נספח: לקט מאמרים ורעיונות בנושא איסור מכירת דירות לגויים
לקט של מספר דברים שפורסמו. הדברים נכתבו ע"י כותביהם באופן עצמאי.
1. פניה לרבנים יושבי על מידין חותמי גילוי הדעת האוסר מכירת בתים ודירות לנכרי בארץ ישראל. ו' טבת תשע"א – הרב אהרן ליכטנשטיין
קראתי את המסמך שהפצתם ברחבי הארץ ובקראי את הדברים ניתן היה להתרשם מהנחישות הנעוצה הן באהבת הארץ והן באהבת העם היושב עליה לקדם את גישתכם. ברם, חוששני שבמקרה הזה האהבה מקלקלת את השורה, ואם לדבר בלשון המעטה, מתעוררת השאלה האם הצר שווה בנזק המלך. ולא רק השורה, אלא אף התבונה נראית נפגמת.
הרי כמעט כל שלשלת המאורעות שהתרחשו בעקבות הפצת גילוי הדעת הייתה צפויה ופחות או יותר נגלית לעין. הסערה הציבורית, האידיאולוגית והחברתית גם יחד, הקרע שנפער בתוך אזרחי המדינה, בין מחנות ובתוך מחנות, מאמרי מערכת בעיתונים למיניהם, עמדות שונות, לעיתים מתלהמות ומתלהטות; המתקפה מימין ומשמאל על הרבנות הדתית – לאומית, אפילו המתקפות מכיוון אדירי תורה – הכל, כאמור, היה צפוי. ואתה קורא ושואל את עצמך לאן נעלמה חכמת האמורים להיות בין הרואים את הנולד?
צער מיוחד נגרם לציבור נאמני תורה ומצוות החרדים למעמד ואופי המדינה, ולשלוות מנהיגיה הרוחניים העמלים להאהיב את התורה, לדבוק בהלכה והשואפים להשתית את מדינת ישראל על אדני מסורת ומורשת אבות. הצער הזה נובע מפגמים שניבעו במסמך ודווקא מנקודה שאמורה להיות הדגש החזק שבו. המסמך מדבר בשם ההלכה וחותמיו רואים עצמם כשליחיה ומרביציה.
אך דא עקא, האיסור של מכירת בתים לנכרי מוצג כעמדה הבלעדית של ההלכה בשאלה העומדת לדיון לפנינו והקול הבוקע ועולה מתוך גרונם של חותמי המסמך נשמע כקול האחד והיחיד של דבר ה' זו הלכה. כאן הבן שואל האמנם?! אין ספק שהדברים שנאמרו בגילוי הדעת מבוססים על מקורות חז"ל ומסורת ההלכה לדורותיה. אך המסמך בכלליותו עושה רושם שהינו בונה את מסקנותיו על הנחות שתואמות השקפה הלכתית מסוימת, אך לא הבלעדית. הרושם הזה נוצר בחלקו על ידי מה שנאמר במסמך ולא פחות מכך, על ידי מה שהושמט ממנו. אציין כמה דוגמאות:
א. הפסקה הראשונה של גילוי הדעת יוצרת רושם כאילו הרמב"ם חיבר בין נישואי תערובת, מכירת חניה בקרקע לנכרים וחילול השם. ויתרה מזו, שאין מנוס מצירוף הגורמים האלה ושאין דרך לצמצם או לנטרל את החיבור שביניהם. ברם, ניסוח כזה אינו קיים ברמב"ם.
ב. בפסקה המסיימת נאמר כי המוכר דירה לגוי חייב נידוי. הקביעה הזאת שגויה בעליל. הנידוי המופיע בגמרא ובראשונים מתייחס לפגיעה בשכנים יהודיים ונידון על רקע דינא דבר מצרא, ללא קשר עם בעיות 'לא תחנם' או 'לא ישבו בארצך' הנותנות את הטון במסמך.
ג. באשר למה שלא נאמר. כל שיטה וכל דעה שההישענות עליה או ההתייחסות אליה יכלו למתן את העמדה שננקטה בגילוי הדעת פשוט אינה קיימת. אין זכר לשיטת הראב"ד שהאיסור מצומצם לז' עממין. נגנזה משום מה דעת בעלי התוספות שאם הגוי מוכן לשלם מחיר גבוה יותר מישראל המתחרה עמו על קניית הנכס, אזי אין איסור למכור לו. במקביל, אין בגילוי הדעת שום התייחסות לשיטת ראשונים על סמך הגמרא בבבא בתרא דף כא ע"א שהאיסור להשכיר מוגבל לבעלי מלאכה שרוצים לקבוע את מקומם בתוך שכונה, כשהקפידא בנידון היא מצד הרחקת שכנים ולא מצד קדושת הארץ והחשש לכל הכרוך בכך.
שיטת הרמב"ן ותלמידיו שאיסור לא תחנם אינו חל כשהעסקה נעוצה באינטרסים של המחונן שאמנם מופיעה ביחס להענקת חן ומתנת חינם אך ייתכן שהיא גם ישימה למתן חנייה בקרקע, עומדת אף היא בסתירה לעמדה שהובעה בגילוי הדעת.
ד. בנוסף, המסמך כולו בנוי כמעט בלעדית על שיטת הרמב"ם, שבהיותה קרובה להיבטים הנידונים בגמרא, הותירה גושפנקא בשלחן ערוך. אמנם, כל בר בי רב יודע שבין שיטת הרמב"ם לבין המהלך של בעלי התוספות קיים, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, פער משמעותי. די לעלעל בדפים הראשונים במסכת עבודה זרה לגבי האיסורים הנידונים שם, או במקביל, בסוף הפרק הראשון באותה מסכת, כדי לראות עד כמה בעלי התוספות התאמצו למצוא כל פרצה וכל קולא אפשרית ביחס לאיסורים אלה. לדוגמא, כמה מבעלי התוספות סברו כי איסור השכרת דירה לגוי מצטמצם למקרה שבו הגוי צפוי להכניס עבודה זרה לתוכה. ברור שאיני בא להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהתיימר להכריע בין בעלי התוספות לבין הרמב"ם, אני רק מעיר כי הנכונות המתבקשת לכאורה לבחון גישות שיגבילו את האיסורים הקשורים בנידון, כשישנם כלים וחומרים שמאפשרים זאת, נעדרת לחלוטין מן המסמך.
לסיום, ניתן לציין את המובן מאליו. על כף המאזניים מונחות שאלות מפתח המעורות בהיבטים מטא הלכתיים. הנכונות והיכולת להתחשב ולהעניק משקל למרכיבים נרחבים הקשורים בתכנים הלכתיים ובזיקתם למציאות היסטורית וחברתית גם יחד, זוקקות דיון נרחב יותר. אנו, יושבי בית המדרש דבקים באמונתנו ורצוננו להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו.
2. מכתבו של הרב יעקב אריאל בעניין מכירת נדל"ן לנוכרים, זאת חנוכה תשע"א.
מכירת קרקעות לנוכרים
אין בדברים הבאים שום רעיון חדש. הכל כבר נשקל מכל צדדיו ע"י הרב הראשי לישראל עם קום המדינה, הגריא"ה הרצוג, שהיה מגדולי התורה בעולם. במקביל לחוכמתו הגדולה בכל מרחבי התורה, היה גם פיקח בהוויות העולם וידע לשקול את פסיקותיו בהתחשב במציאות המורכבת בה אנו חיים. אומנם דבריו נכתבו לפני קום המדינה, אולם הוא אומר במפורש שלדבריו יש תוקף גם עם קום המדינה. כי לדעתו קיום המדינה יהיה תלוי, גם בעתיד הנראה לעין, בתמיכת אומות העולם. זו ראיה שלמה של תורת ה' תמימה משיבת נפש. אנו הולכים בעקבותיו.
הנושא מורכב ומסובך ואין בו תשובה חד-משמעית. לכן לא ניתן לתמצת אותו במשפט אחד או שנים. אלא יש לראותו מזוויות שונות.
א. השכרת דירה לגוי מותרת, חוץ מלעובד ע"ז שמכניס את פולחנו לתוך הבית. בימינו אין כמעט תופעה כזו (יו"ד סי' קנא ס"י). כהוראת שעה ייתכן שיש מקום, מסיבות ביטחוניות ואחרות, לאסור גם השכרה, לפי שיקול מקומי ונקודתי, אולם מבחינה הלכתית עקרונית אין שום איסור בהשכרה.
ב מכירת דירה לגוי אסורה מכמה סיבות: א. לא תחנם. ב. לא ישבו בארצך. (לדעת הרמב"ם הל' ע"ז פ"י). ג. והארץ לא תימכר לצמיתות (לדעת הרמב"ן ספר המצוות לאוין רכז)
ג. יש אומרים שמותר למכור נדל"ן למאמינים בא-ל אחד ולא עוברים על לא תחנם (בהתר המכירה בשביעית מסתמכים על כך אולם רק בתורת סניף ולא כנימוק עיקרי). וכמו"כ לדעת הכס"מ ייתכן שלגוי שאינו עובד ע"ז לא עוברים על לא ישבו בארצך גם לדעת הרמב"ם.
ד. מדינת ישראל התחייבה כלפי תושביה וכלפי העולם כולו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית שבה יש שווי זכויות לכל אזרחיה. היא אינה רשאית אפוא עפ"י חוקיה לאסור מכירת קרקעות לנוכרים.
התחייבות זו מאפשרת למדינה להיות מוכרת ע"י העולם כמדינה דמוקרטית ומתקדמת. הפרת הבטחה זו עלולה להוציא את המדינה ממסגרות בין-לאומיות ולהופכה למצורעת חלילה. היא תוקע מעל כל במה אפשרית ושונאינו ינצלו זאת במלוא עוצמתם. דיינו בעמידתנו האיתנה מול העולם כולו ברחבי יהודה ושומרון, ואין להוסיף על כך ולתת חרב ביד שונאינו להורגנו. אין למדינה כוח לעמוד לבד מול כל אומות העולם. (דרום אפריקה, שמצבה הכלכלי היה טוב לאין ערוך משלנו, לא יכלה לעמוד בלחץ הבין-לאומי ובסנקציות שהוטלו עליה. והשלטון נמסר למקומיים…)
לדעת הרב הרצוג זהו שיקול של פיקוח נפש שמותר בגללו לעבור על איסור לא תחנם.
ה. אפליה כלפי נוכרים בארץ עלולה לגרור אחריה תגובות דומות כלפי יהודים בארצות הגולה.
ו. מאידך, מאותו נימוק של פיקוח נפש, פיזי ורוחני, מחויבת המדינה לשמור על עם ישראל ולהבטיח את קיומו בארצו. אי לכך, במקומות בהם יש סכנה לריבונותו של עם ישראל בארצו הן כעם והן כיחידים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, חוזר איסור לא תחנם למקומו.
וזו לשונו של הרב הרצוג שם:
"מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות." יעוי"ש.
ז. לצערנו אין שוויון בקיום החוק והדמוקרטיה אינה מאוזנת. על יהודים חל חוק השוויון במילואו, אולם כלפי המיעוטים יש התעלמות מאיסורים ואיומים שהם מטילים על מוכרי קרקעות ליהודים.
כיצד פותרים את הבעיה הסבוכה? סכנה לנו מפנים ומאחור. כל רב במקומו רשאי וחייב להנחות את צאן מרעיתו עפ"י תנאי מקומו המיוחדים. אולם עליו להיות חכם ולא רק צודק. ולשקול את צעדיו בזהירות ובאחריות. כל מילה עלולה להתפרש שלא כהלכה. מה גם שלא תיתכן פסיקה גורפת. יש להתייחס לכל מקרה לגופו. צריכים לחשוב על רעיונות יצירתיים שבאמצעותם ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו. ותשועה ברוב יועץ. בעיקר יש לנקוט בדרכים חיוביות של ריבוי אור, כגון גרעינים תורניים בערים בעייתיות, ולרכוש או לשכור עבורם את הדירות העומדות למכירה או השכרה. לכן אין מקום לאמירה רבנית כלל-ארצית אחת וגורפת, אלא על כל רב ורב להתמודד עם הבעיה לפי תנאי מקומו. ולהתפלל לה' שיסייע בידו.
3. גילוי דעת ומחאה חריפה על 'מכתב הרבנים' / הרב מיכאל אברהם
אנחנו, דווקא בהיותנו רבנים ונאמנים לתורה ולהלכה במלוא היקפה ועומקה, מביעים מחאה על 'מכתב הרבנים' השערורייתי שהתייחס לאיסור הלכתי על מכירה והשכרת דירות לגויים. חשוב לנו להדגיש שהמחאה אמנם באה גם מתוך שיקולים מוסריים, אבל עיקרה הוא על גילוי פנים בתורה שלא כהלכה:
• המכתב מערבב כמה אספקטים שונים ובלתי תלויים (סכנות פיסיות – איומי טרור, רוחניות – נישואי תערובת, פוליטיות – חשש מהשתלטות על שטחי הארץ, כלכליות – חשש מירידת ערך הדירות, והלכתיות – 'לא תחנם'). עצם הערבוב החד-צדדי של כל האספקטים הללו מעיד על פרשנות מגמתית של ההלכה, על רתימתה למען מגמות פוליטיות מסויימות ונשיאת שמה לשווא, ועוד יותר על יישום פשטני ושגוי שלה לימינו. בבעייה הלכתית-חברתית מורכבת כמו זו, לעולם יש צדדים שונים שמוליכים למסקנות שונות והשורה התחתונה צריכה להתקבל מתוך שיקול דעת מעמיק ורב צדדי.
• אם ביושר אינטלקטואלי אנו חפצים, אזי יש להתייחס לכל סעיף לגופו, ולא להציג את כולם באופן מגמתי ודמגוגי כמקשה אחת. לדוגמה, גם אם נקבל את כל הנימוקים שהועלו, כל אחד מהם מתייחס לקבוצה שונה של בני אדם:
1. פוסקים רבים כתבו ש'לא תחנם' אינו מדבר על גר תושב. וכבר הכריעו כמה מחשובי הפוסקים שרוב הגויים בימינו הם בגדר גר תושב. יש דעות שהאיסור נוגע רק לעובדי עבודה זרה, שהמוסלמים ודאי אינם נכללים בהם. ויש דעות שהוא לא נוגע לגויים בימינו כלל ועיקר אלא רק לגויים הקדמונים.
2. החששות הפיסיים והחששות מהשתלטות פוליטית עוסקים במיעוט מבוטל מקרב הערבים בלבד.
3. החששות מנישואי תערובת עוסקים בכל גוי.
4. החשש הכלכלי עוסק גם ביהודים (אלימים ופושעים וכדו'). יתר על כן, האם נכון יהיה לומר שעל פי ההלכה יש איסור למכור בתים לחרדים מחשש להורדת מחירי הדירות? האם אסור יהיה להסכים להקמת בית לילדים ממשפחות הרוסות, או ללוקים בנפשם, בשכונתנו משיקול כזה?
• אנחנו קובעים שלמיטב שיפוטנו יש להתייחס לנכרים בימינו כשונים במהותם מהנכרים הקדמונים, וכל הוראות ההלכה המפלות לגביהם (למעט יחסי אישות וכדו') אינן חלות יותר. כך כבר קבעו כמה וכמה מגדולי ישראל (בעיקר בעקבות המאירי). מעבר לשאלה ההלכתית הטהורה שעליה ייתכנו אולי חילוקי דעות, אנו חיים בנסיבות (מדינה דמוקרטית) שמחייבות זאת לפחות ברמה הפרקטית.
• אנחנו קובעים כי הטענה שיש חשש מהשתלטות עוינת על קרקעות המדינה ונכסיה, אכן יש בה ממש (כאמור, ביחס למיעוט של ערבים עוינים בלבד, ולא כלפי כלל הגויים).
אכן יש לתת את הדעת על הבעייה, שכן יהודי כיום לא יכול לחיות בכפר ערבי או בעיר ערבית (ואם הוא יקנה דירה יש חשש לחייו ולחיי המוכר), ושם כמעט אין מגבלה על הבעת עמדות מקבילות לאלו שמובעות ב'מכתב הרבנים'. האסימטריה הזו אכן מדאיגה גם אותנו.
אבל גם ביחס לבעייה זו, חשוב להבין שאין לה קשר לשאלה ההלכתית של 'לא תחנם'. בנוסף, השיטות בהן ראוי לפעול בימינו כדי לפתור אותה שונות ממה שהיה נהוג בהלכה העתיקה, וצריכות להיות מותאמות לנסיבות של ערכי מדינה וחברה דמוקרטית, כפי שכבר קבע הרב הרצוג זצ"ל. גם המוסר הוא אבן פינה (גם אם לא בלעדית) בשיקולים ההלכתיים, והתעלמות ממנו במקום בו הוא מתחייב, ובחירת שיטות הלכתיות שמתעלמת משיקולים, אלו היא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה.
• בשולי דברינו נאמר כי גם אם הדברים היו נכונים, חתימה ופרסום של מכתב כזה מעידה על ניתוק ועל היעדר הבנה של המציאות ושל החברה הישראלית והכללית, שמעוררים גם הם דאגה רבה כאשר הם באים מרבנים שמכהנים כמנהיגים רוחניים.
פרשנות פשטנית למקורות ההלכה, וערבוב שלהם מין בשאינו מינו מעידים על חוסר הבנה מדאיג ביחס לדרכה של ההלכה ואופן יישומה, וביחס לחברה בה אנו חיים ולערכיה. הדבר מעורר תהיות קשות כאשר הוא מופיע אצל רבנים מכהנים. אנו רואים במכתב הזה גילוי פנים בתורה שלא כהלכה וחילול השם.
נחתום בתפילה שנהיה ראויים שיתקיים בנו "והשיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".
מיכאל אברהם
ר"מ במכון הגבוה לתורה
אוניברסיטת בר-אילן
4. מכתב של הרב נפתלי רוטנברג, רב היישוב הר אדר.
ב"ה, מוצאי-שבת-קודש פרשת 'ויגש' ה'תשע"א
מכתב גלוי לתושבי הערים והיישובים שרבניהם חתמו על מכתב הקריאה
"לא להשכיר או למכור דירות לנוכרים"
אזרחים יקרים שלום ושבוע טוב,
רב העיר, השכונה או היישוב בו אתם מתגוררים חתם על מכתב הקורא לא להשכיר או למכור דירות "למי שאינם-יהודים", או "לנוכרים". הרב שלכם מצדיק את קריאתו בכך שמדובר ב"דבר הלכה" שהוא כרב, לא יכול להתעלם ממנו. ייתכן מאוד שהוא מאמין באמת שמדובר בעמדה הלכתית. החותמים נמקו את עמדתם בין השאר גם בהשפעות שליליות של גויים על יהודים, בחשש לנישואי תערובת ועוד. רוב הציבור בארץ הבין שהחותמים מתכוונים לומר שהאיסור חל על ערבים. סביר שבאמת זאת היתה כוונתם, אבל המכתב מדבר על "נוכרים" באופן גורף.
אם יש ממש בכך שהטיעון של הרבנים החותמים הוא הלכתי הרי האיסור אינו חל על השכרה או מכירה לערבים בלבד אלא לכל מי שאינו-יהודי. זה כולל מאות אלפי עולים, אזרחי ישראל, שאינם יהודים לפי ההלכה.
– אם אתם עולים שאינם יהודים על פי ההלכה – "העמדה ההלכתית" של הרב של יישובכם אוסרת על מכירה או השכרה של דירות גם לכם.
– אם אתם יהודים חילוניים או מסורתיים מחללי שבת בפרהסיא – לכאורה אין לכם כרגע מה לחשוש, מותר להשכיר לכם דירות. אך בעתיד? חלק מהצידוקים "ההלכתיים" מדברים על תרבות שונה, השפעה זרה. יהיו מספיק "מקורות הלכתיים" שיוכלו להתחבר ל"פסקי הלכה" שירחיקו גם אתכם.
– אם אתם יהודים דתיים או חרדים – נפגעתם בעבר ממאבקם של יהודים חילוניים נגד מגורי דתיים וחרדים בקרבתם. האם תעמדו מנגד כאשר עושים זאת לקבוצת אזרחים אחרת? כשלא יהיו בסביבתכם ערבים, עולים לא-יהודים, חילונים ומסורתיים מחללי שבת – אתם תישארו הכתובת היחידה להסתה, לחרם, לנידוי.
אם תשתקו עכשיו, כשמסיתים נגד אזרחים ערבים.
תמשיכו לשתוק כשמסיתים נגד עולים לא-יהודים.
תמשיכו לשתוק כשיסיתו נגד יהודים חילוניים.
תמשיכו לשתוק כשיסיתו נגד יהודים מסורתיים.
כשיסיתו נגדכם – לא יהיה מי שיעמוד לצדכם.
קריאות של רבנים לא להשכיר דירות לערבים סותרת את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית לא פחות ואולי אף יותר מהגדרתה כמדינה דמוקרטית. הרבה כבר נאמר ונכתב על הקלות הבלתי-נסבלת שאנו מתירים לעצמנו להתייחס למיעוטים בתוכנו כאילו איננו נושאים מורשת של מיעוט נרדף בארצות הגולה. שמירה על זכויות המיעוט בחברת רוב יהודית ועל אחת כמה וכמה במדינת-לאום יהודית ריבונית היא ציווי הלכתי, ערך יהודי, עיקרון לאומי ואינטרס ציוני. הקושי הגדול עם קריאות ההסתה באצטלה הלכתית כביכול היא שהם מתווים "דרך הלכתית" שאינה יכולה לעלות בקנה אחד עם היותנו מדינה ריבונית. גישתם מערערת את תשתיתה של מדינת-הלאום. מדובר בהפניית עורף לעמדה ההלכתית של גדולי הרבנים שליוו את הדרך להקמת המדינה כמו הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הראשון לציון הרב הראשי מאיר חי עזיאל ועוד פוסקים גדולים בזמננו שקבעו מפורשות שאין איסור למכור ובוודאי שלא להשכיר דירה או קרקע לערבים תושבי הארץ.
נאמר במדרש הלכה: "אין מושיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר (דברים כ"ג): עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו." (ספרי תצא).
על יסוד זה קבעה ההלכה את זכותם של מיעוטים לחיות בתוכנו בשלום ובבטחה, לקבוע את מגוריהם לפי צורכיהם ובחירתם מבלי שיהוו סיכון בטחוני ומבלי שאנו נפלה אותם או נפגע בהם במעשים או בעלבון מילולי. ההלכה קבעה קשר תלותי בין זכות המגורים לזכות הפרנסה והכירה בזכותם של בני המיעוטים לשפר את מגוריהם ולעבור לשכונה טובה יותר לפי רצונם.
המקורות ההלכתיים הרבים מלמדים שהתורה רואה עצמה אפוטרופסית למיעוט ודאגה להגדיר את זכויותיו בקפידה ולהדגישם, שכן נטיית הרוב היא לקפח את המיעוט. לפי דברי המפרשים נובעת עמדת ההלכה מכמה סיבות:
א. אבן הבוחן לקיומה המוסרי של חברת הרוב היהודית הוא ביחסה למיעוטים בתוכה ובמילים "עכשוויות": אם רצוננו בקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי עלינו להקפיד הקפדה יתירה על מעמדו וזכויותיו של המיעוט הלא-יהודי בתוכנו.
ב. אנו כיהודים התנסינו בחיי-מיעוט ועלינו לגלות הבנה לכאב המיעוט כדברי המחבר בספר החינוך: "והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה עצמו בתוך אנשים זרים… ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר".
לא עמדה הלכתית הניעה את חותמי המכתב אלא עמדה אידיאולוגית מעוותת באצטלה הלכתית המסכנת את המרקם החברתי ביישובם ובמדינת ישראל כולה.
אסור לשתוק ואי אפשר לסמוך על מחאתם של אחרים.
השמיעו קולכם נגד מכתב ההסתה. כתבו לראשי הראשות המקומית, השמיעו דעתכם בכל מקום ציבורי. כתבו לרבנים שחתמו בבקשה שיחזרו בהם. כמה כבר עשו זאת. יה"ר שכל השאר יצטרפו למביעי החרטה על המעשה שלא היה צריך להיעשות.
הרב נפתלי רוטנברג
רב היישוב הר אדר
5. מאמרו של הרב גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע. פורסם בידיעות אחרונות.
ישנם רגעים בודדים בחיי בהם אני חש בוש ונכלם כיהודי מאמין, איש המחויב להלכה, הנושא תואר רב. אחד מרגעים אלו הוא כאשר אני רואה את פסק ההלכה של הרבנים האוסרים באופן קטגורי למכור או להשכיר בית לגוי בארץ ישראל. פסק הלכה זה הוא בעיני מעוות מבחינה הלכתית, פגום מבחינה מוסרית ואנושית ויש בו חילול שם שמים ברבים. כל איש המצוי, ולו במעט, בעולמה של הלכה, יודע כי ניתן לצטט פסוקים, מאמרי חז"ל ופסקי הלכה על מנת לבסס כמעט כל עמדה שהיא. יש באוצר הבלום של תורתנו אמרות בהלכה ובאגדה הנותנות ביטוי לכיווני מחשבה שונים ומנוגדים, לזמנים שונים ולנסיבות משתנות. גם ביחס לגויים ניתן למצוא, מחד גיסא, אמירות המשקפות את הזרם המרכזי שנתקבל במסורת ישראל כגון "חביב אדם שנברא בצלם" וכיו"ב, ומאידך גיסא, מופיעה במקורותינו גם האמירה "טוב שבגויים הרוג" (ונאמרה כנראה בנסיבות קיצוניות מסוימות בו היינו נתונים תחת מגפם האכזרי של הרומאים). חכמתם של רבנים ומנהיגים בישראל בכל הדורות היתה לפסוק הלכה שהיא נכונה בזמן הזה ובמקום הזה בדרך שתהיה מחוייבת לאמת התורנית מצד אחד ומרבה קידוש שם שמים מצד שני.
ביחס למכירת בתים בא"י או השכרתם לגויים, כבר פסקו גדולי הרבנים בדורות האחרונים, ובראשם הרב הרצוג, הרב הראשי הראשון לישראל, שהאיסור "לא תחונם" הכתוב בתורה ונפסק בהלכה, אינו יכול להתייחס למציאות שלנו כמדינה יהודית דמוקרטית החברה במשפחת העמים, ואשר התחייבה קבל עולם ומלואו לתת שוויון לאזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין.
כאיש הגליל אינני מתעלם מהבעיה האמיתית הקיימת במקומות מסויימים והדורשת פתרונות ברמה הלאומית. הדאגה לאופיה היהודי של מדינת ישראל היא דאגה אמיתית, במיוחד נוכח קולות שונים מבית ומחוץ המערערים את על זכותנו לבית יהודי לאומי. עם זאת, עלינו לזכור שאופיה היהודי של המדינה נבחן בראש וראשונה באמצעות המבחן המוסרי. עשרות פעמים מזהירה אותנו התורה על אהבת הגר. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". שומה עלינו, כעם שסבל במשך דורות רבים מאפליה ומגזענות, להיות דוגמא ומופת ביחס הגון כלפי המיעוטים החיים ביננו. זו דרכה של תורה ודרכה של הלכה מקדמת דנא, וכפי שכותב הרמב"ם בנושא אחר: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". כל מי שיקרה בעיניו תורת ישראל, צריך להתקומם ולמחות כנגד פסק הלכה מעוות זה. על כגון זה נאמר "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב".
הרב יהודה גלעד הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע ורב הקיבוץ לביא
6. דברים שכתב יוחנן בן יעקב, מזכ"ל בנ"ע לשעבר: להחרים את הפסיקה המחרימה
יוחנן בן יעקב, משוכנע כי יש להחרים את פסיקת הרבנים האוסרת מכירת בתים לערבים
האש שהבעירו רבנים, פוסקי החרם למשכיר ביתו לערבי, מסוכנת לא פחות מהלהבות שבערו בכרמל. אש הפסיקה ההלכתית לא תִכבה באמצעות מטוסים אדירים וכבאים מסורים. דרושה התנגדות ציבורית רחבה ותקיפה והכללת פסיקה זו בדין "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", אינו יכול להשלים אִתה, לשמוע אותה ולקבלה.
לימדנו ר' חיים מוולוז'ין: "אסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד". שלוש קושיות לפחות עלינו להקשות על הרבנים הנ"ל:
האם חל איסור מכירת אדמה בארץ ישראל לערבי, כדעת "רבני החרם"?
גדולי הדורות פסקו שאיסור מכירת קרקע בארץ מתייחס לעובד עבודה זרה. הרמב"ם קבע: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל… בייחוד האל יתעלה אין להם טעות… לבם מסור לשמים". כלפי הרב שפסק אחרת, הטיח הרמב"ם "וכי שיכור היה זה הרב?" הרמב"ם ומשפחתו סבלו מהתנכלויות מוסלמים ולא היה בכך לשנות את פסיקתו ההלכתית. בעקבותיו פסקו כך הראי"ה קוק והרב יצחק הרצוג זצ"ל – הרבנים הראשיים הראשונים לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
האם הביאו "רבני החרם" בחשבון את התוצאות החמורות שפסיקתם עלולה לגרום: ראשית, בטיפוח עוינות וסלידה עמוקה מתורת ישראל בקרב יהודים. שנית, באימוץ מדיניות דומה כלפי יהודים במדינות העולם. אם יהודים נוהגים כך, מדוע לא ינהגו אומות העולם כלפינו באותו אופן.
האם מבינים "רבני החרם" כי משמעות פסיקתם היא קביעה "הלכתית" שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחדיו בארץ ישראל. מכאן מסקנה מתבקשת, לכאורה בצדק: אין מקום למדינה יהודית במרחב זה, בין מיליוני מוסלמים. ולמצער, חזרה מואצת לגבולות "תכנית החלוקה", מכ"ט בנובמבר 1947, שחילקה את הארץ בהתאם לאופי האוכלוסייה בכל איזור.
"פסיקה הלכתית" זו, בצד הספר "תורת המלך", הוא "תורת מלך סדום", וביטויי הזדהות מחודשים עם מאיר כהנא ו"תורתו" – מערערים את יסודות קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. הם מחלישים את יכולתנו להתמודד בתוקף ובעוצמה רבה עם הטרור המופעל נגדנו. ומעל הכל גורמים פגיעה קשה בתורת ישראל וביחס אליה. רבנים ומחנכים, אישי ציבור והנהגה, בראש ובראשונה מהציבור הציוני-דתי, חייבים להביע בקול צלול ותקיף עמדה תורנית-הלכתית, אמונית ומוסרית, השוללת מכל וכל גילויים אלו ומתמודדת עמם בכלים הלכתיים, חינוכיים וציבוריים.
יוחנן בן יעקב, שימש בעבר כמזכ"ל תנועת בני עקיבא
8. קישור לאתר "גרים הייתם". לחצו כאן.
9. דירה להשכיר?! דיון והפעלה בעקבות מכתב הרבנים- קישור לאתר "יסודות". לחצו כאן.
10. קישור למאמרים נוספים בנושא- מתוך אתר "יסודות". לחצו כאן.
