לשבחם של אנשי הרפואה, פ' אחרי מות-קדושים, תשפ"א
כעת שזוכים אנו בחסדי ה' ית' להיות בדמדומי המגיפה ומייחלים אנו בציפייה גדולה לסופה, ראוי הוא להביע שבח ותודה גם לכל אלה אשר עסקו ברפואה יומם ולילה, ימות חול ושבתות. הם אשר חירפו את נפשם לטובת העם כולו. ובמהלך התקופה הזו נשאלו שאלות רבות ביחס לדיני שבת והלכות רפואה, פיקוח נפש מול מצוות מפורשות וכו'. ככל שהעמקתי בנושא זה התבהר והתברר לי כי כידוע קדושת חיי האדם היא ערך עליון בתורתנו הקדושה ובדברי חז"ל. בבסיס העניין עומד הפסוק וחי בהם, אשר ממחיש בצורה מיטבית את הערך העליון שמייחסת ההלכה לקדושת החיים. לאחרונה למשל נשאלה השאלה האם מותר ואף ראוי לחסן בשבת, וביתר שאת לרופאים והאחיות העוסקים במלאכת הקודש להתחסן ונחלקו דעותיהם של החכמים, כאלו הסוברים שמותר, וכאלה הסבורים כי אפשר להמתין עד ליום המחרת. לא באתי להכריע במחלוקת זו, אף כי נטייתי הפרטית היא כי במצב של מגיפה נוראה שכזאת, כח דהיתרא עדיף, ומותר גם מדין פיקוח נפש.
והנה הגמרא במסכת יומא פ"ה ע"א-ע"ב מביאה שורה ארוכה של סימוכין לכך שפיקוח נפש דוחה את השבת וזה לשונה:
וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר (נ"א: השרד) ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?
נענה ר' ישמעאל ואמר: "אם במחתרת ימצא הגנב [והכה ומת, אין לו דמים]" (שמות כ"ב א'). ומה זה שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.
נענה רבי עקיבא ואמר: "וכי יזיד איש על רעהו [להרגו בערמה] מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א י"ד-ט"ו)- "מעם מזבחי" ולא מעל מזבחי, (אם הוא כהן שבא לעבוד עבודה, אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לידון, אלא משלים עבודתו-רש"י שם). ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא אבל להחיות (כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין להיהרג-רש"י), אפילו מעל מזבח. ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה (חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש-רש"י) דוחה שבת, קל וחומר שפיקוח נפש דוחה את השבת.
נענה ר' אלעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם שדוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת.
ר' יוסי בר' יהודה אומר: "את שבתותי תשמורו.." (שמות ל"א י"ג) יכול (אפילו פיקוח נפש)? תלמוד לומר "אך" חילק (משום ד"כל אכין ורקין מיעוטין הן, ראה רש"י בפסחים ע"א ע"א), ר' יונתן בן יוסף אומר: "כי קודש היא לכם" (שמות שם, פסוק י"ד)- היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה.
ר' שמעון בן מנסיא (ובמכילתא דשבתא א': ר' נתן) אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שם פסוק ט"ו) – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (עד כאן במכילתא שם) אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (אילו הייתי אני שם, הייתי אומר: שלי עדיף משלהם)- "וחי בהם (ויקרא י"ח ה')- "וחי בהם", לא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא…(לכולם יש דחייה, חוץ משמואל שאין לו דחייה).
והנה הפלא הוא שכל אחד מאותם תנאים חיפש בתורה מקור לכלל שפיקוח נפש דוחה שבת כי ככל הנראה, ידוע היה היטב הכלל הזה, אך מקורו נעלם היה, ועל כן הציע כל אחד את הצעתו הוא. ולבסוף, על פי הבבלי, כל ההצעות נדחו, ודווקא הצעתו של האמורא, שמואל, היא שנתקבלה. אף כי מפשטות משמעותו של הפסוק נראה לכאורה שאי אפשר היה ללמוד ממנו כלל זה של פיקוח נפש, כי כל הקטע עוסק בעניין של "ובחוקותיהם לא תלכו" (שם פסוק ג'), דהיינו שאל לנו לנהוג כמעשי הגויים. אלא "ושמרת את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם אני ה'" (שם). ובתורת כהנים אחרי מות פרשה ט' פסקה י' איתא "וחי בהם"-לעולם הבא. ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת. הא מה אני מקיים ו"חי בהם"? לעולם הבא. "אני ה'" נאמן לשלם שכר, עכ"ל. הרי שהתנאים פירשו פסוק זה בצורה שונה לחלוטין (ועיין יחזקאל כ' י"א, י"ג, כ"א).
והנה המעניין ביותר הוא שכל הדרשות הללו אינן לפי פשוטם של המקראות, והן באות לדחות איסורים חמורים המפורשים בתורה. ללמדנו מה ערכה של קדושת החיים לפי תפיסת חז"ל, ומה כוחם של חכמים.
ועתה נחזור לענייננו, והוא שפיקוח נפש דוחה את השבת וכו'. כלל זה, כידוע חל על כל אחד ואחד, וכל מי שרואה את חברו בסכנה- או אפילו בספק סכנה- חייב לעשות את כל אשר ביכולתו על מנת להצילו, (ראה סנהדרין ע"ג ע"א, ושם הלימוד הוא מ"לא תעמוד על דם רעך" ויקרא י"ט ט"ז). והוא הדין אף אם בכך יצטרך לחלל את השבת. וחובה זו להציל את הנתון בסכנה לימדונו חכמים (בסנהדרין שם) מן הפסוק בדברים כ"ב ב' "והשבותו לו"- לרבות אבידת גופו. והביאו הרמב"ם בפירוש המשניות שלו לנדרים ד' ו', ועוד השווה בהלכות נדרים ו' ח', ומותר לרפאותו בידו שזו מצווה היא.
ובטור יורה דעה, ריש סי' של"ו נאמר: תנא דבי ישמעאל: "ורפא ירפא" (שמות כ"א י"ט)- ומכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות (בבא קמא פ"ה ע"א)… ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש היא, והזריז הרי הוא משובח (על פי יומא פ"ד ע"ב). ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים (!) ואפילו יש מי שירפאהו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות (על פי ירושלמי נדרים ה' ה' , ומובא בכסף משנה לרמב"ם שם).
והבית יוסף שם, משמו של הרמב"ן (בספר תורת האדם עמ' מ"א) כתב: הא דאמרינן "התורה נתנה רשות לרופא לרפאות"… האי רשות דמצוה היא ובכלל פיקוח נפש… ושמע מינא כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מונע עצמו הרי הוא שופך דמים (כלשון הטור), וכן הוא בשולחן ערוך שם. וביאר הטורי זהב (שם ס"ק א') את הענין בזה"ל: … וכיון שכבר בא האדם לידי כך (שהקב"ה נתן לו רשות לרפאות) יש חיוב על הרופא לעשות רפואה.
נמצאנו למדים שכאן השתלבו שני עינינים: א) דין פיקוח נפש הדוחה את השבת ב) חיובו של הרופא לעסוק ברפואה, אף כאשר יכולה להיות בכך משום התנגשות עם איסורים מסויימים (כגון בהלכות נדרים שם) או ענייני חילול שבת.
ועל כן שבח אני את כל הרופאים והרופאות, האחים והאחיות אשר עוסקים יומם ולילה בהצלת נפשות, מחרפים את נפשם ומסכנים את בריאותם לשם שמיים, ואף נאלצים בשבתות הרבה לעשות את אשר אולי נראה כחילול הקודש, ובייחוד כל אלה שקדושת השבת יקרה להם, לכל אלה השבח וההודיה.
ויהי רצון שמן השמיים ישפיעו שפע רב של ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם, ונזכה כולנו לרפואה שלמה בקרוב בימינו, אכי"ר.
