לעבדה-לאבדה! פרשת שפטים, תשפ"א

בדברים כ' י"ט-כ' קוראים אנו:

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה.

המדובר הוא במלחמה "אשר הוא עשה עמך". וחייבים להתגונן מפניה, ולהשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו בכדי להתגבר על אויבינו.

אך גם בעת מלחמה, מלחמת קיום, עלינו לחשוב לא רק על השעה הקרובה, אלא אף על הבאה אחריה, כי אז נצטרך לבנות את עצמנו מחדש, ובהכרח נזדקק לפירות האילנות, קרי לברכת הארץ.

על פי הפסוקים הללו נראה היה לכאורה כי איסור זה של "בל תשחית" מצומצם למדי הוא ומתייחס אך ורק למלחמה ומצור. אולם לא כן חשבו חכמינו ז"ל, שהרחיבו איסור זה באמרם כי "כל הכורת אילנות טובות לא יזכה לראות ברכה בחייו" (פסחים נ"ו ע"ב; והשוה תוספתא ביכורים פרק ב' בסופו, ודברי הגר"ש ליברמן בתוספתא הפשוטה זרעים ח"ב עמ' 855, וכן בדרך ארץ רבה, מהדורת היגער עמ' 309, מסכת כלה עמ' 343, ועוד השוה סוכה כ"ט ע"א, בבא קמא צ"א ע"א, בבא בתרא כ"ו ע"א, וכו') ובפסקי תוספות פסחים סי' קל"ב נאמר כי מי שכורת עץ ואף שאין לו פירות, אינו רואה סימן ברכה. (וראה שו"ת שבות יעקב, לר' יעקב ריישר ח"א סי' קנ"ט.) סבי זצ"ל, הגאון ר' דוד שפרבר, בספרו אפרקסתא דעניא (ח"א סי' ל"ה), דן ארוכות בשאלה האם אסור לכרות זמורות זקנות כשנושאות קצת פירות, וכתב טעם לדברי הפסקי תוספות, שאף אילנות סרק כלולים באיסור בל תשחית, והוא "משום שאמרו ז"ל עתידין אילני סרק לעשות פירות, ומהרה ייבנה בית המקדש", כי "כל האילנות להנאתם של הבריות" (ראה בראשית רבה ריש פרק י"ג).

ואפילו לצורך מצוה הוזהרנו לכבד את העצים, כמפורש בשמות רבה ל"ה ב', על הפסוק בשמות כ"ו ט"ו, "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים": למה עצי שיטים? לימד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אמור לו: ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן, אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתה 'על אחת כמה וכמה'…

ולא עצים בלבד צריכים אנו לשמור, אלא כלשון הרמב"ם בהלכות מלכים ו' י': ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים זה הורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר לא תשחית… וכו'. ואילו בספר החינוך סי' תקכ"ט נאמר: וזהו דרך חסידים ואנשי מעשה… לא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם… וכו'. והעץ והגרגיר יצאו מן הכלל ללמד על הכלל. וכלשון המדרש בקהלת רבה ז' י"ג, על הפסוק בקהלת שם, "ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו": ראה מעשיי כמה נאין ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

והגמרא במסכת שבת ס"ז ע"ב מביאה משמו של מר זוטרא:

האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קעבר משום בל תשחית, [מי שמכסה את הנר, בית הקיבול, של שמן ומגלה בית קיבול של נפט עובר] וביאר רש"י שם: כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר וכו'. הרי שאפילו על דבר מועט כזה חשו חכמים.

ומתוך רגישות עצומה זו קבעו חכמים הלכות ותקנות לרוב, כגון זו שבמשנת בבא קמא ז' ז': אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. והסביר ר"ע מברטנורה: משום ישוב ארץ ישראל שמפסידין את הזרעים. כה החמירו חכמים באיסור בל תשחית עד שרב חסדא יעץ: האי מאן [מי]  דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי [לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים]- קעבר [הריהו עובר] משום בל תשחית. ואילו רב פפא אמר: האי מאן [מי] דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [לשתות שכר ושותה יין] – עובר משום בל תשחית… וכו'. ואף כי דעות אלה לא נתקבלו להלכה, מלמדות הן על הרגישות לכל מיני בזבוז והשחתה. כי המצווה הקדמונית שקיבל אדם הראשון בגן עדן, והארץ שעליה אנו חיים ניתנה לנו "לעבדה ולשמרה" (בראשית ה' ט"ו). וציווי זה לדורות הוא, וכך הבינו חכמי הדורות שתיקנו תקנות רבות, כגון כנגד משתאות גדולות וסעודות ראוותניות, ואפילו הגבילו מספר המוזמנים לחתונות ושמחות, כי ראו בכך משום פזרנות שבגדר של בל תשחית. (ראה מאמרו של ר' בצלאל לנדאו, בניב המדרשיה תשל"א, עמ' 226-213).

דברים אלה שהבאנו לעיל אינם אלא כאילו דלינו טיפה מתוך ימה של ההלכה.

ושמא תאמרו, כלפי מה הדברים הללו נאמרים? תשובתי, שבימים אלה נתפרסם דו"ח של הסוכנות הבינלאומית העולמית בעניין התחממות כדור הארץ. עניין זה כלל אינו חידוש, ודנים בו כבר עשרות בשנים, אלא שכעת מתבשרים אנו על עלייה ניכרת בחומו של כדור הארץ, והשלכותיה של התחממות זו רבות וקשות. למשל, התמוססות הקרחונים ועליית מפלס המים כך שיוצפו שטחים נרחבים נמוכים, ומאידך הרחבת שטחי המדבריות וכו'. ואין כאן "לעבדה" אלא לאבדה, ולא משמרים אלא משמידים! הרי זבל עצומים נערמים במקומות רבים בעולם, עם חומרים שאינם מתכלים ויוצאים מהם גזים המזהמים את אוויר העולם. שופכים כמויות אדירות של פסולת רעילה לימים ולנהרות, כך שהדגה מתה, וצחנה עולה מן המים. כורתים יערות נרחבים לצרכי תעשיות שונות, והשכבה העליונה של הקרקע נעלמת, ובמקום צמחיה, ציה וצלמוות. וכל זה לצורך תועלת מיידית קצרת מועד. כורתים אנו את הענף שעליו אנו יושבים. מעשים אלה אינם ליישוב העולם אלא להריסתו.

הוזהרנו בתורה מספר פעמים על הנזקים שאנו עושים לבתינו. כך למשל בויקרא כ"ו ל"א-ל"ב נאמר, "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם. והשמתי אני את הארץ…וכו'. ובדברים י"א י"ז, "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם". וכאילו נעשינו שלוחי הרעה העושים את כל זה במו ידינו אנו לעצמנו.

נדרשת חשיבה חדשה ורחבה, חשיבה של פשטות וצניעות, דאגה אמיתית לדורות הבאים, וכבוד כלפי "הארץ הטובה" אשר ה' אלוקינו נתן לנו. ולאט לאט נוכל לתקן את המעוות. וישיב לנו הקב"ה טובה תחת קללה, ונחזור ממעין גיהנום לגן עדן מקדם.