עם פרוץ ספטמבר (אנחת רווחה נשמעת בקהל…. , אני מבקשת להפנות את הזרקור לפינה קצת נעלמת מעינינו, הנוגעת למגמות בחינוך הדתי. החמ"ד מוביל את אחוזי התלמידים העוברים בין מגזרי חינוך, ובעיקר בנתוני המעבר שבין החינוך הדתי לחינוך הממלכתי. אמנם חלה האטה קלה בנתונים של ילדים שאינם ממשיכים מהגן הדתי לממ"ד, וכן 15% – אלו בשנים האחרונות, אך עדיין ישנם כ הלאה מהיסודי לחטיבה. מאז ומתמיד היו הורים שרצו לשלוח את ילדיהם הרכים לגן דתי, כדי שאלו יספגו קצת יהדות בשנותיהם הראשונות, אולם לא רשמו אותם בהמשך לבית ספר דתי. אבל תופעת הנשירה בשלב הזה איננה קשורה רק בסיבה זו, אלא היא קצה חוט לתהליך רחב יותר. בעבר, החינוך הממלכתי דתי, היה מתאים וטבעי יותר למשפחות מסורתיות ולכאלו שרצו בחינוך דתי אך לא היו שייכות סוציולוגית למגזר הדתי. כיום, בשל רצון של הורים בממ"דים לקיים את החינוך הדתי באופן יותר הומוגני ו"מוגן", המשפחות האלו נדחקות החוצה.
במגזר הדתי ישנם גם הורים שמבקשים למצוא את המענה החינוכי לילדיהם מחוץ לחמ"ד ,ולמרות שזוהי תופעה שולית באחוזים, היא משפיעה על צמצום החמ"ד ועל נטישתו על ידי המשפחות המסורתיות ועל אלו שבקצה הרצף הדתי- המתון. ההסבר לכך הוא פשוט. כאשר יש קבוצה של הורים שמקימה מסגרת נפרדת עבור ילדיהם, אז יש קבוצה עוד יותר גדולה של הורים שחושבים שאלו שהתפצלו מהם- הם כנראה יותר דתיים מהם. כעת הם חשים שחובת ההוכחה על דתיותם שלהם, היא עליהם. ולכן, הם מתאמצים להוכיח שהם לא סתם נשארים בחמ"ד כי הם לייטים או מחפפים, ולמעשה, התהליך כולו יוצר סוג של משיכה לכיוון פחות מתון ופתוח מבחינה דתית.
במה בא הדבר לידי ביטוי? בשני רבדים- גלוי וסמוי. ברובד הגלוי- בתי ספר ממ"דים שינו את שמם (מממלכתי דתי ל"תורני"), לשונם (יותר שעות של לימודי קודש מאשר חול) ולבושם (הקפדה יתרה על נושאי צניעות כמקובל במגזרים הפחות מתונים).ברובד הסמוי- ניתן לזהות שינויים ורפורמות נוספות כגון עלייה חדה בתשלומי ההורים (תל"ן- תשלומים נוספים, אשר מיועדים למימון יותר שעות לימודים ויותר העשרה וכד') שיוצרת סוג של מבחן רצינות באשר למוכנות ההורים לשלם עבור החינוך הדתי, הגברת מנגנוני הסינון בקבלת התלמידים (דברים שהם עניין שבשגרה ורבות הן השיטות הננקטות לצרכי הסינון) ופעמים- עוד יותר בשקט, נוצרת בבתי הספר אווירה שמעדיפה ילדים והורים דתיים "באמת", כמונו, דומים ואף זהים לילדינו אנו.
כהורים דתיים, נדמה שנוח וטוב לנו, שבית הספר יהיה יותר "דתי". נוח לנו להאמין שיותר לימודי קודש, פחות משפחות מסורתיות, ורוב מכריע לצוות חרד"לי, זה דווקא מתכון מנצח ואפשר להמשיך להפקיד את ילדינו במוסד בכל בוקר. הילד בידיים טובות, ואיום החילון התרחק מביתנו בעוד כמה סנטימטרים.
זכיתי להתחנך במוסדות דתיים, אינטגרטיביים במידה כזאת או אחרת. אני מודה להוריי שבחרו בכך, אולם אני יודעת גם שהבחירה הזאת הייתה פעם יותר מובנת ושגרתית. כיום, הבחירה הזאת היא לא ברירת המחדל של מרבית הציבור הדתי, והיא גם לא מייצגת את מרבית בתי הספר הדתיים. בעיני הציבור, להיות "ממ"ד קלאסי" זה חידוש גדול אבל לא בהכרח כבוד גדול. אם אתה קלאסי ו"רגיל", אז אתה כנראה בינוני, או אפילו גרוע מזה. אולם אני עדיין מחפשת את החינוך של פעם. לא מהסיבה הנוסטלגית דווקא, אלא בגלל שהוא מייצג חברה יותר שלימה ויותר קרובה למציאות.
האם בסופו של דבר אנחנו יוצאים מרווחים או נפסדים מכך שבית הספר שלנו הוא יותר "מגזרי", צר היקפים וגבה חומות, הגם שיותר "דתי"? מה המחירים של התמונה כולה?
כאשר הילדים שלנו לומדים בבית ספר הנחשב "איכותי", "ברמה גבוהה" ונראה לנו (בטעות) כעתיר משאבים, אולם ישנם ילדים רבים אשר נדחקים ממנו החוצה- זוהי בהכרח ובפירוש תופעה חברתית שלילית, שכולנו חלק ממנה. גם אם הדברים אינם קורים במופגן, בגלוי או במודע. גם אם יש תהליך "טבעי" שבו אנחנו חפצים במוסד יותר "מוגן" עבור ילדינו, התוצאה היא דחיקה והדרה של ילדים שמוצאים את מקומם מחוץ לחינוך הדתי האקסקלוסיבי. מחקרים של נאמני תורה ועבודה מצאו כי ישנה התאמה בין מוסדות אינטגרטיביים לבין הישגים והצלחות לימודיות גבוהות יותר מאשר במוסדות הומוגניים, וכן ברמת האקלים החברתי שרשם ציונים גבוהים יותר מאשר במוסדות הנפרדים והאליטיסטיים.
למי שאינו מאמין בהצלחות קלות בחינוך וגם לא בסיסמאות, אני ממליצה לבדוק את בוגרי החינוך הדתי הטובים ביותר, ולהיווכח ביופי ובחוזק של אלו שהתחנכו בבתי ספר דתיים שקרובים לשפת אימם וקהילתם. אלו שלא נשלחו לחממה סטרילית ונטולת היכרות עם כל מי שהוא "אחר". הבוגרים והבוגרות של החינוך הדתי במיטבו, שבו האקלים החברתי הוא מצוין ומשפיע במעגלים רחבים, מתוך המפגש הפורה שקורה בין תלמידיו ומשפחותיהם המגוונות. מקומות של חינוך אמתי, של בית יהודי במשמעותו הרחבה והכוללת ביותר.
אנחנו מחנכים את ילדינו להשתלב, להנהיג ולהשפיע. בל נמנע מהם את הזכות לחיים משותפים עם אוכלוסייה דתית מגוונת ועם השקפות עולם כלל ישראליות. נלמד אותם להכיר, להכיל, לא להתעלם, ולראות בהם אחים שותפים.
