מאמר קהילת קשת

 

באחד מימי השישי האחרונים, בתי הקטנה חגגה את מסיבת קבלת החומש. שנה קודם לכן בכיתה אלף חגגנו את קבלת הסידור; אירועים שגרתיים כביכול בחייה של תלמידה בבית-ספר קשת מזכרת-בתיה, בו לומדים תלמידים דתיים ותלמידים חילוניים (או בשפת המקום: קבוצת התפילה והמפגשׂ), וחורט על דיגלו "לחיות ולחנך ביחד".
*
אני נמנית על קבוצת המפגש, קבוצה מגוונת שבה חברים ישראלים מכל צבעי הקשת – מן היהודי המסורתי ועד האתאיסט המוחלט. כולנו חולקים את הרצון לחיות ביחד ולחזק את הזהות היהודית. מסיבות הסידור והחומש מחדדות את ההבדלים בין קבוצות השייכות – בין התפיסה האמונית המחייבת את הלימוד האדוק והדבקות בקיום מצוות לבין התפיסה של יהדות כתרבות המתעדת היסטוריה של לאום, שפה עברית, צדק חברתי ומנהגים חקלאיים. באשר לי, החופש לפתוח, מתי שאני חפצה, וגם לסגור, את ארון הספרים היהודי הוא שעומד בבסיס הבחירה שלי כיהודיה חופשייה, חילונית, להישען ולהיבנות ממורשת אבותי שמתווה לי את הדרך הלאה אל העתיד. 
*
פעילויות בית-הספר מלוות בערבי-קהילה, קהילת גשר – קהילה עירונית בה חברים דתיים כחילוניים, הינה קהילה חובקת בית-ספר, בה החינוך לעיתים רבות גולש מבן להורה. כך למשל בערב-קהילתי שקדם למסיבת הסידור, נידונו שאלות בדבר מהות הסידור משני צידי הקשת, הדיון היה מרתק: היו שהביעו דעה כנגד, מתוך הריחוק והנוקשות של הטקסט, היו ששללו את האדרת האל וביטול הפרט, בקבוצה חילונית שלא בהכרח מאמינה בקיומו. אולם נדמה לי שכולנו יכולנו להתחבר לצורך להודות על מה שיש ולקוות לשפר את העתיד, וכי מהי תפילה אם לא שילובם של הללו? עצם הדיון בסידור הוא שינוי מרענן לקבוצה המאמינה שבדרך כלל מקבלת ולא שואלת ולקבוצת החפשיים שזה לא חלק מסדר יומה והנה המפגש מעורר מחשבות חדשות בקרב שתי הקבוצות.
ומה באשר לילדים? האם הם מבולבלים מן המסר המורכב? ובכן, השיגרה היומיומית הינה של לימודים משותפים, בהם קבוצת המפגש לומדת וחווה נושאים שונים כגון איכות הסביבה ויהדות, תרבות יהודית ומסע בין הצבעים, כשברקע נשמעות נעימות תפילת השחרית של ילדי קבוצת התפילה. שיגרה זו מדגימה כי לימוד רב-רבדי אפשרי ואף מומלץ. שתי קבוצות, השייכות התפילה והמפגש, תורמות האחת לשנייה בחיפוש השונה והזהה ובחידוד הזהות המלאה של עצמו .
*
מפי עוללים זה נשמע הרבה פחות בומבסטי – הנה ציטוטים מ"בית-מדרש" שהתרחש בביתינו סביב פרשת נח . 
אמא: נו אז מיקי, מה דעתך על כל סיפור תיבת נוח – את חושבת שהוא אכן התרחש?
מיכל: כן, בוודאי. זה כתוב בתורה.
אמא: אלוהים באמת כל-כך כעס שהחליט להעניש כך את כל האנושות?
מיכל: לא בטוח שיש אלוהים, אני לא מבינה אם אין לו גוף וצורה אז איך הוא דיבר אל נוח? וחוץ מזה מדוע הוא דיבר רק בימי התנ"ך איך זה שעכשיו לא שומעים אותו?
יעל: לדעתי יכול להיות הסבר שבימי-התנ"ך היה אלוהים ואז הוא מת! (האם היא קוראת שפינוזה בסתר?)
מיכל: אלוהים לא יכול למות, זה לא מסתדר עם כל סיפור גן-עדן ועץ החיים. רק לאלוהים מותר לאכול מפרי החיים ולכן הוא לא ימות.
שתיהן מסכמות: האמונה באלוהים היא לא מה שמחליט אם אתה מאמין לסיפור או לא. יש חילוניים שמאמינים באלוהים ולא מקדשים את השבת ויש מסורתיים שמאמינים ומקדשים ויש דתיים וחרדים וכל אחד בוחר בדרך שלו. 
אמא: אז מה אנחנו אם-כך?
כולם: אנחנו איפשהו באמצע עם קידוש ובלי הבדלה, עם כשרות ובלי 2 מקררים – מכבדי-מסורת.

מאת: ד"ר לביולוגיה חוקרת במכון לחקר הסרטן בבית-החולים ע"ש שיבא. חברה בוועד -המנהל של עמותת גשר מוסדות חינוך קשת מזכרת בתיה – קהילה עירונית של משפחות דתיות וחילוניות, שחרטה על דיגלה לחיות לחנך ביחד.