מאמר על סוגיית ההפרדה בין המינים. בין "בניין שלם" ל"קולך"

פורסם ב 'להיות אשה יהודיה' כרך חמישי.
סוגיית ההפרדה בין המינים כביטוי למרחק שבין 'בניין שלם' ל 'קולך'.
שולמית מנצורה

 
הקדמה
בחברה הציונית-דתית במדינת ישראל פועלים כיום שני ארגונים המשקפים את שתי המגמות המרכזיות שבהן צועד ציבור זה – 'קולך-פורום נשים דתיות', ו'בניין שלם: מכון לענייני נישואין ומשפחה'. הכנסים הדו-שנתיים של 'קולך' וימי העיון השנתיים של 'בניין שלם', מושכים אליהם קבוצות אוכלוסייה שונות, נשים וגברים כאחד (ב'קולך' הכנס מעורב, ב'בניין שלם' הכנסים נפרדים). ניתן לראות בכנסים אלה ייצוג למתח שבין שתי תפיסות העולם המונחות בתשתית כל ארגון ביחס למגוון נושאים, ביניהם נושא מעמד האשה הדתית.
סמיכות הזמנים של הכנסים מעוררת בשנים האחרונות תגובות תקשורתיות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, העֵרות למתח זה ומוּדעות לעוצמתו בעיני תומכים משתי הגישות. יוצאת דופן היא קריאתו של הרב יובל שרלו בעקבות הכנסים בקיץ תשס"ז לשתף פעולה בין הארגונים, ואף לקיים יום עיון משותף. מאמר זה מבקש לתרום להבנת גישת 'בניין שלם' בנוגע לשאלת מעמד האשה.

ההפרדה בין המינים – מ'טבע האדם' עד ל'מחיצה'
שאלת ההפרדה בין המינים היא סוגיה ידועה ומורכבת בתולדות ההלכה וההיסטוריה היהודית, ולא נוכל לרדת במסגרת קצרה זו לעומקה. לענייננו כאן תשמש סוגיה זו כאמת-מידה לבחינת הפער שבין שתי תפיסות העולם, הדתית-פמיניסטית מזה והדתית-תורנית (המכונה גם חרד"לית) מזה, תוך התמקדות, כאמור, בגישת 'בניין שלם'.
ה'מחיצה' – אחד הביטויים הפיזיים של רעיון ההפרדה בין המינים, הופיעה כנושא לעיון ודיון בכנס 'קולך' תשס"ז, הן בפאנל שעסק בנושא 'נחיצותה של המחיצה' בבית הכנסת; הן בתערוכת צילומי מחיצות בבתי כנסת שקידמה את פני הבאים לכנס ונועדה לעורר מודעות לסוגיה; והן בהצגת העבודות הזוכות בתחרות עיצוב 'בית כנסת כמרחב שוויוני' שיזמה 'קולך' בשיתוף עם המוזאון לאמנות ישראלית ברמת גן. נדמה שהדגש ב'קולך' הסב את המבט למחיצה עצמה, תוך בחינת המשמעויות ההלכתיות, המגדריות והחברתיות הנלוות לה. בשיח הביקורתי הרוֹוח ב'קולך', נקשרת למחיצה, מעבר לעקרון הצניעות, גם משמעות אנטי שוויונית של הדרת האשה ושמירתה ב'עזרת הנשים' מאחור, ברקע, בעוד זירת ההתרחשות העיקרית היא בבית הכנסת, שאינו מכונה בפינו במינוח מקביל 'עזרת הגברים'. נראה שהמבט הביקורתי מבקש להעמיד שאלות כגון:
– מהם מקורות ההפרדה בין גברים לנשים?
– כיצד ניתן לאתגר את ההלכה וליצור מקום שוויוני לנשים בתוך זירת ההתרחשות הדתית מבלי לערער על הבסיס ההלכתי?
– כיצד ניתן לצמצם את הפער שבין מקומן השוויוני (העקרוני) של נשים דתיות במרחב הציבורי הכללי כיום, לבין מקומן הלא שוויוני של נשים במרחב הציבורי הדתי?

איננו מצפים שסוגיית המחיצה תידוֹן בימי העיון של 'בניין שלם' באותו האופן שבו היא נידונה ב'קולך', משום שתפיסת העולם השלטת ב'בניין שלם' מניחה את ההפרדה בין המינים כתוצר טבעי של 'הטבע היהודי' שיש לחזקו ולשמרו, אך הוא כשלעצמו אינו עומד לדיון. העיקרון הבסיסי, כפי שניסח זאת אחד הדוברים, הוא זה: 'הקדושה היהודית לא אוהבת תערובת. ההפרדה היא הנורמלית. היחד הוא הלא-נורמלי'.

מהו טבע האשה ומהו טבע האיש?
בדברי המרצים והמרצות ב'בניין שלם' ניכרת השפעתה הרבה של גישת הראי"ה קוק בנושא זה. על פי גישה זו האיש הוא 'הפועל, החוקק, הכובש והמדביר', ועל כן: 'על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו, הנעלה מנפש האישה הנחשבת כחומר לגבי הצורה'. לעומת זאת, האשה היא 'הנרשמת, הנפעלת, הנחקקת, הנכבשת והמתדברת'. גישתו זו של הראי"ה קוק היא אונטולוגית. משמע – האשה והגבר הם יצורים השונים במהותם. לשיטתו, לאשה יש עליונות רגשית ונחיתות שכלית ביחס לגבר. כך הם נוצרו לכתחילה מכוח הבריאה האלוהית, ולפיכך לכל מין מיוחסות תכונות שונות, לרוב מנוגדות, מבחינה פיזית, נפשית ורוחנית.
נדמה שהעיסוק הרב בטבע המינים במסגרת ימי העיון 'של בניין שלם' אינו עניין כשלעצמו, אלא הוא נובע מהעיסוק המרכזי בסוגיית המשפחה. הרצאות רבות עוסקות בסוגיית התקשורת הבין-זוגית ובדרכים לשיפורה, במטרה לשמור על יציבות התא המשפחתי. המשפחה נתפסת כ'לבֵנה העיקרית בבניין האומה הישראלית', ובניסוח אחר – 'הבית הוא לא רק פרטי […] נכנסים על ידו אל רצף ההיסטוריה של האומה על ציבוריותה ובניין דורותיה'. קשיי תקשורת בין בני זוג נתפסים גם כנובעים מן ההבדלים המולדים שביניהם. אמנם 'ההפכים נמשכים אבל יש קשיים', כדברי אחד המרצים.
התפיסה הדומיננטית רואה כאמור דיכוטומיה טבעית, מולדת וא-לוהית במערך הנפשי והרוחני השונה שבין נשים וגברים. לא נמצאה בדברי המרצים והמרצות ולו ברמז אמירה המתייחסת להשפעה אפשרית של הסביבה וציפיותיה על ההבדלים בין המינים, או הסבר המצביע על יחסי גומלין אפשריים בין טבע לסביבה. כך גם נעדרת מהם התייחסות להיבטים של הקשרים תרבותיים והיסטוריים של הסוגיה בהלכה היהודית, בחברה היהודית ובחברות שמחוץ לעולם היהודי. הנחה 'דתית' זו בדבר טבע האדם, מזכירה מקורות ספרותיים 'חוץ-יהודיים' רק אם הם תואמים את צרכיה ואת טיעוניה, כגון האמירה: 'יש ספר "גברים מנוגה ונשים ממאדים" או להפך, לא קראתי את זה'.
הטבלה הבאה, שבה מוינו מאפייני הגברים והנשים מתוך דברי המרצים, עשויה לתת תמונה כוללת של הגישה הדיכוטומית והמהותנית:
הגבר האשה ציטוט רלוונטי
מוביל נמשכת 'תלמיד חכם הולך לפני אשתו, ועַם הארץ כמו מנוח הולך אחריה'
בעל קול נטולת קול
נותן, תומך
רצון לתת חסות פנויה לקבל, נתמכת
רצון לקבל חסות
משפיע מושפעת
חמה לבנה
כיבוש ומאבק הכנעה, ענווה, הכלה, קבלה, ויתור 'יש על האשה אחריות לוותר כי באופייה היא יותר ניידת מהאיש, היא מסוגלת יותר להשתנות, כי הרגש אצלה יותר דומיננטי'
חזית עורף 'בחור שהתחתן אני אומר לו תשכח מלבשל במטבח. תעזור לה לקלף אבל הבישול והביגוד והריהוט זה היא'
חוץ זווית הבית וירכתי הבית שעליהם עומד כל הבית 'האשה ברור לה שהוא לא נמצא, אבל אם האשה לא נמצאת הוא משתגע'
החלטי ספקנית 'והוא ימשול בך – לאשה יש לבטים, דילמות וספקות. תפקיד הבעל לשים גבולות לאשתו ולהיות מוביל, ואת אשר יאהב יוכיח'
חורש, מפלס אדמה, קבלה 'האשה מיישמת את היסודות שהיא מקבלת מהבעל…היא אינה מפלסת את הדרך ונותנת כיוון, האשה מיישמת את הדברים והופכת אותם לתורת חיים'
ציפור פרה 'הפרה שמנה וכבדה אבל נותנת חלב, הציפור – חייבת לעוף'
רבי חסיד 'החסידים נותנים לרבי כוח, גם האשה נותנת כוח לבעלה, לרב שלה'
אחראי לפרנסה עקרת בית 'פרנסה לא מתאימה לנפש האשה'
ענייניות אסתטיקה 'הבעל לא שם גרביים במקום, אצל האשה הספגטי עומדים בשלשות'
בעל יצר נטולת יצר 'נשים לא מודעות לכך שגברים רגישים מבחינת יצר'
פרוזה שירה 'הוא מתאר את העולם, היא שרה'
מעגל אוניברסלי מעגל פנימי 'האשה זה ההיסתוריה – סתר-יה, פנימיות ולא נגלה, צניעות היא מידה טבעית לעם ישראל ולאשה בפרט'
תכליתי, שכלי רגשית, חווייתית 'לשניהם יש שכל ורגש. ההבדל במרכז הכובד. לגבר קשה להיכנס לרגש, הנפש הנשית נוגעת קודם ואחר כך מנתחת..'; 'הכּלה כל כך מתרגשת מהחתונה והיא לא מבינה למה הוא לא מתרגש…'; 'נשים דעתן קלה – השכל קל יותר מהרגש, הרגש שלהן כבד ביחס לשכל…'
בתוך הזמן מעל הזמן 'הוא- הכול מתוקתק- תפילת ערבית בשעה X, היא – לא יכולה, יש לה ילדים, היא מעל לזמן'
לומד את המציאות ע"י פירוק וחיבור לומדת את המציאות ע"י חוויה כולית
הבנה אינטלקטואלית מלומדת ומתמשכת הבנה טבעית
הכרה בערך עצמי התמסרות לזולת
קבוע משתנה 'הבעל מחליף בגד פעם בשנה, אותה כיפה שתים עשרה שנה, האשה מחליפה שלוש פעמים ביום'
משימתי תהליכי 'היא מנקה, הוא עושה מבצע ניקיון'
שכל ניסיוני שכל טבעי
דיבור נוקשה ותכליתי דיבור רך

דיבור אינפורמטיבי דיבור המבטא את 'האני'
חשיבה ממוקדת חשיבה אסוציאטיבית
מדבר בפה מלא רומזת
נוקשות גמישות 'הוא בחיים הציבוריים כמו אוטובוס בשעות קבועות'
כוח חודר וכובש כוח מדמה ומצייר
יוצא וחוזר ממתינה במעגל הפנימי 'זו מתנה להיות ממתינה'
הקב"ה כנסת ישראל
המלך העם
האל ביטול עצמי כלפי האל 'האשה המשיכה מאז בריאתה לשמור על הביטול העצמי כלפי האל'
אלוקים השכינה

ברשימת אפיונים זו ניתן להבחין בשלושה כיווני חשיבה עיקריים המצביעים על כך שמדובר במערכות מושגים שאינן מקבילות:
1.תפיסת האשה כנבדלת ועליונה על הגבר (כגון: הוא בתוך הזמן והיא מעל לזמן).
2.תפיסת האשה כנבדלת אך שווה לגבר (כגון: הוא שכל היא רגש).
3.תפיסת האשה כנבדלת ונחותה מן הגבר (כגון: הוא בעל קול והיא נטולת קול).

נציין כי בשנים האחרונות ניכרת בחברה החרד"לית מגמה הולכת וגוברת של אמירות מהסוג הראשון והשני ומגמה הולכת ופוחתת של אמירות מהסוג השלישי. מגמות אלו מצויות גם בחברה החרדית וגם בחברות מסורתיות בעולם כולו, וניתן לראות באימוץ חלקי זה של עמדות ומושגים השפעה ברורה של גישות פמיניסטיות.

תפיסות התפקיד של נשים וגברים
הנחת יסוד בלתי מעורערת זו לגבי השונות המהותנית והדיכוטומית בין בני שני המינים, מובילה לתפיסה בלתי מעורערת ודיכוטומית אף היא בנוגע לתפקידים של כל אחד ואחת מהם ולמקומם במרחב הציבורי והפרטי.
הדמיון בין הרטוריקה של דוברי 'בניין שלם' לרטוריקה הרשמית של דוברי המגזר החרדי בנושאים אלה, בולט דווקא לאור ההבדלים הגדולים בקהלים של שתי הקבוצות. כך למשל: 'אלה סדרי ההשגחה האלוקית, להיות איש או אשה זה תפקיד, ייעוד בחיים, תפקידם מתפלג לשני ערוצים לכתחילה'. רק חלק קטן מהדוברים מציג גישה מגדרית גמישה יותר.
הדוגמאות הבאות לוקטו ממגוון הרצאות בנושאים של תקשורת זוגית, חינוך וצניעות. דרכן נוכל לעמוד על הגישה השלטת המבחינה בין תפקידיהן הטיפוליים-חינוכיים-רגשיים של נשים במרחב הפרטי והציבורי, לבין תפקידיהם הניהוליים-שכלתנים של הגברים במרחבים אלה:
* 'הנשים לא יודעות מה הוא עושה במילואים לכן הן דואגות לו. הן לא יודעות למה הוא חוזר אחרי ערבית מאוחר ולא בשש, לכן הן דואגות'.
* 'אתם יודעים למה אתן לא מבינות? כי אתם לא בנים'.
* 'בשביל האשה הסלט שהכינה לאורחים הוא אסתטיקה, בשביל הגבר הסלט הוא אוכל'.
* 'הבחורה מתחברת לבן זוג ואז בודקת, הגבר בודק ואז מתחבר'.
* 'שום תשים עליך מלך ולא מלכה, מי ראוי ללכד ולהוביל את חיי החברה? האיש. כי אצלו השכל יותר דומיננטי'.
* 'החיים החברתיים מחוברים זה לזה על ידי שכל ולכן שום תשים עליך מלך ולא מלכה. האיש מתאים להוביל את חיי החברה, גם האשה היא מלכה אבל כל כבודה.. היא ראויה להיות מלכה בבית'.
* 'המיצוי העצמי האמיתי של נשים הוא חסד וחינוך. נשים נוטות לעסוק במקצועות שיש בהם הנהגה של החיים האינדיבידואלים הדינמיים. לא מוצאים 50% מנכ"לים ו-50% מנכ"ליות, 50% גננים ו-50% גננות'.
* 'כשאתה חוזר הביתה מבית הכנסת תחשוב שהיא עבדה קשה בבית' (בהרצאה לגברים).
* 'כשהוא חוזר הביתה באחת והיא בחמש, אז בארבע וחצי הוא כבר מזמין משטרה'.
* 'כשאתם עושים שיחה זוגית תהיי מאה אחוז של תשומת לב ולא מכפלת או גיהוץ או סריגה או בדיקת מבחן' (בהרצאה לנשים). 'כשאתם עושים שיחה זוגית חשוב שתסגור את הטלפון, המחשב, אפילו את הגמרא כדי לדבר עם האשה' (בהרצאה מקבילה לגברים).
* 'תהיה ברור כשאתה מדבר איתה. כשאתה נותן הוראות בעבודה אתה רוצה שיבינו למה אתה מתכוון כשאתה אומר איקס'.
* 'חזרת מטיסה, חזרת מהעבודה, תשקיע בלחבר אותה לעולם שלך'.
* 'לא צריך ללכת עם הבעל לשוטט בחנויות כי זה לא מעניין אותו'.
* 'במטבח אל תתערב. אשתי – המטבח הוא שלך. ממלכת המטבח. את מחליטה מה לבשל. אבל קבלת החלטות אצל אשה זה נושא רגיש, היא מאבדת עשתונות. אז שר האוצר זה הבעל' (בהרצאה לגברים).
* [את צריכה לזכור] 'לפרגן לבעל שחילץ אותך מפקק, מפנצ'ר ברכב, כפי שהוא צריך לפרגן כשהוא חוזר והשולחן ערוך'.
* 'הבעל שם את הילד בשער של הגן ואומר שלום. זה נותן לילד מסר – רוץ, כבוש את העולם. אני מאמין בך. האשה נכנסת ודואגת ושואלת – אני יכולה כבר ללכת?'
* בהרצאה שכותרתה 'חינוך לגיל הרך': 'בחרתי להתחיל דבר שהוא קודם כול עניינן של היושבות כאן, משהו ששייך אליכן ממש… ראיתי דבר יפה קשור אליכן. כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – ושאינו יודע לשאול, ילדים רכים שעדיין אין הבנתם משגת להבין דברי תורה של אביהם [=המחויב במצוות חינוך הבן. ש"מ], מחויבת אמם להשריש בהם יראת שמים אגב טיפולה בהם בשעת אכילה, משחק, השתעשעות. את פתח לו – את בלשון נקבה. כל מה שהאם תשקיע בו בשנים הראשונות הם יסודות עצומים, כששותלים אמונה כזו בילד יש תקווה שהילד יגדל וירצה בעצמו להיות גדול בתורה. מי שיעביר את האמונה לדור הבא הוא רק אמא ולא אבא. אבא עוסק בדילמות, בשכלתנות'.
* בהרצאה שניתנה על ידי שני בני זוג בנושא זוגיות, הוצגה אמנם תפיסה עקרונית מורכבת וגמישה יותר, אך כל הדוגמאות היו סטריאוטיפיות: 'הבעל בא הביתה, עורכים את השולחן והוא מתחיל לאכול. אבל את מחכה לילדים, את רוצה את היחד… ערב שבת – את טרחת למנה ראשונה, שנייה ושלישית והוא כועס כי את עייפה… לא באנו לומר שהגבר רוצה שהאשה תהיה עצמאית, אלא שתהיה קצת יותר עצמאית. כשם שהאשה אינה רוצה שהאיש יוותר לגמרי על האגואיסטיות והאסרטיביות'; וכן: 'צריך בחינוך הבנות לחנך שלא ימחקו עצמן ובחינוך הבנים לחנך שיתחשבו באחרים. וגם צריך לחנך את הבנים להיות בחוץ, אבל קשובים בפנים. ואת הבנות צריך לחנך להיות בפנים אבל פנויות לעשייה בחוץ'.
* אף שנשים מודרות מלימוד גמרא, בכנסי הנשים מוגשים לעתים דפי מקורות שבהם קטעי גמרא בארמית, שעל פי רוב אינם נגישים לקהל השומעות אלא למרצים עצמם. אחד המרצים שחילק דף כזה בשיעור אמר: 'מי שלא מבינה ארמית, יסבירו לה בבית'. בדרך זו מונצחת ההיררכיה וההפרדה 'הטבעית', ובלשונה של רחל גרוס: 'נשים הקוראות את המקורות המסורתיים עלולות להרגיש כאילו הן מצותתות לשיחת גברים שלא נועדה לאוזניהן'.

'פתוח-סגור-פתוח' – התמודדות בעולם המודרני
מתוך הנחת היסוד המהותנית על טבע האדם, ותפיסת התפקידים הדיכוטומית הנגזרת ממנה, מתבקשת הפרדה בין המינים שתשמֵר את הנורמות הקיימות. ואכן, אחד הנושאים הנידונים בימי העיון של 'בניין שלם' הוא דרכי התמודדות במפגשה של החברה הדתית עם החברה הכללית.
בניגוד לחברה החרדית, בחברה הציונית-דתית הנחת היסוד היא הצורך בשותפות ובמעורבות בחברה הכללית; אך דא עקא, אותה חברה ש'אנו חלק ממנה' מאופיינת ב'תערובת גברים ונשים' – בעיה החריפה במיוחד בתחום היציאה לעבודה. על פי גישה זו, הקושי במפגש עם העולם המודרני הוא בחוסר ההתאמה שנוצר בין הצורך בהפרדה בין המינים לבין התפיסה הליברלית המעודדת נשים לרכוש מקצוע ולצאת לעבודה. אתגר זה מחייב התמודדות בדיעבד. אף כי המניע העיקרי להפרדה הנדרשת הוא עניין הצניעות, נושא שתופס מקום רחב בשיח הדתי הרבני, נדמה כי העיסוק הרב בנושא יציאת הנשים לעבודה חורג מסוגיה זו ומטפל גם במקומה של האשה במעגל הציבורי, שהרי אם הגישה גורסת 'גבר=שכל, אשה=רגש' – אזי 'השכל עושה את האדם לכללי ולציבורי, הרגש עושה את האדם לפרטי יותר'. ואכן סוגיה מרכזית בשיעורים ב'בניין שלם' היא היחס הרצוי בין עבודת האשה מחוץ לביתה, כולל ההכשרה הנדרשת לכך, לבין תפקידיה המרכזיים כאם, כרעיה וכעקרת הבית.
באחת ההרצאות הביא המרצה מגוון מקורות מקראיים המבחינים בין מקומות שבהם אין צורך בהפרדה, לבין מקומות שמחייבים זאת. הוא השווה בין אכילת קורבן פסח הנעשית יחד, גברים ונשים, במסגרת המשפחה או משפחות קרובות; לבין שמחת בית השואבה שבה יש מחיצה כי 'יש סקרנות כשלא מכירים זה את זה'. אם כן, מסיק המרצה ישירות לימינו – כל עוד מדובר במסגרת משפחתית מוכרת, אין צורך בהפרדה; אך במקומות זרים, כגון במקומות עבודה ובאוניברסיטאות, יש בעיה וצריך למצוא לה פתרון. ואכן, במרחבים ציבוריים 'דתיים' שבהם יש שליטה רחבה של הסמכות הרבנית, ההפרדה בין המינים נתפסת כברורה ומובנת מאליה ולא כזירת קונפליקט. כך במערכות החינוך החל בגן הילדים, בתנועות הנוער, באירועים חברתיים ומשפחתיים (חתונות), בשיעורים וכנסים, במסגרות לשירות לאומי, וכמובן – בבתי הכנסת ובמקומות לימוד תורניים (ישיבות, אולפנות, מדרשות). ואולם, במקומות עבודה שאינם נתונים למרוּת רבנית, יש צורך לגבש כללי התנהגות עקרוניים שיחילו את הסמכות הרבנית גם עליהם, כגון:
* 'האחריות של האשה זה להיכנס למשקפיים של הגבר שעלול להתפתות, אסור לאשה לדבר על נושאים שאינם קשורים לעבודה, אסור לה למשוך תשומת לב על ידי בכי או צחוק'.
* אסור 'לאכול ולבלות יחד גברים ונשים ללא בני זוגם במקום העבודה ובוודאי מחוצה לו…. גבר ואשה חוזרים יחד מהעבודה ברכב של אחד מהם אסור שייווצר ביניהם שיח שיגרום לקשר רגשי. גברים ונשים מפרשים קודים בדרכים שונות'.
* 'צריך להעניש גם את האשה שנכנסת לרכב בלבוש לא צנוע ולא רק את הגבר שהתפתה'. * 'הנשים לא יוזמות אבל הגבר עלול להתפתות'.
* בין שאר כללי ההתנהגות במקום העבודה ציין אחד המרצים את הכלל הבא: 'אשה צנועה לא חוזרת על דעתה פעמיים-שלוש כדי לנצח'.
* בהרצאה בנושא כיסוי ראש העירה המרצה: 'נשים וריאיון קבלה הם סתירה, לאשה יש נטייה שלא יראו וידעו מה עשתה, את באה לריאיון ושואלים: מה עשית? מה למדת?… ככל שהדבר יותר קדוש הוא יותר מכוסה'. כאן ערכה המרצָה השוואה בין האשה ל'כלי המקדש המכוסים ושער החצר הסגור'. יש לציין כי תפיסת האשה ועבודתה בבית בזיקה לעבודת הקודש של הכהנים בבית המקדש, היא מוטיב החוזר בהקשרים שונים בהרצאות לקהלים שונים.
* זירה ציבורית נוספת העלולה להוות בעיה היא במקומות ציבוריים כגון בתי מסחר, בתי חולים ובתי מרקחת, שבהם: 'יש מעברים צרים…. לאשה זה לא עושה כלום כשנוגעים במקרה אבל לגבר כן'.
* על התופעה החדשה יחסית של נשים טייסות העיר אחד המרצים: 'הכול כדי שהיא תוכל לומר גם אני יכולה. הכול בשביל העבודה הזרה הזו שנקראת פמיניזם'.

אם כן, היחס לעבודת נשים הוא אמביוולנטי, יחס של בדיעבד. המסר העיקרי הוא שאף שהחיים המודרניים מחייבים אשה לצאת ולהתפרנס, ועל כן גם ללמוד ולרכוש מקצוע – אין זה עיקר חייה: 'כל מה שיש לאשה ממסחר שייך לבעלה. היא נוצרה ממנו ולכן היא צריכה לקבל ממנו. אם אשה עובדת כי היא ראש המשפחה זו פגיעה בבית… האיש צריך לעבוד בכל עבודה שימצא. האישה צריכה למצוא עבודה על פי כישוריה, היא עדינה'.

סיכום
כפי שראינו, ב'בניין שלם' מוצגת ההפרדה בין המינים כמרכיב מרכזי וחיוני בחברה היהודית בכלל ובזהותה של החברה הדתית-תורנית בפרט. מטרת ההפרדה להבטיח את שלמות המשפחה ואת שלמות העם, על ידי שמירת מערכת היחסים הנובעת מהנחת היסוד של שונות מהותנית בין המינים. ב'קולך', לעומת זאת, הנחת היסוד היא כי אין להתעלם מכך שהשונות בין המינים היא, בין השאר, גם תוצר של שליטה גברית רבת שנים ואוניברסלית במשאבי הכוח והידע, ועל כן צמצום חוסר השוויון הוא תיקון עוול כלפי האשה שנבראה בצלם. ההכרה במתח שבין המחויבות להלכה לבין הרצון להניע את האשה מן השוליים למרכז החוויה הדתית, מחייבת קידום תהליכי שינוי במסגרת ההלכה היהודית בנוגע למקומן של נשים במרחב הדתי, החברתי והאישי.
לנוכח המרחק שבין שתי תפיסות עולם אלה, קשה להניח כי ניתן לייסד, כדברי הרב יובל שרלו שהוזכרו בתחילת הדברים, מפגש משותף 'דווקא עם דעות שונות… מפגש אחדותי מתוך מחלוקת מועצמת'. הצעה זו, למרות כוונתה הטובה, מתעלמת משורש ההבדל שבין שתי תפיסות העולם, ומהבדלי השפה שבכל זירה.
אמנם אלפי הנשים והגברים המגיעים לימי העיון של 'בניין שלם', נטועים היטב בעולם המודרני, אך ניתן להניח, לאור גישתם של הדוברים והדוברות בכנסים, שמובילי ה'בניין' אינם מעוניינים לאפשר שיח פתוח וביקורתי על נושא מורכב זה של מעמד האשה הדתית, ומטרתם העיקרית היא לבצר ולחזק את ההגנות של החברה הדתית לנוכח השפעותיה של החברה הישראלית המודרנית.
* * *

לימי העיון לנשים של 'בניין שלם' מגיעות אלפי נשים בכל שנה. אני פוגשת ביניהן גם חברות, תלמידות וקרובות משפחה. כמי שעברה תהליך צמיחה ארוך שתחנותיו הראשונות היו ברוח 'בניין שלם', ותחנותיו המאוחרות הן הבשלה של תודעה אורתודוקסית-פמיניסטית, אני עדיין מחפשת את תחושת הבית בשני המקומות.
וכך, בשבתי בשיעורים ובהרצאות של 'בניין שלם' ושל 'קולך', משוטטות עיניי על הנשים לצדי, חלקן דומות זו לזו במראן ובלבושן ואין להבדיל ביניהן. בכל שנה אני תוהה: מי מביניהן עסוקה כמוני בלנסות להבין את ההבדלים הדקים והעמוקים המפרידים בין העולמות, ויחד עם זאת – מי מביניהן מרגישה כמוני, בו זמנית, תחושת 'בית' ותחושת זרות בשני האולמות ובשני העולמות גם יחד?