למה יגרע חלקה של האישה, פרשת מסעי, תשפ"ב

בפרשת השבוע שעבר ראינו כיצד בני גד ובני ראובן ביקשו כי חלק נחלתם יהיה "מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (במדבר ל"ד ט"ו), ולא יחד עם שאר השבטים בארץ כנען. בקשתם זו הייתה חריגה, ונדרשה פנייה מיוחדת למשה אשר התיר להם את הדבר, אך לפי תנאי בני גד ובני ראובן הידוע. ככל הנראה הייתה תשובתו של משה לאחר התייעצות עם הקב"ה, שהרי נאמר, "ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה" (שם ל"ב ל"א; וראה שם פסוק כ"ז, ורמב"ן שם).

והנה בפרשתנו שוב מוצאים אנו בקשה חריגה, והיא בקשתן של בנות צלפחד, כי לאחר שנקבע החוק, "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל" (שם ל"ו ז'), שפירושו המעשי הוא כי הבן יורש את אביו, כך שהנחלה תישאר בתוך המשפחה, ובכך גם בחלקו של השבט. אך לצלפחד לא היו בנים שירשו את נחלתו, ועל כן טענו חמש בנותיו, "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" (שם כ"ז ג'-ד'). למשה לא הייתה תשובה מיידית לבקשתן זו, ועל כן, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (שם פסוק ה'). ותשובתו של הקב"ה הייתה, "כן בנות צלפחד דברת, נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן. ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו… והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה" (שם ז'-ח, י"א). אך היתר זה תלוי היה בתנאי מסוים, כפי שנאמר בפרשתנו אנו, "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל" (שם ל"ו ו'- ז'). ראוי לשים לב לכך שהתורה מדגישה עניין זה בהזכירה שוב בפסוק ט', "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", הרי שמצד אחד ניתנה מידה מסוימת של שוויון לנשים בענייני ירושה, אך לצידה מוגבלת היא לכך שתינשא לבן שבטה, בכדי שלא תיסוב נחלת אביה משבטו.

ואולם בתקופה מאוחרת יותר (כאשר עניין השבטיות כבר לא היה רלבנטי), עדים אנו למגמה שמטרתה להעניק לבת יותר זכויות בתחום הירושה, כי בספר טוביה (ו' י"ב-י"ד) מוזכר מקרה של אישה היורשת ירושתה. ובכתובה של  יב (שבמצרים במאה החמישית לפני הסה"נ) מוצאים אנו שטרות יהודיים שבהם האב נותן חלקו לבתו, (ראה בספרו של יוסף ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, בר-אילן, תשנ"ט, עמ' 43-42). ואילו בתקופת הגאונים שומעים אנו על מקרים רבים שבהם הבת מועדפת על פני הבן, (שם עמ' 46-48). ועוד כי מן מקורות מהגניזה הקהירית למדים אנו כי, הגם שעוד הקפידו שלא לבטל את דין התורה בענייני ירושות, הנותן זכות קדימה לבן על פני הבת, מאידך, עדים אנו להשוואת זכויות הנשים לאלה של הגברים בעת עשיית צוואה, (שם עמ' 49-48, ועוד עיין בספרו של מ"ע פרידמן, Jewish marriage in Palestine: a Cairo Gniza study, , תל-אביב וניו יורק 1980, עמ' 361-360, וכו').

מתקופת הגאונים ואילך מוצאים אנו שטרות מרובים המעידים על כך שהאב מצווה נכסים רבים לבתו, ואפילו חלקה שווה לזה של הבנים, ויש שאפילו עלה חלקה על חלקם (שם עמ' 57). אלא שבסוף המאה הי"ג ותחילת המאה הי"ד, הושווה תדיר חלקה של הבת לזה של הבן (שם עמ' 57, בהערה 120, ועוד השווה שם עמ' 86).

לא נוכל לעקוב כאן אחר כל ההתפתחויות השונות בנושא זה במהלך דורות ימי הביניים, שתוארו בצורה בהירה ומפורטת בספרו של ריבלין הנ"ל. לכן נדלג עליהן לדורות האחרונים בהם מוצאים אנו שגדולי הרבנים ביקשו לתקן תקנות לטובתן של הבנות. כך מוצאים אנו שהרב הרצוג זצ"ל ביקש לתקן תקנה על ידי הרבנות הראשית לישראל, בהסכמת גדולי ישראל, ובתוקפה של מדינת ישראל, בכוונה כי: הבת תיטול (לא תירש) חלק שווה עם הבן כשהיא פנויה…, והבת הנשואה, לפי שיקול בית הדין לפי ערך הנדוניה שקיבלה כבר, להזכיר את האפשרות של חידוש תנאים, ואפשר באופן של הפקעת העיזבון שיעבור למדינה והיא תחלק שווה בשווה, ובנשואה כבר- לפי שיקול דעת… (ראה י' הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ב, ירושלים תשמ"ט, עמ' 95 ואילך, וריבלין שם עמ' 67-66). כלומר, הצעתו זו באה לתקן תקנת ירושה, שמצד אחד היא בהתאם להלכה, אך לפיה תקבל הבת חלק השווה לחלקו של הבן.

אומנם היו כאלה אשר היו להם הסתייגויות מסוימות מהצעתו זו, ביניהם הרב הגדול רבינוביץ' תאומים, אשר ביקש שינויים מסוימים מסיבות שונות. אך בסיכומו של דבר גם הוא הציע להמליץ לאב לכתוב בכתובה את אופן חלוקת הירושה, אך לציין בה שהבת תקבל, לא את הנכסים עצמם אלא את שוויים, ואף זה בתורת מתנה ולא בתורת ירושה. ובנוסף לכך הצעתו היא כהוראת שעה בלבד (ריבלין שם עמ' 68).

וראוי לשים לב למה שכתבGrunfeld  Dayan s. בספרו: The Jewish Law of Inheritance: Problems and Solutions in Making a Jewish Will   עמ' 16-11, ושם העיר כי:   The sayings of our sages… depict the high position of women in Judaism is legion , , ומביא הוא שם דוגמאות רבות לכך.

אכן, רואים אנו כי לאורך הדורות ישנה מגמה ברורה להשוות את זכויותיה של האישה לאלה של הגבר, מגמה שכאילו נאבקת בפשוטו של מקרא בעניין ירושה. אלא שמוצאים חכמים דרכים שונות להשיג מטרה זו מבלי לסטות ממסגרת ההלכה ומדור לדור הורחבו זכויותיהן של הנשים. כך למשל בראשית המאה העשרים התיר החפץ חיים לרבנית שרה שנירר להקים את מערכת בית יעקב, בה ילמדו בנות תורה (לפי הגדרה מסוימת). ובמחצית המאה העשרים התיר ר' אהרן סולובייצ'יק לנשים לומר קדיש בבית הכנסת. מגמה זו הולכת ומתרחבת בימינו בתחומים רבים ומגוונים (ראה לדוגמה בספרי, סדר נשי: הלכות לאישה המודרנית, ירושלים תשפ"א), ועוד היד נטויה.