לא עסקת חבילה / אילעאי עופרן

לקריאת הממר כפי שפורסם במקור ראשוןב כ״ט במרחשון ה׳תשע״ט (07-11-2018) לחצו כאן

אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אמר החכם באדם, והעמידנו על התובנה הפשוטה: איש מאיתנו אינו מושלם. אך עתה יש לשאול – האם עלינו לחתור אל הטוב המוחלט, המושלם והאידיאלי, אף שהוא אינו בר־השגה, או שמא עלינו לחתור אל ה"יותר טוב", אל ה"עדיף", ואף להסתפק לא פעם ב"רע במיעוטו"?

בשאלה יסודית זו נחלקו הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר ולדינברג, שניים מגדולי הפוסקים בדור הקודם. הרב ולדינברג אחז באפשרות הראשונה, וראה את מושגי ה"טוב" וה"רע" בראייה בינארית ודיכוטומית, בעוד הרב עובדיה חלק עליו, וסבר שהמושגים הללו ניצבים בשני קצותיו של ציר שעל האדם להשתדל לנוע לאורכו, מתוך שאיפה לתיקון ולשיפור. מחלוקת זו, כדרכן של מחלוקות בהלכה, איננה מוגבלת לארבע האמות של האיסור וההיתר, החיוב והפטור, ושורשיה נטועים עמוק בתרבות, בחברה, בחינוך, בפרשנות המציאות ובהשקפה האידיאולוגית.

איור: נעמה להב
תיקון חלקי
שני הפוסקים דנו בשאלה של מלון המוכן לקבל עליו פיקוח כשרות באופן חלקי: הבשר המוגש בו יהיה כשר, אך תתאפשר גם הגשת מאכל חלבי צונן (כגון גלידה) בתום ארוחה בשרית. בעוד הרב עובדיה הורה להכשיר, הרב ולדינברג הורה לאסור. לשיטתו, דיני הכשרות הם יחידה שלא ניתן לקבלה באופן חלקי:

נראה שבשום פנים אין לרבנות לתת הכשר ולהעמיד משגיח בבית מלון כזה… כי פשוט יש בדבר כזה משום נתינת יד רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים ואומרים דין הניין לי ודין לא הניין לי (ציץ אליעזר, חלק יא, סימן נה).
הרב ולדינברג יוצא כנגד האומרים "זה נאה לי וזה לא נאה לי". שכן לדידו אי קבלת כל גדרי הכשרות כמוה כהגשת נבלות וטרפות ממש.

מנגד, מציג הרב עובדיה גישה שונה בתכלית, ולפיה כדאי להשתדל ולתקן את הכשרות גם אם מדובר בתיקון חלקי בלבד:

ואם לא יהיה משגיח ירא שמים בכל מלון ומלון, עם תעודת הכשר, יכניסו בעלי המלון נבלות וטרפות ובשר בחלב ממש וכל מרעין בישין אל בית מלונם… ולכן מצוה רבה על הרבנות הראשית להכשיר בתי מלון ומסעדות לאורחים הבאים לשם, ולגדור הפרצה שבידם לגדור… (יביע אומר, חלק ח, יו"ד, סימן יב).
דעת הרב עובדיה היא שמצווה גדולה "לגדור הפרצה שבידם לגדור", אף אם ייוותרו פרצות אחרות. גווניה ה"אפורים" של הכשרות החלקית עדיפים בעיניו על פניהן הכעורות של הטרפות והנבלות.

בעניין החצאיות
במקרה אחר דנו שני הפוסקים בשאלת לבישת מכנסיים על ידי נשים. השאלה הנידונה הועלתה על ידי מנהל בית ספר המבקש לטכס עצה ביחס לתלמידות המגיעות לבית הספר בחצאיות "מיני" קצרות ביותר, ולדבריו לא ניתן לשנות זאת. בדומה לשאלה הקודמת, גם כאן מציב השואל תנאי, באומרו כי אין בידו למחות כנגד לבישת חצאיות המיני. הנחת היסוד של דיון זה היא כי ההקפדה המושלמת על דיני הצניעות מחייבת לבישת חצאיות ארוכות וצנועות, אך השואל מבקש לדעת כיצד לנהוג במציאות שבה לא ניתן להשיג שלמות זו.

הרב עובדיה נאמן לשיטתו, שלפיה יש להעדיף את ה"פחות גרוע" על פני ה"יותר גרוע":

אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להימנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו, ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסים (יביע אומר, חלק ו, יו"ד סימן יד).
נימוקו של הרב עובדיה להתיר לבישת מכנסיים הוא שמדובר ב"רע במיעוטו": מציאות ביניים שהיא בבחינת גוון אפור בין הרע המוחלט לטוב המוחלט. הוא נסמך על דברי הרשב"א, שלפיהם ־

בכדי להסיר המכשלה מן העם צריך החכם לעלות מן החמורה אל הקלה ואין נוטלין כל החבילה ביחד (שם).
משמעות הדבר היא שיש להימנע מגישת "הכול או כלום", ולהכיר באפשרות של הקפדה על "החמורה" בלא הקפדה על "הקלה".

גישתו של הרב ולדינברג שונה בתכלית. הוא אוסר לבישת מכנסיים באופן גורף, ואינו מבחין בין דרגות שונות של איסורי צניעות. כשהוא פורס את נימוקיו לאסור, מתייחס הוא לגישת הרב עובדיה המבחינה בין חמור יותר לחמור פחות:

ומה נאמר ומה נדבר איפוא לדורינו זה שהפרוץ מרובה עד מאד מעל העומד, והבעיא היא לא על לבטולי הא מקמי הא… אלא על דאי לא הא לא קיימי הא (ציץ אליעזר, חלק יא, סימן סב).
הרבנים הראשיים עובדיה יוסף ושלמה גורן, 1982. צילום: משה מילנר, לע"מ
לדבריו, ויתור על דין קל יוביל לביטולו של דין חמור יותר ("אי לא הא, לא קיימי הא"), ולכן אין לקבל את הטענה שלפיה יש פעמים שבהן עדיף לוותר על איסור אחד תמורת שמירה על איסור אחר ("לביטולי הא מקמי הא"). לדידו ההלכה עשויה מקשה אחת, והוא מפקפק באפשרות של שמירה חלקית על ההלכה. הוא מוסיף ומתייחס גם למדיניותו המקילה של הרב עובדיה:

וכל רמיזה להוראת איזה קולא על חלק שהוא יביא רק שאלה שהיו נזהרות עד כה יבואו לזלזל בזה ולהורות היתר לעצמם… אבל הצל לא יציל כלל, ויודע זאת כל מי שאינו נותן להשלות את עצמו, באופן שיצא מזה כ"א חילול השם בלבד ח"ו (שם).
תפילה ושירי עגבים
מחלוקת נוספת בין השניים היא בשאלה האם מותר להשתמש במנגינות של שירי עגבים בקטעי תפילה, קדיש וקדושה. הרב ולדינברג פסק שאין לעשות כן, משום ששימוש במנגינות פסולות שכאלו גורמת –

להחליף היכל ניגון דקדושה בהיכל ניגון דסטרא דשמאלא רח"ל, ולהוליך את התפלות והבקשות אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים ר"ל (ציץ אליעזר, חלק יג, סימן יב).
לדבריו, תפילה שיש בה פגם אין בה כל ערך. וכך הוא מוסיף וכותב:

כי הכנסת והלבשת שירי תפלה ובקשות בבתי הכנסיות, בניגוני עגבים… גורם ממילא בכנפיו לסתימת חלונות בשמים ממעל שלא יכנס לפניו יתברך תפלות ובקשות פגומות כאלה העטופות בקליפות הסטרא אחרא, ותוכם כקליפתם נזרקות למצולות תהומות החושך אל מקום אשר לא יפקדו ולא יזכרו.
הרב ולדינברג נאמן לשיטתו, שלפיה מציאות שאיננה מושלמת נחשבת לחסרת כל ערך – תפילה עם חיסרון איננה תפילה, ונזרקת היא ל"מצולות תהומות החושך".

כצפוי, הרב עובדיה רוח אחרת עמו. הוא מתיר "להלביש" מנגינות עגבים על קטעי התפילה השונים. עם זאת, הוא כותב בפירוש כי מציאות זו איננה אידיאלית, ועדיף להימנע ממנה:

נראה שיש לשליח הציבור להעדיף הרכבת המנגינות בקטעי התפלה בלחן של שירי קודש הידועים לקהל המתפללים (יחווה דעת, חלק ב, סימן ה).
ואף על פי כן, הוא רואה גם את מעלותיה של תפילה שמורכבת משירי עגבים:

וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים… בהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסוימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם… ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו.
"אין נוטלים את כל החבילה"
מחלוקתם של שני הפוסקים נוגעת גם לתופעת ה"מסורתיות", כמבטאת עמדה של דתיות "על הרצף" המקבלת את דין ההלכה למחצה, לשליש או לרביע. ניסוח חריף לתופעה ניתן למצוא בדבריו של ג'קי לוי:

היהודי המסורתי, לרוב בן לעדות המזרח, נתפס על־ידי רבים כמי שנושק למזוזה, בשבת עושה קידוש, אורז 300 גרם גרעינים והולך לראות כדורגל. לימדו אותנו לבוז לדרך החיים הזאת, ואנחנו למדנו. עבור רובה של יהדות המזרח, עולם המושגים הדיכוטומי של "דתי" ו"חילוני" שבו נתקלו עם עלייתם ארצה היה זר ומוזר. יהדות אסיה וצפון אפריקה, הספרדים הירושלמים וגם האתיופים, לא הכירו את השאלה "האם אתה דתי?". היהודי המסורתי הקפיד שלא להקפיד ו"הלך עד הסוף" נגד כל "הליכה עד הסוף". לא פעם הוא חילל את השבת, אך מעולם לא חילל את השם.
מדוע מזוהה ה"מסורתיות" דווקא עם עולמן של עדות המזרח ולא עם יהדות אשכנז? האם כנגד רוחות החילון והרפורמה שנשבו באירופה נקטו פוסקי אשכנז בדרך הדיכוטומית של "הכול או כלום", בעוד פוסקי המזרח לא נדרשו לכך? או שמא היה התהליך הפוך – החשיבה הדיכוטומית, המוציאה מן הכלל את כל מי שחורג מן השורה, היא היא שגרמה לצמיחתן של תנועות אלטרנטיביות, בעוד התפיסה המכילה והמקבלת גם את גוני האפור והטוב היחסי מנעה בעקיפין את הרפורמה והחילון ביהדות ספרד והמזרח? דומני שקצרה היריעה מלהשיב על שאלה זו במסגרת מאמר זה, אך בסופו של דבר המוחש לא יוכחש, כי קיימת הלימה בין הציבור לרבניו.

כל אחת מן הגישות שהצגנו שוברה בצידה. מחד, תפיסה המאפשרת מציאות שאיננה מושלמת עשויה להוביל להסתפקות בבינוניות, אך עם זאת היא מעצבת חברה אינקלוסיבית, המכילה בקרבה קהילה רחבה ומגוונת. מאידך, גישה הרואה בכל מה שאיננו הטוב השלם רע מוחלט מעודדת אמנם הצטיינות והקפדה יתרה, אך מעצבת קהילה אליטיסטית ומתבדלת הדוחקת מקרבה כל פרט הסוטה קלות מן הדרך.

ההכרעה בין שתי העמדות הללו קשה ומורכבת. ואף על פי כן, דומני שהאתגרים העצומים הרובצים לפתחו של העם היהודי כיום – החילון הנרחב, ההתבוללות העצומה, הקונפליקט המחריף בין המסורת ההלכתית לערכי העולם המודרני – אינם מאפשרים לנו את הפריבילגיה שבשיטתו הדיכוטומית של הרב ולדינברג, ואין לנו אלא לנטות לדרכו של הרב עובדיה, ולשוות לפנינו את הנחייתו של הרשב"א, כי "אין נוטלין כל החבילה יחד".