למה אין ברכת המזון מצוה התלויה בארץ? פרשת עקב, תשפ"ב

בקוראי את הפסוקים בפרשתנו בדברים ח' פסוקים ז' עד י', עלתה תמיהה בליבי. וזה לשון הפסוקים הללו, "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". נראה ברור כי ה"ארץ" אשר נזכרת שבע פעמים, ופעמיים מהן כ"ארץ טובה", היא ארץ ישראל. והלא כך פתח הפרק בפסוק א', "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם".

והנה מן המילים "ואכלת ושבעת וברכת…", למדו חכמינו ז"ל את מצות ברכת המזון, וכדאיתא בברכות מ"ט ע"ב (ובמכילתא פ' בא, ותוספתא פרק ו'): ותנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר, "ואכלת ושבעת וברכת"- זו ברכת המזון [ובהגהות הגר"א: זו ברכת הזימון, "את ה' אלקיך"- זו ברכת הזן]. את ה' אלקיך- זו ברכת הזמון, "על הארץ"- זו ברכת הארץ. "הטובה"- זו בונה ירושלים… רבי אומר: "ואכלת ושבעת וברכת"- זו ברכת הזן. "על הארץ"- זו ברכת הארץ. "הטובה"- זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר, "ההר הטוב הזה, והלבנון" (דברים ג' כ"ה). ועוד שם כ"א ע"א: אמר רב יהודה [אמר רב, הגהת הב"ח]: מניין לברכת המזון לאחריה [דהיינו אחרי האכילה] מן התורה? שנאמר, "ואכלת ושבעת וברכת".

ואם כן, לכאורה, ברכת המזון על חלקיה השונים, מתחייבת דווקא בארץ ישראל, הנזכרת פעמים כה רבות בפסוקים אשר מהם למדו חז"ל את חיובה. עוד נעיר כי אין בפסוקים אלה לשון של ציווי, וכלשון הרמב"ן לדברים שם: רבותינו קיבלו שזו מצות עשה, וטעמא ותברך את ה' אלקיך… וכו'. אך מניין לנו שמצוה זו אינה אך ורק מצוה התלויה בארץ, ואין חיובה חל חוצה לה?

אמנם איתא שם בגמרא משמו של רב נחמן: משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, והמן ירד במדבר, דהיינו מחוץ לארץ ישראל. ועוד שם: יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ [או לפי גרסת הב"ח שם: בשעה שנכנסו (לארץ)]. ומזה אולי אפשר היה להסיק, כי ברכת הזן חלה אף בחוץ לארץ, ואילו ברכת הארץ אך ורק בארץ. אך כידוע, כל עוד שהיו ישראל במדבר, היה למחנה ישראל מעין דין של ארץ ישראל, עם קדושתה. על כן כמו שתקנת יהושע בברכת הארץ חייבה אותם בכניסתם לארץ, כך ברכת הזן שתוקנה על ידי משה לאכילת המן מכוונת היתה לברכה עם ירושת הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. אתמהא!

אך לשונה של הברכה מכחישה הבנה כזאת, שהרי במפורש נאמר בה: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים, הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו… כי הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. בא"י הזן את הכל.

והנה בברכות ל"ה ע"א, כאשר הגמרא דנה בברכות הנהנים בכלל, ולאחר דיון בהצעות שונות למקור ברכות אלה, מסקנתה הסופית של הסוגיה היא: אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם [הזה] בלא ברכה (השוה תוספתא ברכות פרק ד'). אלא שחיוב זה אינו אלא מדברי סופרים, וכפי שכתב הרמב"ם, בהלכות ברכות א' ב', וז"ל: ומדברי סופרים לברך על כל מאכל, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וישתה… וכו'.

אכן חובת ברכות אלה אינה תלויה במקום, ועל כן חיובה בכל מקום, אלא שכאמור היא מדרבנן. ועל כן ניתן היה להציע כי ברכת המזון בארץ ישראל היא מדאורייתא, ואילו בחוץ לארץ היא מדרבנן. אך מעולם לא שמענו הצעה כזאת, והיא אינה מתיישבת עם המקורות. כגון לשון התוספתא האומרת: ברכת המזון מן התורה שנאמר… וכו', וכן לשון הרמב"ם בספר המצוות, עשה י"ט: היא שצוונו לברכו אחר אכילה, והוא אמרו, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך".

ומאחר שהיא מצוות עשה מן התורה, פסק השלחן ערוך באורח חיים קפ"ד ד': אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק מפני שהיא מן התורה. (ובמשנה ברורה הוסיף, שמברך גם ברכה רביעית אף שאינה אלא מדרבנן, כי היכי דלא לזילזולי בה, וכן מנהג האשכנזים. אבל גדולי הספרדים פסקו שלא לברך מספק אלא שלוש הברכות ותו לא. עיין חסד לאלפים ס"ק ב', בן איש חי פרשת חוקת אות ט', ושו"ת תורה לשמה סי' ס"ה, וכו', וכפי שציין ר' שמחה ב"צ א' רבינוביץ, בספרו פסקי תשובות, ירושלים תשס"ב, לסי' קפ"ד, עמ' תקפ"ט הערה 17.)

בסיכומם של דברים, ברכת המזון היא מצווה מדאורייתא בכל מקום, ולא רק בארץ ישראל- כך מוסכם על הכל. ונותרתי אני עם תמיהתי, ואשמח שמחה גדולה לקבל פתרון ממי שיש תשובה בידו. ואנו נודה להקב"ה אשר בטובו הגדול זן ומפרנס לכל בריותיו אשר ברא בכל מקום שהם. אמכי"ר