"למען תברכך נפשי" (בראשית כ"ז כ"ה). פרשת ויקרא, תשפ"ג

בויקרא ד' ב' אנו קוראים, "דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה". בפסוק זה מופיע המונח "נפש" לעומת "אדם" (כפי שהוא שם א' ב', "אדם כי יקריב מכם… וכו'), או איש (כגון בויקרא י"ג מ', "ואיש כי ימרט ראשו" וכו'). ושם ב' א', "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'…" ובויקרא רבה ד' ב' איתא: א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי: ששה פעמים כתיב כאן "נפש" כנגד ששת ימי בראשית. אמר לה הקב"ה לנפש: כל מה שבראתי בששת ימי בראשית לא בראתי אלא בזכותך, ואת יוצאת וחוטאת! "נפש כי תחטא" וגו'. נשאלת השאלה, למה הדגישה התורה את המונח הזה? למה לא השתמשה במונחים הרגילים, כגון "אדם" או "איש" וכו'?

והנה ידוע כי האדם מורכב משני יסודות עיקריים, היסוד הפיזי החומרי, והיסוד הרוחני, וכפי שמתואר בצורה כה בהירה בבראשית ב' ז', שם נאמר, "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". ובבראשית רבה י"ד א', מהדורת תיאודור עמ' 128, דייקו משני היודים שבמילת "וייצר"- שתי יצירות מן העליונים ומן התחתונים, וגו'. ובלשון אחר:.. מן החומר ומן הרוח. (אמנם ראה בתורה שלמה לרמ"מ כשר, לבראשית ב' ז', עמ' ר"ז הערה קי"ז.)

ומעין זה במסכת נדה ל"א ע"א: תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. כיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם וגו'. ובשאילתות, לרב אחאי גאון, שאילתא נ"ו, הערת ר' ישעיה ברלין שם:… ובשעת פטירתו של אדם נאמן, בעל העולם נוטל חלקו, ומניח חלק אביו ואמו לפניהם [כלומר לפני הקרובים], תולעת ורימה ועמל מונח במקומו, שנאמר, "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת י"ב ז').

ובקהלת רבה קוראים אנו בלשון מורחבת עוד יותר: תני: בשעה שהולד נוצר במעי אמו שלשה הם שותפין בו … והקב"ה, יתברך שמו ויתרומם זכרו, נותן בו עשרה דברים, ואלו הן: רוח ונשמה וקלסתר פנים ומראית עיניים ושמיעת אוזניים ודבר שפתיים ונשיאת ידיים והילוך רגליים וחכמה ובינה ועצה ודעת וגבורה. וכשבאה שעת פטירתו, הקב"ה נוטל חלקו ומניח חלק אביו ואמו לפניהם, ואביו ואמו בוכין. אמר להם הקב"ה: מה לכם בוכין? כלום נטלתי משלכם? לא נטלתי אלא שלי. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כל זמן שהיה חלקך מעורב בחלקנו היה חלקנו שמור מן רימה ותולעה. ועכשיו שנטלת חלקך מתוך חלקנו הרי חלקנו מוטל ונתון לרימה ותולעה. [וראה במהדורת מנחם הירשמן, ירושלים תשע"ז, עמ' 313 לשורות 272-271.]

המקראות שהבאנו ומאמרי חז"ל הללו מבארים לנו כי העור והגידים והבשר והעצמות וכו', הם מן התחתונים, קרי האב והאם, ואילו החלק הרוחני, הנשמה והנפש, והכח להשתמש באותם האיברים השונים- הידיים והרגליים והעיניים וכו'- כל זה מאת הקב"ה. נסתלקה הנשמה, או הנפש, ומה שנשאר הוא רק חבילה של גידים ועצמות ללא כל רוח חיים, כלומר ללא כל מנוע להפעילם.

הוי אומר, שהגוף אינו אלא מעין כלי המכיל את רוח החיים. וברור, אם כן, כי החטא בא מכח הנפש, מאחר והגוף עצמו אין בו יכולת לא לעשות מצוות או לעבור עבירות, אלא על ידי הכח המניע של הנפש. ויפה הגדיר העניין בעל יפה תואר, לר' שמואל יפה-אשכנזי, פרק כ"ד, קס"ד ע"א, באמרו: אדם מצד הנפש- חי, ומצד הגוף- מת, שהוא עפר, (ומובא בספר הליקוטים לר' יחיאל היילפרין, ח"א, ירושלים תשס"ו, עמ' רמ"ד סי' ס"ד). ומוכר לנו היטב הפיוט "ונתנה תוקף", בו נאמר, "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", והוא על פי בראשית ג' י"ט, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", "בנפשו יביא חלקו" (על פי איכה ה' ט').

וכדוגמת הדברים הללו מצאנו אף בזהר ח"ב י"ב ע"א, ושם קע"ד ע"ב: אב ואם לנשמתא כמה דאיתא אב ואם לגופא בארעא- כמו שיש אב ואם לגוף שבארץ, כך יש אב ואם לנשמה. וככל הנראה הכוונה היא כפי דאיתא שם ח"ג רי"ט ע"ב: קודשא בריך הוא… ושכינתיה… שותפותא דנשמתא- הנשמה נבראת על ידי שותפות בין הקב"ה והשכינה. ואף כי אין לי עסק בנסתרות, פשוטם של דברים ברור הוא, וכל המימרות הללו מוסרות מסר אחד, והוא שהנפש- או הנשמה- היא הדבר היקר ביותר שמסר הקב"ה לכל בני אנוש, ועלינו לשומרה מכל נגע וקלון (משלי ו' ל"ג) ופשע, שלא נפגע בה חס ושלום, לא בזדון ואף לא בשגגה, ולא נצטרך לכפר על נפשותינו לפני ה', אלא נקיים נהיה לה' אלקינו עד עולם.