ברובד הבסיסי ביותר המריבה שהתגלעה בין רועי אברם ורועי לוט בפרשת "לך-לך" החלה ככל הנראה על רקע של עודף רכוש ומקנה וחוסר שטח עבורו: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב… וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים… וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". בדרך זו הלך הרמב"ן שהסביר פרשה זו על דרך הפשט, והסביר אותה כסכסוך אזרחי על שטחי מרעה.
אולם לפי חז"ל מדובר בפרידה על רקע הבדלים עקרוניים, רוחניים או מוסריים. גישה אחת מסבירה שאברהם רצה ליצור בידול אתני בין צאצאיו וצאצאי לוט שלא יבואו לידי נישואי תערובת: "אמר רבי חלבו 'הבדל נא' אין כתיב כאן אלא 'הפרד' מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם" (בראשית רבה, מא ו). השימוש בלשון "הפרד", הרומז לבעל החיים פרד בא, לדברי הדרשן, ללמדנו שמדובר בניתוק מוחלט, הקשור במניעת קשרי נישואין עתידיים.
גישה שניה סבורה שהמריבה נבעה ממצבו הרוחני הירוד של לוט, ולפיה הוא נמשך כל העת לפריצות ולזנות: "וישא לוט את עיניו וגו' – אין וישא אלא שנתאוה לזנות, שנאמר ותשא אשת אדוניו וגו' (בראשית לט ז)… ותשקין בנות לוט (שם, יט לג), שמתחילה היה מתאוה לזנות, לפיכך אמר אברהם הפרד נא מעלי וגו'… וכן שלמה אמר לתאוה יבקש נפרד" (אגדת בראשית (בובר) פרק כה).
לפי גישה שלישית המריבה בין הרועים נבעה מחילוקי דעות על דרכי ההתנהגות וההתנהלות המוסריים: "ויהי ריב – לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו ואין זה גזל. והכתוב אומר "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ", ולא זכה בה אברם עדיין" (לשון רש"י, שם ז, על פי בראשית רבה מא, ה).
לפי מדרש זה רועי אברהם הקפידו על החוק והצדק וכל עוד הארץ אינה ברשותם הם נזהרים שלא לפגוע ברכושם של אחרים. רועי לוט לעומת זאת עשו דין לעצמם, והחליטו שכיוון שהארץ הובטחה לאברהם בעתיד, וכיוון שלהבנתם לוט יהיה יורשו, הם יכולים כבר עתה לעשות בה כבתוך שלהם.
פרשת הפרידה של אברהם מלוט משמשת לאנשים שונים כבסיס ללגיטימציה של יצירת פירודים. על פי פרשנות הפשט לפיה הסכסוך היה על שטחי מרעה יש הממהרים לפרק קשרים משפחתיים שעלו על שרטון או קשרים עסקיים שהתגלעו בהם חילוקי דעות מבלי להשקיע מאמצים רציניים ביישוב הסכסוך, בגישור ובפישור. על פי הפרשנויות שהפרידה נבעה מעניינים עקרוניים, רוחניים או מוסריים יש המגיעים למסקנות שיש להיפרד מיהודים בעלי דרך שונה.
כך לדוגמה בשליש האחרון של המאה ה-19 התרחש בגרמניה פולמוס גדול ביותר בנושא הפרדת הקהילות. הרש"ר הירש הוביל גישה לפיה על הקהילה האורתודוקסית לפרוש ולהתבדל מהקהילה היהודית הכללית שכ-80% מחבריה כבר לא היו אורתודוקסים. ביהדות מזרח אירופה ההפרדה בין יהודים חרדים לכאלה שעזבו שמירת מצוות, הלכה והתהוותה במהרה בפועל, מבלי שהיה צורך בוויכוח על הפרדה רשמית, בשל ההסתגרות של היהדות החרדית. יצוין כי ביהדות הספרדית מעולם לא נקטו בשיטה של הפרדה בין יהודים, והקהילה הכילה את כולם בלי הבחנה במידת שמירת המצוות. עם זאת מדובר היה במציאות שונה לגמרי, שכן יהודים ששמרו מצוות באופן מופחת לא עשו זאת מתוך אידיאולוגיה ליברלית, ולא מתוך התרסה כלפי היהדות הדתית.
מה קורה במדינת ישראל? למרבה הצער הקבוצות שנמצאות בשני הקצוות מושכות כל אחת בדרכה לכיוון של היפרדות. ביהדות החרדית מעדיפים את ההפרדה, ובחלקים היותר קיצוניים של הציבור החילוני מחזקים את מגמת ההפרדה. החרדים עושים זאת באמצעות מגורים בערים ובשכונות נפרדות, ומבצעים הפרדה חברתית ותרבותית לכל האורך של אורחות החיים, כאשר ההימנעות משירות בצה"ל ומנשיאה בעול עם הציבור תורמים לכך רבות. [וההפגנות המיליטנטיות של הפלג הירושלמי שופכות עוד ועוד שמן למדורת ההפרדה.]
ביהדות החילונית ההפרדה מתבצעת בשל התרחקות מכל זיק וזיקה למסורת. אצל החילוניים הקיצוניים החששות מהדתה מהלכים עליהם אימים, ואצל החרדים החששות מהשפעה קלוקלת מהלכים עליהם אימים. אלו ואלו מנסים לכפות את דרכם על החברה כולה. החרדים באמצעות בית המחוקקים (הנבחר) והחילוניים באמצעות בית המשפט (הנאור).
האם פרידת אברהם מלוט יכולה להוות בסיס לגישה זו? לא ולוט! כשמדובר בפירוד בתוך עם ישראל יש לראות אותו כסכנה קיומית. כך כתב הראי"ה קוק בעניין פירוד הקהילות: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים… זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" (אורות עמ' עג).
החברה הישראלית במדינת ישראל צריכה לעשות כל מאמץ כדי להגיע להבנות. צריך להפוך כל אבן לא כדי ליידות אותה באחר, אלא על מנת למצוא דרכים בהם כל צד יכול להתפשר במידה סבירה כדי לחיות יחד עם האחר. כך בעניין השבת, שיוצרת גל סוער ועכור של פולמוס ציבורי בכל זמן מה מחדש, יש כבר מזה עשרים שנה הצעות שנוסחו על ידי אישים שונים כיצד להגיע להסכמות. בעקבות אמנות שנוצרו בין אנשי ציבור ואנשי רוח דתיים וחילוניים הועלו אף הצעות חוק שמגמתם היתה לבנות הסכמות. ברם, מנהיגים פוליטיים משני הצדדים חוששים מכל וויתור, וכך החברה הישראלית מובלת על ידי מי שמעדיפים עימותים על פני הסכמות, כיפופי ידיים בחקיקה ובשיפוט במקום פשרות, ופירודים במקום הבנות.
במצב כיום מתקיימת משיכת חבל מתמדת על ידי שני הצדדים הקיצוניים, וזו מאיימת על החבל שייקרע. במקום הדימוי של החבל שעלול להיקרע, אני מציע שנראה לנגד עיננו את המצב על פי משל שני החבלים: כאשר שני חבלים רוצים להתקשר זה עם זה, כל אחד מהם צריך לוותר על מעט מאורכו. אם ירצה כל אחד לשמור על כל מילימטר ממידתו לא ייווצר קשר לעולם. במקום בו כל אחד מהם יוותר מעט שם ייווצר הקשר.
עם ישראל לא יכול להרשות לעצמו הפרדות נוסח אברהם ולוט, כי הקשר ביננו הוא מחויב המציאות, וכדי להדק את הקשרים מחויב המציאות לבצע וויתורים.
