זוועות הטבח שעשו מחבלי חמאס באזרחים תמימים ומספר לא יאומן של למעלה מ-1200 נרצחים, שינו אצלנו בראש ובראשונה את הרטוריקה. אם עד כה המרכז הישראלי לא העז להעלות על דל שפתיו ביטויים כמו 'למחוק את…', או לתמוך בעונש קולקטיבי, כעת הכל השתנה. אנשי ביטחון בהווה ובעבר, פרשנים ועיתונאים ואפילו הוגים ואינטלקטואלים מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות בעד מחיקת אזורים שלמים בעזה, תוך פגיעה ברורה באוכלוסיה אזרחית. אמירות שבעבר יוחסו לקיצונים הזויים הפכו כעת לשגרת לשון אצל רבים במיינסטרים.

גם אני שייך למחנה הזה. גם אני סבור שצריך להכות את עזה בצורה כזו שתמוטט את שלטון חמאס, תכניע אותה ותיכפה שם סדר חדש. גם אני מוכן לסבול השלכות קשות על האוכלוסייה האזרחית שם. אבל דווקא משום כך חשוב לי להבהיר: גם אם הרטוריקה השתנתה, מבחינה ערכית-מוסרית לא השתנה דבר. יש אומרים שצריך להפסיק עם המדיניות הזו של 'צבא מוסרי'. יש אומרים שצריך לשחרר כל רסן ולפעול במדיניות של 'בעל הבית השתגע'. זה לא נכון. כתישת עזה אינה אומרת שאיננו מוסריים עוד. הפעלת יד קשה, כפי שלא נראתה בעבר, איננה 'שיגעון'. איננו משוגעים ולעולם לא נפעל כמו חיות טרף, מתוך רגשות חייתיים ובלי להפעיל את הראש. כך מתנהגים אויבינו שאיבדו צלם אנוש. לא אנחנו. פשוט המוסר שאנו פועלים משמו, הוא לא תמיד מה שבעולם נוטים להחשיב כמוסר.

בימים שבשגרה אנו רגילים לזהות את המוסר עם מידות תרומיות של אהבה ורחמים ועם פעולות של חסד ונתינה. בפן השלילי, המוסר מתגלה כשאנו מגבילים את כוחנו ומונעים מעצמנו להתנהג בצורה בלתי מרוסנת. אבל בימים שכאלה מתגלה גם צד נוסף של המוסר. מוסר שמטיל עלינו אחריות לבער את הרע מסביבנו ומן העולם. כי כשרוע צרוף מתגלה בעולם, המורכבות נעלמת. יש טוב ויש רע. יש אמת ויש שקר. יש חיים ויש מוות. ועמדה מוסרית בעת הזו היא לנקוט צד ברור ולהכריע מי נמצא בכל צד.

המראות מיישובי העוטף לא מותירות כל ספק: אנו מתמודדים לא עם חיילים ולא עם לוחמי חופש דורשי זכויות. הם לא בני אדם ואפילו גרועים מחיות. מראות החטופים, ובכללם נשים וילדים ותינוקות וזקנים, שנלקחים כפותים על ידי תושבי עזה לתוך הרצועה, שמחת התושבים שם לנוכח מה שאירע – כל אלה מלמדים שלחמאס יש בסיס אזרחי מוצק. קהילה שלמה שתומכת בו. אם זה בגלל ששטפו להם את המוח או שהם בחרו בכך, זה לא משנה כעת. עובדה היא שמתקיימת שם חברה שכבוד החיים וזכויות אדם נמצאים עמוק בתחתית סולם הערכים שלהם. ולחברה כזו גם יש אחריות על מי שמתרחש שם.

רצינו להאמין שבשנת 2023 דברים כאלה כבר לא קיימים. רצינו להאמין שהמין האנושי התפתח, שהמוסר וכבוד החיים השתרש באופי האנושי. אבל המציאות טופחת על פנינו. לידינו מתקיימת חברה רצחנית, שאינה מכבדת את הערכים המוסריים הבסיסיים העומדים כתנאי לחיים אנושיים.

מה תפקיד המוסר בעת הזו? בראש ובראשונה להגן על אזרחי ישראל מפני כל פגיעה בהווה ובעתיד. אבל לא בכך מסתיים תפקידנו. הפעם איננו יכולים להסתפק בהשגת שקט לכמה שנים. מוטלת עלינו חובה מוסרית לבער את הרע. אותם אנשים שרוצחים ילדים וזקנים במיטותיהם, שמתעללים בנשים וגברים, שדורכים על גופות חיילינו צריכים להיעלם מן העולם. זו הדרך לתקן את העולם.

כן, אני יודע שקשה לאנשים לקשור בין לחימה ובין הרג ובין מוסר. אבל מי שלא יבער את הרע גם לא יוכל ללחום למען הטוב. משורר ספר תהילים קלע לכך באמירתו: "אוהבי ה', שנאו רע". מי שאוהב את האמת, את המוסר ואת הטוב, צריך באותה מידה לשנוא את הרע. זה לא סותר. זה בדיוק אותו דבר.

את מי שאפשר להציל צריך להציל. זה ברור. איננו פועלים מתוך רגשות נקם ומתוך כוונת הרס לשם הרס. אנו פועלים מתוך שליחות מוסרית – לבער את הרע. ובתהליך הביעור הזה גם אזרחים ייפגעו. אין דרך אחרת. החברה שם כולה היא חלק מהסיפור, וגם היא תישא במחיר. במיוחד כאשר יש לנו כל כך הרבה חטופים שם שעלינו להציל בכל מחיר, וכן – חיי החטופים קודמים לחיי העזתים. זו קביעה מוסרית ראשונה במעלה.

צה"ל צריך לפעול בכל העוצמה ובכל הכוח בעזה. לא מתוך חוסר רחמים על אויבינו אלא מתוך רחמים גדולים על צלם האדם ועל צלם האנושות. לא מתוך איבוד שיקול הדעת אלא מתוך הכרה ברורה בדמותה של החברה האנושית שבקרבה ברצוננו לחיות. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו כעת להרוג. איננו משרתים בכך רק את עצמנו. אנו שליחי האנושות כולה.

 

המאמר הזה התפרסם ב https://www.makorrishon.co.il/