לקריאת הכתבה כפי שפורסמה במקורא ראשון לחצו כאן 6.10
רגע אחרי שמפלגות הציונות הדתית פיצלו את עצמן לדעת ושילמו מחיר יקר, ורגע לפני שאנחנו מפנטזים על הקמת עוד ועוד יישובים חדשים ויקרים בארץ ישראל – כל אחד כמובן שונה וייחודי מכל היישובים הקטנטנים האחרים שהוקמו לפניו – אפשר לדבר על חיבת הפיצולים המופלאה של הציונות הדתית גם בכל הנוגע למערכת החינוך המפוארת שלנו.
בגן הילדים אנחנו עוד יכולים איכשהו לחיות זה עם זה. למרבה המזל ציצית, כיפה, אבא ואימא של שבת ומיקס של 'שבט אחים ואחיות' ו'עלֵה למעלה עלֵה' בחגיגות סוף השנה, הם עדיין מכנה משותף רחב דיו שממזער את ההפרדות והפיצולים. אבל מייד לאחר מכן, בבית הספר היסודי, אנחנו מתחילים להתפצל, מתוך דאגה לילדים הרכים שלנו ולחינוך שיתאים בדיוק, אבל בדיוק, להם ולנו. החגיגה האמיתית מתחילה בגיל על־יסודי ותיכון, ששם כל אחד חייב את שיטת החינוך המותאמת ביותר להשקפת עולמו ולאורח חייו.
לפי מחקר שפרסמה בשנה שעברה תנועת נאמני תורה ועבודה, החינוך הממלכתי־דתי העל־יסודי מונה בממוצע 385 תלמידים בבית־ספר, לעומת 972 תלמידים בממוצע בחינוך הממלכתי. הפיצול הזה קשור כמובן לזרמים השונים שהציונות הדתית מתברכת בהם (שהרי לא יעלה על הדעת שבוגרי מכינה ותלמידי מרכז הרב ישלחו את ילדיהם ללמוד יחד), וגם לפיזור הגדול של יישובי הציונות הדתית – אם כי בחינוך העל־יסודי התלמידים יכולים באופן עקרוני לנסוע למרחק רב יותר או לשהות בתנאי פנימייה.
בעוד שהחינוך הממלכתי פועל בהתאם ל"יתרון הגודל", החינוך הדתי מתעלם ממנו. זו הסיבה לכך שיש בו פחות מגמות לימודיות
תלמידים בישיבה תיכונית. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: שמואל אדלמן
היישוב אפרת שבגוש עציון הוא דוגמה מצוינת לתרבות הפיצול המדוברת. ביישוב, המונה פחות מעשרת אלפים תושבים, נפתחה השנה, בא' באלול תשע"ט, ישיבה תיכונית חדשה, ישיבה תורנית חינוכית לצעירים בהכוונה ובהדרכה רוחנית וחינוכית של ישיבת מרכז הרב. בישיבה החדשה, שהתמקמה במבנה ישיבת ההסדר 'שבות ישראל' שנסגרה לפני מספר שנים, החלו ללמוד כשלושים תלמידים בכיתה ט'. לא רחוק משם, בישיבת בני־עקיבא 'אורות יהודה' באפרת, לומדים היום כ־170 תלמידים בסך הכול (45 תלמידים בכיתה ט'); בישיבת נווה־שמואל באפרת לומדים כ־290 תלמידים (79 תלמידים בכיתה ט'); ובתיכון התורני 'דרך האבות' באפרת, שכולל גם חטיבת ביניים, לומדים עוד כ־400 תלמידים (50 תלמידים בכיתה ז'). לא רחוק משם, בקיבוץ כפר־עציון, שוכנת ישיבת מקור חיים ובה לומדים 260 תלמידים (77 בכיתה ט').
הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד ישיבות בני עקיבא, טבע את החזון "ישיבות נקים בכל מקום בעיר ובכפר", אבל ספק אם הוא היה רוצה לראות ארבע ישיבות תיכוניות שונות באפרת הקטנה (יחסית כמובן). ואפרת היא רק דוגמה. עדי ארד, מחברת המחקר של נאמני תורה ועבודה, מציינת כי 38% מבתי הספר העל־יסודיים בחינוך הממלכתי־דתי הם קטנים (עד 250 תלמידים), עוד 33% בינוניים (עד 400 תלמידים), ורק 29% גדולים (ב־7% ישנם מעל 650 תלמידים).
נכון, ניתן בהחלט לטעון לטובת הישיבות הקטנות המתנהלות באווירה חמה ומשפחתית, שבה כולם מכירים את כולם ואף תלמיד לא נופל בין הכיסאות. אבל חובה להכיר ולהבין גם את הצד השני של המטבע, ולהפנים שאי־אפשר לחלק את העוגה בלי סוף, ודאי בתקופות שבהן ניטש מאבק חריף על כל פירור. מספר התקנים הנמוך – של מחנכים, מורים מקצועיים, יועצים ועוד – מכריח את כולם לג'נגל בין תקציבים ומוסדות, ולא ייתכן שאין לכך מחיר כלשהו. תוסיפו לכך את הפגיעה האפשרית, הצפויה בזמן הממשלה הבאה, בכוחה, בהשפעתה ובתקציביה של הציונות הדתית – הן בשל הגירעון, והן בעקבות המפה הפוליטית החדשה והשפעתה גם על זהות שר החינוך הבא – ותקבלו מתכון בטוח לקריסה כלכלית ולשידוד מערכות נדרש.
קנאת סופרים
אז מדוע, למשל, הייתה חסרה עוד ישיבה חדשה באפרת? ראש המועצה עודד רביבי הסביר בישיבת המועצה שהתקיימה לקראת סוף השנה האזרחית, שמדובר בישיבה ששמה "דגש על לימודי התורה". עד חמש אחר הצהריים יילמדו בה לימודי קודש, ומחמש עד שבע בלבד יילמדו לימודי חול. רביבי הוסיף וציטט את דבריו של ראש הישיבה המיועד, בנוגע למתח הלימודי שהוא מבקש להנחיל בה: "אני אלמד את התלמידים לא לרצות להביא פלאפונים לישיבה". כאילו בישיבות אחרות הר"מים מפצירים בתלמידים להביא את הטלפונים לכל שיעור.
פרנסי הישיבה החדשה הבהירו מצידם שהם לא מעוניינים לנגוס בישיבות הקיימות, וששנת הלימודים נפתחה בלי תלמיד אחד מהיישוב אפרת (ועם חמישה תלמידים בלבד מכל גוש עציון). ועם זאת, אחר מחברי המועצה שהעדיף להישאר בעילום שם, הדגיש באוזניי כי השטח רוחש ובוחש. "יש המון אי־שקט במוסדות שלנו באפרת", תיאר גם רביבי עצמו בישיבת המועצה. לדבריו, "נווה שמואל ואורות יהודה לא רגועים מהפתיחה של המוסד הזה, בגלל שהם לא כל־כך מאמינים שהוא באמת לא יהווה תחרות עבורם. באורות־יהודה עוד לא הגענו למימוש הפוטנציאל של כמות התלמידים, בנווה־שמואל מפחדים שהם יאבדו תלמידים איכותיים שיעברו מהם. אומרים 'קנאת סופרים תרבה חכמה', אבל בסוף גם יש תנאי שוק, ואם יש לך יותר מדי תחרות והיעדר ביקוש, אז יש גם קריסה".
ראש מועצת אפרת עודד רביבי. צילום: מרים צחי
ראש מועצת אפרת דיבר גם על "לחצים פוליטיים" שהביאו לפתיחת הישיבה החדשה, אבל סירב לפרט במי ובמה מדובר. "מי שהבין הבין, מי שלא הבין לא הבין", אמר. "כולם דמויות ידועות בציבור, לכולם יש מעמד, ויש שם בעלי תפקידים עם קשרים לדמויות פוליטיות מכהנות, שגם את זה דאגו להזכיר". בתגובה רשמית לפנייתנו מסר רביבי ש"המועצה המקומית אפרת נמצאת בתנופת בנייה וקליטת תושבים חדשים. ככזאת, ברור שייבנו בה מוסדות חינוך שייתנו מענה לתושבי אפרת וליישובים סביבה. וגם פתיחת הישיבה לצעירים נעשתה לאחר בדיקת הצרכים מבחינת משרד החינוך ואושרה על ידו. אנחנו גאים בריבוי האפשרויות החינוכיות שיש לנו להציע לתושבים".
השטח שעליו יושב המוסד החינוכי גם הוא סוגיה חשובה בהקשרים כאלה. הישיבה החדשה שוכנת על שטח עצום של כ־30 דונם. אמנם צריך לומר שמועצת אפרת אישרה את פתיחת הישיבה רק לאחר חתימה על הסכם שלפיו בעוד שנתיים השטח שיעמוד לרשות הישיבה יתכווץ ל־12 דונם בלבד, והמועצה תקבל בחזרה 18 דונם של קרקע מדינה לייעוד ציבורי, בלי יותר מדי בירוקרטיה. במועצה כבר חולמים ומתווכחים מה יעשו בשטח הציבורי – פרויקט דיור מוגן לאוכלוסייה המתבגרת (כאלף מתושבי אפרת חצו את גיל שישים), אולפנה לבנות שנוסעות בכל בוקר לאלון־שבות, או פארק פתוח. אבל לכולם ברור שבכל מקרה מדובר בביצה שטרם נולדה, שכן רק בעוד שנתיים ניתן יהיה לדעת אם הישיבה החדשה אכן תעמוד בדיבורה ותפנה את מרבית הקרקע.
באותו כסף
לא צריך להיות חסידים מושבעים של מוסדות ענק כדי להבין שישנם שירותים שמוסד קטן יתקשה או לא יוכל לספק כמו מוסד גדול. ואכן, גם המחקר של נאמני תורה ועבודה קובע כי הפער הכמותי בין בתי הספר "עלול לגרום להבדלים ברמת השירותים המוצעים לתלמידים, הן בתחום השירותים הלימודיים והן בתחום השירותים החברתיים".
אך בעוד שהחינוך הממלכתי פועל בהתאם לתפיסת 'יתרון הגודל', המכירה בכך שארגון גדול המונה יותר אנשים נהנה מהטבות רבות יותר, החינוך הדתי מתעלם ממנה. כך, אם בבית ספר ממלכתי יש בממוצע שש כיתות בשכבה, בבית הספר הממלכתי־דתי יהיו רק שתי כיתות בשכבה.
הפער הזה גורם למשל לכך שבחינוך הממלכתי יש יותר מגמות לימודיות לעומת החינוך הדתי. ההסבר לכך פשוט, כפי שכותבת מחברת המחקר, עדי ארד: "הרי אין זה הגיוני שלשתי כיתות בשכבה ייפתחו יותר משלוש מגמות, ואם כן ייפתחו יותר מגמות – הרי שזה בהכרח יביא לגידול בתשלומי ההורים. בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, מכיוון שיש בממוצע שש כיתות בשכבה, התלמידים יכולים ליהנות מהיצע של שבע מגמות ואף יותר".
ארד בדקה את המתאם בין מספר המגמות בבית הספר – מקצועות שבהם התלמידים יכולים להיבחן ב־5 יח"ל לפחות – מול הרמה החברתית־כלכלית של התלמידים ומול גודל המוסד. שלא במפתיע, המסקנה היא שמספר התלמידים בבית הספר משפיע על מספר המגמות המוצעות בו, יותר ממה שמשפיעה הרמה החברתית־כלכלית של בית הספר. כך, בבתי ספר קטנים יציעו בממוצע 4.7 מגמות, בבינוניים 7.2, בבתי ספר גדולים 8.8, ובבתי ספר גדולים מאוד – 650 תלמידים לפחות – יציעו 11.9 מגמות.
אפשר להתווכח אם 12 מגמות בשכבה זו לא כמות שבעיקר מבלבלת את התלמידים, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, אבל ברור שפיזור מוסדות רב מדי הוא מציאות בעייתית, שגם שולחת לא מעט נערים דתיים לנדוד בין בתי ספר וישיבות עד שהם מוצאים את מקומם. האם כל־כך מסובך להציע מגוון חינוכי כזה בתוך מוסד אחד? האם ילדיהם של בוגרי מכינה לא יכולים ללמוד באותה שכבה עם ילדיהם של בוגרי ישיבה גבוהה?
המחיר איננו מתבטא רק בקשת החינוכית. ארד מציינת כי בדומה לתחום הלימודי, גם בתחום החברתי ישנו יתרון לגודל. "עלות הצגה לבית הספר, לדוגמה, תהיה זהה אם מדובר בבית ספר קטן המכיל 300 תלמידים, או בית ספר גדול המכיל 900 תלמידים. כך יוצא שבתי ספר עם מספר רב של תלמידים יכולים ליהנות מיותר פעילויות חברתיות באותם סכומים, שבתי ספר קטנים מוציאים על פחות פעילויות".
לא בטוח שיש פה מסקנה חותכת, ובהחלט ייתכן שיש ילדים ונערים שימצאו את מקומם רק במסגרת משפחתית קטנה. בדיוק כמו ריבוי מפלגות או ריבוי יישובים, תמיד יימצאו צדדים לכאן או לכאן. ועם זאת, לא צריך להיבהל ובוודאי שאסור לטאטא מתחת השטיח את הדיון החשוב על המחיר היקר שהפיצול גובה, חברתית וכלכלית, מההורים ומהילדים.
