לפני כמה חודשים אמר לי חבר חילוני שהוא מבוהל מכל משרדי היהדות למינהם. עניתי לו שאין לו מה לדאוג: "כשמחלקים את אותה משימה בין חמישה משרדים שונים – שום דבר לא יקרה"

ימים אלו מחייבים אותנו להתייעל כלכלית ולהעביר תמיכה גדולה ככל הניתן, לטובת המערכה הצבאית ולמען חיזוק הישובים שנפגעו. מרגע לרגע אנו עדים לשמחתנו, על שרים שמעבירים את תקציבם לטובת המערכה וניתן לראות אלפי יוזמות מקסימות שנעשות ע"י עמותות, גרעינים ומיזמים בשליחותם של משרדים שונים. יחד עם זאת, לטובת ימי השגרה שעוד יבואו, כדאי לדעת כיצד נאפיין משרד, רשות או מנהלת מיותרים, – שיש לסגור, למזג או להעביר למשרד אחר. זו שאלה קשה משום שחשוב לפתח את הנגב והגליל, השירות הלאומי הוא קריטי, ובוודאי שיש צורך בהתיישבות. אם כן, כיצד נבחין ביחידה ממשלתית שזקוקה לייעול?

נשרטט לכך שלושה מאפיינים:

א. אין לה הצדקה ארגונית. הקמתה יצרה סרבול, כפל תפקידים, או נפילה של נושאים בין הכיסאות.

ב . היא אמורה היה לשרת את כלל המדינה, אך בהשמתה תחת משרד קטן, היא הפך ל"נכס מגזרי" ואיבדה מאחריותה הלאומית.

ג. אין לה מדדי הצלחה או מעקב אחַר המִתאם בין ההשקעה לתוצאות (האם למשל כתוצאה מהפעילות, הציבור התקרב ליהדות או התרחק ממנה).

לדוגמא, לכל מיני מערכות התיישבות יהיה הרבה יותר יעיל ונכון אם הן ישהו תחת משרד גדול כמו משרד השיכון. במשרד גדול שיש בו מחלקת אסטרטגיה, חוקרים וביקורת, אמנם יש סרבול גדול, אך מרבית הכסף ילך למקום הנכון, גם אם השר מאד פוליטי. כך, משרד לחלוקת סוכריות פוליטיות כמו "משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי" יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי ולהוביל מהלכים לאומיים תחת משרד גדול, במקום לממן הופעות עם לוגו ונאום של השר, כפי שהוא עושה בשגרה, כמשרד קטן ועצמאי.

חשוב לציין שזו בעיה ארוכת שנים ולא קשורה דווקא לממשלה זו או למלחמה האחרונה. המצאת משרדים ורשויות חדשים עונה לעתים על תיעדוף ממשלתי נצרך, אך לרוב היא פתרון פוליטי המשמש כפרס ניחומים לאלו שלא זכו במשרדים הגדולים שרצו. המשרדים הללו הם פרס ניחומים משובח משום שבהיעדר בירוקרטיה של משרד גדול, קל להעביר בהם כסף מצד לצד. זה יתרונם הפוליטי, אך גם חסרונם הגדול לטווח הארוך.

בימים אלו אנו עוסקים בשאלת היעילות בגלל הצורך הדחוף בתקציבים, אך מדובר בבעיה ארוכת שנים שאינה מסתיימת רק בהיבט הכלכלי. לא מעט קרה שמשרדים בעלי שם חברתי כלשהו, הם אלה שהשיגו תוצאות הפוכות ממטרתם. זה נובע משום שהרצון לאיישם לא נבע מהרצון לפתור בעיה, אלא על מנת לחלק כסף מהיר ולקרוץ לבייס הפוליטי. לחלופין, כמו במנהלת הגרעינים שיש בה המון אנשים טובים, אך אין מנגנון מסודר שיבחן ביום יום, את הקשר שבין מטרת הפעילות לבין העמידה בה. וכך קרה לא מעט שדווקא הגרעין החברתי, במימון המדינה, הוא זה שהרחיב את הפערים החברתיים בעיר אליה הוא נשלח.

לפני כמה חודשים אמר לי חבר חילוני שהוא מבוהל מכל משרדי היהדות למינהם. עניתי לו שאין לו מה לדאוג: "כשמחלקים את אותה משימה בין חמישה משרדים שונים – שום דבר לא יקרה".
לטובת היום שאחרי, שאי"ה עוד יבוא, עלינו להביט על המציאות ולהפיק לקחים כיצד נוכל לבנות פה מערכת ציבורית יעילה ואפקטיבית. כרגע כולנו עסוקים בחובתנו לנצח במלחמה ושנזכה להתחזק ולהתגדל.

 

המאמר הזה התפרסם ב https://www.kipa.co.il/