כשר, אבל מסריח / עליזה לביא

 

יהודי אחד הזמין אורחים לביתו ושכר שירותי הסעדה. מאחר שלא רצה להכשיל איש, מצא קייטרינג לו שבעה הכשרים שונים. כאשר הגיעו האורחים, הציג המארח בכניסה את כל שבעת ההכשרים, אך לתדהמתו – איש לא אכל. השגיח אחד האורחים בצערו ואמר לו: אתה לא מבין? לכל אחד מאיתנו יש שש סיבות לא לאכול.

כמו הרבה בדיחות עגומות , גם זו אינה רחוקה  מהמציאות. יש בישראל שורה ארוכה של גופי כשרות, כאשר אלו אוכלים רק מהכשר פלוני ואחרים רק מהכשר פלמוני. יש המסתפקים בהכשר רגיל  של הרבנות, אחרים רוצים הכשר מהדרין של הרבנות, יש המחפשים את השגחת בד"ץ העדה החרדית, ויש  לעומתם אלה הרוצים דווקא  את השגחתו  של הרב עובדיה יוסף, או המעדיפים את הרב מחפוד או אולי את  חוג חתם סופר ועוד ועוד הכשרים שונים ומשונים.

 

החוק הישראלי מעניק למעשה לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות (וכן לרבנות הצבאית בצה"ל) סמכות בלעדית בכל הנוגע להענקת תעודת כשרות. יתרה מזו, שימוש בתעודת כשרות שהונפקה על ידי גורם אחר שאינו הרבנות הראשית, מהווה עברה פלילית. אולם הפיתרון לעקוף את דרישתו הנחרצת של המחוקק נמצא זה מכבר. גופי ההשגחה הפרטיים אינם מעניקים תעודת כשרות אלא מציינים כי העסק מצוי בהשגחתם.  אישור השגחה זה מוצג לראווה  על ידי בית העסק ומשמש למעשה תעודת הכשר דה-פקטו. וכך נוצרו משך השנים לצידה של השגחת הרבנות גורמי כשרות פרטיים שלכל אחד קהל נאמניו.

והתם שואל: מה זאת? האם המדיר רגליו ממסעדה בעלת כשרות של הרבנות, לא יאכל בביתו של רב העיר החתום על תעודת ההכשר? האם רב העיר עצמו אוכל במסעדה שהוא חתום על כשרותה או שמא נפשו חפצה דווקא בהכשר אחר "מהודר " יותר ?

אכן נכון יש הבדלים מסוימים בדיני כשרות בין אשכנזים לספרדים. ניחא. אבל מדוע גם לאשכנזים וגם לספרדים יש כל כך הרבה מערכות ומשגיחים והכשרים? יתר כל כן, המציאות היא כי רבים מאלה הנוהים אחרי הכשר "מהודר " מסוים נמנעים מדבר מאכל המצוי בהשגחתו של הכשר אחר. במשך אלפי שנות פזורה יהודית נדדו יהודים ברחבי העולם ולא מנעו עצמם מלאכול ללא חשש זה אצל זה, בכל קהילה אליה הגיעו. והנה דווקא כאן כשנתקבצו הגלויות נוצרה התופעה התמוהה של פסילתם של הכשר או השגחה שאינם נמנים עם אנשי שלומנו .

על פני השטח, התשובה לכל אלו נעוצה לכאורה במחלוקות הלכתיות הנוגעות לפרטי הדינים בתחום הכשרות. בעוד ליבת ההלכה זהה בכל תפוצות ישראל הרי באופן טבעי בפרטי הלכה מסוימים התגלו משך הדורות חילוקי דעות בין גלויות שונות ובין פוסקים שונים. לא הרי מנהג ליטא כמנהג פולין, ומנהגי צרפת וגרמניה שונים מהם, ובוודאי שיש שוני ניכר בינם לבין מנהגי ספרד ויוון, מרוקו ועיראק. וכך גם בכשרות: סוגיות כגון עילות הטרפת בשר, חלב נכרי, פת נכרי וכיוצא באלה שנויות במחלוקת בין הפוסקים. ומכאן לכאורה, שיש הבדל בשיטות הכשרות, ולכן גם בהכשרים.

אלא שזוהי תשובה שטחית בלבד. ההלכה היהודית ידעה להתגבר על פערים גדולים בהרבה . גם כאן עם מעט רצון טוב היה ניתן להגיע למערך כשרות ארצי אחיד, אשר לכל היותר היה יכול לקבוע בנוסף לכשרות הרגילה גם רמת כשרות מהודרת ולצאת כך ידי חובה את דעתן של מרבית החומרות. האמת העמוקה היא, שיש במרחבי הכשרות הרבה מאוד אינטרסים כלכליים. ההכשרים הפרטיים ניזונים מתשלומי השגחה שמשלמים להם בתי העסק שבהשגחה. שליטה בהכשר משמעה שליטה בכספי ההשגחה, יכולות להעניק או למנוע משרות ותעסוקה ולבצר כך עמדת שליטה ציבורית, התחככות עם עסקים גדולים על משמעויותיה הכלכליות והחברתיות ועוד.

 

לכאורה אין בכך כל פסול. גופי ההשגחה הינם גופים פרטיים שכוחם באמון שרוחש להם הציבור. גם בתי העסק המעוניינים בהשגחתם הינם גורמים בשוק הפרטי והם רוכשים שירות זה של השגחה מרצונם החופשי וללא כפייה. המדובר אם כן לכאורה בשוק החופשי במיטבו, ככל שהיקף הקנייה של ציבור הנוהה אחר הכשר מסוים גדל, כך יגדל הביקוש לשירותיו של אותו הכשר על כל המשמעויות של עודף ביקוש זה ועל עלותו.

 

אך הדברים אינם כה פשוטים. מעצם מהותה השגחת כשרות היא שירות ביקורת המוענק למבוקר. חשיפת נותני שירותי ביקורת לתחרות השוק החופשי מובילה כמעט תמיד לשחיקת רמת הביקורת ולשיתופי פעולה פסולים בין המבוקר לבין המבקר (ראו למשל פרשת  אנרון). ככל שגדל מספרם של גופי ההשגחה הפרטיים כך גדלה התחרות ביניהם. תחרות זו המתחילה במישור מחירי ההשגחה תוביל בהכרח בהמשך להורדת רמת ההשגחה, ובטווח הארוך גם  לפגיעה ברמת הכשרות .

בנוסף,  הפרצה בחוק ההונאה בכשרות שפרצו גופי השגחה פרטיים, שאין חולק על רמתם, הפכה למעבר פתוח לרווחה בו יכול לעבור כל מי שנפשו חפצה בכך. ההכשרים הפרטיים מתהדרים על פי רוב בכותרת בד"צ. יש לזכור שביטוי זה אינו בבעלותו של איש ולמעשה כל מי שנפשו חפצה יכול ורשאי ליטול לעצמו את התואר בד"צ ולהוציא תעודות השגחה מטעמו ככל שיחפוץ. למרבה הצער, לא מעטים הם המקרים בהם גופי השגחה הנושאים שמות מפוצצים  מנפיקים תעודות השגחה מהודרות  שאינן שוות את הנייר עליהן נכתבות.

 

יש להדגיש שגורם המנפיק תעודות השגחה חסרות בסיס הלכתי של ממש  אינו חשוף לסנקציה אזרחית או פלילית משמעותית. הדין אינו קובע קריטריון להשגחה וכל אחד יכול להשגיח לפי הבנתו של . הנזק הנגרם מקיומם של שרלטני השגחה הוא גם הנזק הישיר של אי-השגחה וגם הנזק הציבורי למהותה של השגחת כשרות, כאשר הגופים המבוקרים מבינים כי למעשה קנו תעודה תמורת בצע כסף על כל המשתמע מכך.

 

הפתרון האמיתי  הוא אחד ויחיד: הקפדה מרצון על מהותו האמיתית של חוק איסור הונאה בכשרות וחיסולם הוולונטרי של גופי ההשגחה הפרטית. מאליו מובן כי הדבר יחייב איחוד גופי ההשגחה הפרטיים המובילים עם מנגנון ההשגחה הממלכתי. יתכן גם שיהיה צורך להגדיר בתחומים מסוימים שתי רמות כשרות ולא אחת .אולם המערך יהיה ארצי ואחיד וישלוט בכל שוק הכשרות . מציאות זו תוביל בהכרח לסילוקם של שרלטנים הפועלים כיום.

באקלים הפוליטי –חברתי של ישראל 2010 איחוד כוחות זה נראה כהזיה אוטופית שאין כל טעם אפילו לחלום אותה וכל שכן לנסות ולממשה. אלא שאיננו חייבים לחשוב רק על כאן ועכשיו, עלינו לסמן את היעדים הראויים ולהמתין למועד בו יבשילו התנאים להשגתם. ויתכן שמה שנראה כיום כאוטופיה יתברר תוך תקופה קצרה כבר-מימוש. יתכן שביום בו תתחולל מהפכת התעסוקה החרדית והחרדים יכנסו לשוק העבודה הישראלי המשגשג, יסתבר לפתע שיוקרתה של משרת משגיח הכשרות פוחתת פלאים. או אז השיקול הכלכלי  העומד בבסיס גופי ההשגחה הפרטיים יאבד מעוצמתו ויפתח הפתח לאיחוד מערך הכשרות .

ולסיום, מעשה באחד מראשוני החסידות ששלח את  תלמידיו  לכפר מסוים. הגיעו התלמידים לכפר, לא מצאו דבר והחליטו לחזור. לפני שובם נכנסו לאכסניה שבאותו כפר ובקשו לאכול. החלו התלמידים מכבירים מילים על בעלי האכסניה ביחס לאוכל, למקורו, לדרך בישולו, לרמת כשרותו וכו' .לפתע פנה אליהם אדם שישב ליד אחד השולחנות ואמר להם: חסידים הלוואי שתקפידו על מה שאתם מוציאים מפיכם כפי שאתם מקפידים על מה שאתם מכניסים אליו. ומסיימת האגדה החסידית באמירה, כי אז הבינו התלמידים מדוע נשלחו על ידי רבם לכפר זה .

ספרה של ד"ר עליזה לביא התרמיל היהודי – מסע בר-מצווה בקהילות ישראל יצא לאור בהוצאת מגיד קורן.