לא הרבנות אשמה
16 בפבר' 2012
רבים רוצים ביהדות משמעותית ומאירת פנים, אך המפתח לכך נתון בעיקר בידי החברה הישראלית עצמה
מזה מספר שבועות מתנהל מעל דפים אלו דיון בנוגע ליחסי דת ומדינה בישראל, דרכה של הרבנות הראשית וזהותה הדתית של מדינת ישראל. הצד השווה במאמריהם של צבי ליפשיץ, הרב שלמה ריסקין ותומר פרסיקו הוא באמירה כי הכפייה הדתית, על צורותיה השונות, היא אוקסימורון חסר תועלת. זאת ועוד, שלושת הכותבים הסכימו כי הממסד הדתי – למן המועצה הדתית, עבור במשרד הדתות וכלה ברבנות הראשית – נגוע וחולה, וכי במקום להוות ערוץ של חיבור בין ישראל לתורה הפכו אלו למחיצה של ברזל המבדלת בין ישראל לאביהם שבשמים.
דומני שאמירות מעין אלו, שבעבר היו נחלת השוליים הסהרוריים, נמצאות היום בטבורו של הקונצנזוס הישראלי. מדוע אם כן לא נוצר השינוי המיוחל? מדוע חזונותיהם של הכותבים אינם מתגשמים?
נראה כי טעות חמורה עומדת ביסודו של הדיון המתנהל בסוגיה זו, ולפיה על מנת לפתור את הבעיה יש לפנות אל הממסד הדתי או אל הרבנות הראשית עצמה. הגדיל לעשות תומר פרסיקו במאמרו (גיליון פרשת שמות) כשפנה אל הממסד הרבני בקריאה הנרגשת "הרפו מן השררה". לקריאה פופוליסטית זו קל לגייס תומכים כמעט מכל קצות הקשת הדתית והפוליטית, אך נראה בעיניי שלא זו הדרך ולא זו העיר. קריאות מעין אלו חוטאות באי הבנה כה חמורה של הבעיה, עד שנראה לפעמים כי כל תכליתן אינה אלא לנגח את הממסד הדתי ותו לא.
הדרישה המובנת כי מוסדות הדת ירפו מן השררה שניתנה בידם היא בקשה שאינה יכולה להיענות. ראשית, לאור התובנה הפסיכולוגית הפשוטה שלפיה קשה לדרוש מן האדם המחזיק בכוח לוותר עליו באופן וולונטרי. יצר השליטה הוא מן היצרים החזקים ביותר בנפש האנושית וקשה לדרוש ממאן דהו את הגבורה שבכיבוש יצר שכזה, כשאין לו עצמו בכך שום תועלת. זאת ועוד, אסונם הגדול של מוסדות הדת בישראל הוא בכך שאין הם מהווים הנהגה דתית או רוחנית לאיש. מוסדות אלו הם מערך פקידותי גדול ומסואב, האמון בעיקר על ניהול טכני של עולם הכשרות, הנישואין, הקבורה וכדומה. שרי הדתות, אנשי המועצות הדתיות ולמעשה גם חלק ניכר מן הרבנים המכהנים במערכת הם פקידי ממשל אפורים ולא מנהיגי ציבור ורוח. הצגת הדרישה לשינוי ביחסי דת ומדינה בישראל כלפי הדרג הפקידותי כמוה כנזיפה במאבטח העומד בשער הבנק על מדיניות האשראי הנהוגה בו.
זאת ועוד, דרישה שכזו יש בה ערעור יסודי על עקרון הפרדת הרשויות. הממסד הדתי כולו הוא גוף הממונה בידי הרשות המבצעת או המחוקקת. ככזה, יכולתו לקבוע מדיניות מצומצמת ביותר. אחד הפתרונות האפשריים לבעיות במערך שירותי הדת הוא הפיכתו לגוף שנבחר בידי הקהילות ולא לגוף שממונה בידי השלטון המרכזי. כך תיווצרנה זיקה וקרבה בין הצבור והקהילה לבין הממסד הדתי וימוגר הניכור השורר ביניהם כיום. כל עוד הרבנות הראשית, המועצות הדתיות, בתי הדין ומשרד הדתות הינם גופים פקידותיים הממונים על-ידי השלטון המרכזי ומבצעים את המדיניות שקבעה כנסת ישראל בחקיקה דמוקרטית, אין למלינים להלין אלא על המחוקק או ליתר דיוק על בוחריו…
רוב מניינם ובניינם של שירותי הדת בישראל מוחזקים בידיים חרדיות ומתנהלים על פי אמות מידה חרדיות. עוד מימי ראשית המדינה, "הפקיד" השלטון החילוני את הדת בידי החרדים והסכים כמעט לכל דרישה שהועלתה מצידם בנושא. הציבור החילוני קיבל בהכנעה מדיניות זו ורבים ממנו איבדו עניין בכל הקשור ליהדות. למעט "גיחות" בודדות בעתות שמחה או אבל, ויתר רובה המכריע של החברה הישראלית על חלקו בתורת ישראל. אסוננו הגדול אינו בכך שהרבנות הראשית סבורה שהיהדות שייכת לה. אסוננו הגדול הוא בכך שהציבור הישראלי, החילוני ברובו, סבור שהיהדות שייכת לרבנות הראשית.
אם כנים אנו ברצוננו להוביל שינוי אמיתי ביחסי דת ומדינה בישראל, באופן ניהול שירותי הדת בישראל ובעיצוב דמותה היהודית של המדינה, ליבוי להבות השנאה כלפי הממסד הדתי אינו הדרך. לממסד הדתי אין הסמכות, היכולת והמוטיבציה להוביל שינוי שכזה. שינוי בכל אלו ייתכן רק אם מתוך הציבור הכללי במדינת ישראל תעלה קריאה חדה וברורה הקוראת "תן חלקנו בתורתך", הרואה בעצמה שותף שווה זכויות בעולם היהודי, הסבורה כי "היהדות שייכת גם לי". רק אם יתנער הציבור החילוני מן התרדמה הרוחנית שבה הוא מצוי כבר עשרות שנים, וידרוש ממנהיגיו "לפדות את הפיקדון", לקבל אחריות ולדרוש שותפות בכל הקשור לעולם הדתי, ניתן יהיה לראות ניצנים של שינוי בתחום.
אך לא כל המפתחות מצויים בידי העולם החילוני; חלקם מצוי גם בידי הציבור הדתי-לאומי ומנהיגיו.
גם אל הציבור הדתי-לאומי הולכת וזולגת התפיסה שלפיה היהדות האמיתית והאותנטית נמצאת בעולם החרדי. תפיסה זו באה לידי ביטוי ביחס המתבטל כלפי גדולי התורה החרדים שקיים בישיבות הציוניות, בכך שרבים ממנהיגי הציבור הדתי לאומי מסגלים לעצמם לבוש ומניירות חרדיים, ובכך שהמפלגות הדתיות-לאומיות זונחות את זירת יחסי הדת והמדינה לידיהן של המפלגות החרדיות תוך שהן מניפות כמעט אך ורק את דגל ההתיישבות. אך סמלי הוא שהמאבק בענייני הגיור או אפילו בנושא רבני צהר התנהל בין המפלגות החרדיות מחד ל"ישראל ביתנו" מאידך. מתברר שגם בקרב הציבור הדתי לאומי יש מי שלא רואה את עצמו כשותף שווה זכויות בתחום הדתי ומוכן להמשיך את המדיניות המפא"יניקית ארוכת השנים של "הפקדת" היהדות בידי המפלגות החרדיות.
שלושה מפתחות עומדים לפנינו במטרה לשנות את המצב הקיים וכולם לא נמצאים בידי הרבנות הראשית. הראשון: הפיכת הממסד הדתי מגוף פקידותי-מנהלי-ביצועי לגוף של הנהגה רוחנית קשובה ורלוונטית, וזאת באמצעות מינויו בידי הציבור והקהילות. השני: עידוד כלל הציבור בישראל לגילוי מעורבות ושותפות בעולם הדתי. השלישי: הנפת דגל זה בידי הציבור הדתי-לאומי תוך הפסקת ההתבטלות התבוסתנית אל מול העולם החרדי. אם שלוש אלה לא ייעשה לה, מה לנו כי נלין.
הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה ורכז פרויקט 'אור חדש' של 'נאמני תורה ועבודה' לדמוקרטיזציה בשירותי הדת
