאלה זו עומדת במרכזם של דיונים רבים בספרות ההלכה בדורות האחרונים בענייני ניסויים מדעיים בבעלי חיים ובשאלות רבות נוספות, בהן שאלות הקשורות בתעשיית המזון. כך לדוגמה אסר הרב משה פיינשטיין גידול וצריכה של עגלי חלב שמוחזקים בתאים צרים, מוזנים בחלב נטול ברזל ומנועים מלנוע, כדי שלא יפעילו שרירים ולא ישרפו קלוריות, כך שבשרם יהיה רך ביותר (אגרות משה, אה"ע ד', צב). דיון דומה מופיע בתשובות של הרב שמואל וואזנר והרב יצחק וייס, בעניין הרעבת תרנגולות מטילות בגיל שנה וחצי למשך 6-8 שבועות כדי שנוצותיהם ינשרו, ועקב כך יחזרו להטיל ביצים כשנה נוספת. הרב וואזנר ראה בכך "אכזריות מופרזת", ואסר זאת (שבט הלוי ח"ב, סימן ז), ואילו הרב וייס התיר רק אם אין אפשרות להשיג מחזור הטלה נוסף ללא ההרעבה (מנחת יצחק ח"ו, סימן קמה).
חשוב לציין שגם פוסקים שהדגישו את ההיתר לצער בעלי חיים לתועלת האדם, דוגמת הרב איסרליין, הרב וייס ואחרים, הוסיפו והדגישו שיש מקום להיזהר בעניין זה מעבר לשורת הדין, בשל השיקול המוסרי המחייב להימנע מהתאכזרות וגרימת סבל לבעלי חיים, והם מרבים לצטט מדברי חז"ל המלמדים עד כמה הקפידו על כך חכמינו.
כשאנו שוקלים כיום את שאלת החיוניות והתועלת של תעשיית המזון מן החי לעומת הצער שהיא מסבה לבעלי החיים, עלינו לזכור שתעשיית המזון לא צמחה מתוך רוע לב ואף לא משיקולים כלכליים בלבד, אלא היא משקפת צורך אמתי. בעולם המודרני בו חל גידול עצום באוכלוסייה, ולא מגדלים עוד בעלי חיים בחצר או באחו, אין מנוס מיצור מזון תעשייתי. ניתן לטעון שאפשר להסתדר בלי צריכת מזון מן החי, אולם העובדה היא שתעשיית המזון מן החי יצרה אפשרות להביא לכלל האוכלוסייה תזונה עשירה שתרמה לשיפור הבריאות ולהארכת תוחלת החיים, (הגם שצריכה מוגזמת שלה עשויה לגרור נזקים בריאותיים). יצירת סטנדרטים שיעמדו ברף גבוה של דאגה לרווחת בעלי החיים תביא להתייקרות משמעותית ותפגע בשכבות החלשות. האידיליה של הימנעות גלובלית מצריכת מזון מן החי איננה יעד בר השגה לעת עתה.
הבעיה האקולוגית
סוג אחר של בעיות הנוגע לצריכת מזון מן החי קשור בבעיות האקולוגיות הכרוכות בגידול בעלי החיים לאכילה. קרוב לשליש משטח כדור הארץ משמש לגידול בעלי חיים ולגידול מספוא עבורם. גידול בעלי חיים מהווה גורם מרכזי לבירוא יערות, כאשר לפי הערכות נכרתים בכל שעה שטחים בגודל של 100 מגרשי כדורגל כדי לפנות מקום לרעיית בקר ולגידול מספוא. קרוב לשישים מיליארד בעלי חיים הגדלים לצורך תעשיית המזון מהווים מקור לכמות עצומה של זיהומים: צואה, שתן, גזים ופחמן דו-חמצני, דשנים וחומרי הדברה רעילים, שאריות אנטיביוטיקה וכימיקלים נוספים המגיעים מבתי מטבחיים, מחלבות, מפעלי מזון ומפעלים לעיבוד עורות, כל אלה גורמים באינטנסיביות לזיהום אוויר וקרקע, מי תהום, ימים ונחלים. תעשיית המזון מן החי מהווה גורם משמעותי ביותר בפליטת אמוניה לאוויר, וזו גורמת לגשם חומצי. לפי דו"ח האו"ם משנת 2006 תעשיית המזון מן החי אחראית ל-18%מהפליטות הגורמות לשינוי האקלים על פני כדור הארץ, יותר מכל אמצעי התחבורה גם יחד. לפי דו"ח של מכון World Watch משנת 2009 מדובר ביותר מ-50% מהפליטות המזהמות. נתונים אלה הנם רבי משמעות לנוכח העובדה שצריכת הבשר בעולם נמצאת במגמה תלולה של עליה. היא גדלה פי שלושה בשלושים השנים האחרונות, והיא צפויה להכפיל את עצמה עד שנת 2050.
הצעות הגשה למעשה
בשורת המסקנה אני סבור שאין לטעון כי מזון מן בזמננו הוא בבחינת לא כשר, כפי שטוענים פעילים מארגונים לזכויות בעלי חיים ופעילי סביבה מסוימים, אולם חשוב להיות מודעים לבעיות הרבות והחמורות, ולעשות מאמצים כנים לצמצומן. פעילות למען רווחת בעלי החיים וצמצום סבלם, לא אמורה להיות נחלתם הבלעדית של צמחוניים ופעילי ארגונים דוגמת "אנונימוס" ו"תנו לחיות לחיות". כך גם פעילות לצמצום הנזקים האקולוגיים לא צריכה להיעשות רק על ידי פעילי סביבה, דוגמת ארגון "גרינפיס". אלה הן בעיות גלובליות וכלל אנושיות הנוגעות לכול אדם.
שומה על כולנו לגלות מעורבות בנושא, לדרוש מידע ושקיפות מחברות המייצרות מזון מבעלי חיים, ולתמוך ביוזמות חקיקה בתחומים אלה. ראוי לצמצם את צריכת המזון מן החי, כל אחד כפי יכולתו, כגון ימי שני וחמישי ללא בשר, או הסתפקות בבשר רק בשבתות ובחגים. עלינו להשתדל לצרוך תחליפים למוצרים הרלוונטיים, ולהרבות באכילת מזון מן הצומח. ראוי לצרוך מוצרים הגורמים פחות סבל לבעלי החיים באופן יחסי, כמו ביצי חופש, ולפעול לכך שמחיריהם יהיו שווים לכל נפש. יש להימנע, כמובן, לחלוטין מצריכת מוצרי מותרות שייצורן כרוך בסבל גדול ורב לבעלי החיים, כגון: כבד אווז ובשר עגלי חלב. ולבסוף, חשוב להטמיע בחינוך הילדים את המודעות והמעורבות בנושא כדי שהערכים הגלומים במצוות צער בעלי חיים, והחשיבות של שמירת כדור הארץ יתפסו את המקום הראוי להם בתחום צריכת המזון ובחברה בכלל.[3]
______________________________________________________________
*הרב דר' רונן לוביץ משמש כרב היישוב ניר עציון, מלמד במכללה האקדמית לחינוך 'שאנן', ומכהן כנשיא תנועת "נאמני תורה ועבודה".
[1] לדעת פוסקים חשובים אין כלל איסור צער בעלי חיים בהריגה, כל עוד היא נעשית בדרך הומנית. ראו: ר' יחזקאל לנדא, נודע ביהודה ח"ב יו"ד י'; ט"ז יו"ד קטז, ו; רבי שלמה לוריא, (המהרש"ל), ים של שלמה ב"ק פ"י ל"ז.
[2] לשם קיצור נמנעתי מלהיכנס לבעיות הכרוכות באכילת דגים, על אף שגם בתחום זה מדובר בבעיות רבות וחמורות.
[3] המלצות דומות פרסמנו בארגון "בית הלל" בעקבות התכנסות ודיונים של רבנים ורבניות חברי "בית הלל". הפרסום הופיע בחוברת מספר 8, תשרי תשע"ה, עמ' 14-13.
פורסם בעמודים תשע"ח
