לקחת אחריות לחינוך ילדינו

 

 

 

זה היה לפני חמש שנים. הגדולה שלי הייתה בגן חובה, ואנחנו, כמו כולם, נדרשנו להכריע לאיזה בית ספר לשלוח אותה. עמדו בפנינו שתי אפשרויות. האחת, בית ספר המתנהג כפרטי, קטן ואינטימי , עם 20 ילדות בלונדיניות בכל כיתה, שנבחרו (כלומר הוריהן נבחרו) בקפידה במיונים וראיונות. בית ספר עם המון יחס אישי, וחשוב מכך: המון השקעה בנושאים שחשובים לנו מאד – בתפילה ובלימוד תורה. בקיצור, תורני. האופציה השנייה הייתה הממ"ד השכונתי. בית ספר מצויין, עם מגוון תוכניות מכל מיני סוגים. אבל, ענק ונטול אינטימיות, ובעיקר כדרכם של ממ"דים – מאד מגוון. ילדים מבתים דתיים 'רגילים' יחד עם בתים מסורתיים, מעורבים, עולים, ותיקים. בקיצור, ממ"ד.

התלבטתי. מאד. בעצם די הפסקתי לישון לכמה שבועות. ידעתי שבית הספר הבלונדיני יהיה מוגן יותר מהרבה בחינות, וגם ההומוגניות היחסית תזמן לי הרבה פחות מורכבויות חינוכיות. יהיו עוד ילדים בלי טלוויזיה, ועוד הרבה אימהות שלבושות כמוני. יהיה הרבה יותר קל. ומצד שני,  רציתי שבתי תכיר את כל עדות ישראל, את בני כל השכבות הסוציואקונומיות. רציתי שיהיו לה חברים מכל עם ישראל – כי זה החינוך והתורה שקיבלתי אני בבית, בבני עקיבא, ובאולפנה. חינוך שהדגיש את המחויבות 'לכלל ישראל', וראה בה מצווה לא פחות מרכזית מתפילה או לימוד תורה. ומצד שלישי, זו ילדה בת שש, מה אני רוצה ממנה?התלבטתי מאד ובסוף שלחנו לממ"ד.

וההתלבטות הזו פקחה פתאום את עיני להתבונן על ה'מיגזר'. עד אז , למרות שהייתי פעילה חברתית ומעורבת, לא הקדשתי לא תשומת לב ולא מחשבה לנעשה במיגזר. תמיד עבדתי במסגרות חילוניות, חייתי בעיר ולא ביישוב דתי, טרם היו לי ילדים בבי"ס או בתנועת הנוער, כך שמידת העניין או הידע שלי לגבי הנעשה במיגזר הייתה מוגבלת. פה ושם, כאשר התבטאות מביכה ומקוממת של איזה רב, או מעשה מקומם של קבוצה כזו או אחרת הגיעו לכותרות, ציקצקתי בלשוני, כמו כולם, על 'ההקצנה' ועל 'ההתחרדות'. אך לא מעבר לכך.

היה לי ברור שבבוא היום ארצה להעניק לילדי את החינוך אותו אני קיבלתי, ושימש לי מאז ומעולם מנוע לרצון לעשות ולהשפיע. אך לא באמת שאלתי את עצמי, האם החינוך הזה עדין קיים. האם החברה והקהילה הזו שבתוכה התעצבתי, ושנטעה בי אמונות וערכים של  תורה רחבה, רלוונטית ומתמודדת, של ציונות ומעורבות של אידאליסטיות ומחויבות לכלל, האם הקהילה הזו בכלל קיימת עדין? עכשיו פתאום צפו ועלו השאלות האלה במלוא עוזם. פתאום הבנתי שאם אני ושכמותי לא ניקח אחריות ונהפוך למעורבים בנעשה במיגזר, לא יהיה לנו איך ואיפה להעניק לילדינו את החינוך בו אנו חפצים. אם אנו נפקיר את הזירה, הרי שאחרים בעלי עמדות, השקפות ושאיפות שונות מאד מאד, הם שיובילו והם שיחנכו את הילדים שלי. שלנו.

ואז החלטתי להצטרף לנאמני תורה ועבודה. ולעשות. לעשות למען חינוך ציוני-דתי כמו שאני מאמינה בו. לא לקטר ולא להרים ידיים ולחשוב שהמאבק אבוד, ושאחרים שולטים במיגזר ואין מה לעשות. גיליתי שיש הרבה מה לעשות, והרבה עם מי לעשות, והרבה אפשרות לתקן ולהשפיע. רק צריך לרצות. ולהאמין.

 תהלה נחלון, יו"ר נאמני תורה ועבודה

כמה עובדות:

• זו השנה הרביעית בה אנו מרכזים קבוצת מנהיגות של אנשי חינוך הפועלים בחינוך הדתי.
• חיברנו וגיבשנו קבוצות הורים הפועלות למען חיזוק הממ"ד.
• מוקד 'צדק חברתי בחינוך הדתי' מטפל בעשרות פניות מידי שנה.
• יצרנו שיח ציבורי בסוגיות של אחריות חברתית לכלל ומניעת אליטזם  שילוב משמעותי של לימודי חול ושילוב מגדרי ראוי.
• הצלחנו למנוע הפרדה או הפחתה של לימודי חול בבתי ספר יסודיים רבים.