מגמות מרכזיות בהתפתחות תלמודי התורה הציוניים בחינוך היסודי

 

 

מת"ת לתתמ"ד –

להורדת הפרק לחצו כאן, מגמות מרכזיות בהתפתחות תלמודי התורה הציוניים בחינוך היסודי

 

 

אייל ברגר

 

 

טבת התשע"ד ׀ דצמבר 2013

 

 

©

כל הזכויות שמורות

 

 

תנועת נאמני תורה ועבודה

קיבוץ בארות יצחק, 6090500

03-6072739

 

תקציר מנהלים

תופעת תלמודי התורה הציוניים בחינוך היסודי נמצאת בעשור האחרון במגמה של צמיחה, התרחבות והתגוונות. בשנת 2004 הוערך מספרם של תלמודי התורה הציוניים בארץ בכ-30 מוסדות אשר התרכזו בעיקר באזורי ירושלים ויהודה, שומרון וחבל עזה והשתייכו ברובם לחינוך המוכר שאינו רשמי ולמוסדות ה'פטור' החרדיים. מיפוי שערכנו עבור מחקר זה מצביע על מגמות של צמיחה והשתנות במהלך ההתפתחות של תלמודי התורה בעשור האחרון. במיפוי אותרו 56 מסגרות של תלמודי תורה ציוניים לבנים, בהם לומדים בהערכה גסה כ-8,500-10,000 תלמידים. מבחינת הפריסה הגיאוגרפית, תלמודי התורה שאותרו מפוזרים על פני כל הארץ – כ-50% באזורי ירושלים ויהודה ושומרון, כ-32% באזורי הפריפריה הצפונית והדרומית וכ-18% באזור מרכז הארץ. כמו כן, בדיקה שערכנו על תלמודי התורה עליהם נמצאו נתונים מלאים (כ-90% מכלל תלמודי התורה) מעלה, שכיום, כשני שליש מהמסגרות הללו פועלות בתוך החינוך הממלכתי-דתי.

תלמודי התורה הציוניים מאופיינים בהפרדה מגדרית (כיתתית או מוסדית), בתגבור של לימודי קודש (פעמים רבות על חשבון לימודי החול) ועל פי רוב באימוץ של שיטות ללימודי קודש המעדיפות את השינון והבקיאות (שיטות "זילברמן" ו"ברקאי") על פני פיתוח החשיבה וההעמקה. הם פועלים בשלושה דגמים עיקריים: (1) בתי ספר תלמוד תורה: מוסדות חינוך לבנים בלבד בהם כלל התלמידים לומדים במסגרת תלמוד תורה (כ-60% מהמוסדות); (2) כיתות תלמוד תורה: מוסדות חינוך בהם מתקיימת הפרדה בכיתות בין בנים לבנות, כאשר כיתות הבנים מוגדרות כתלמוד תורה (כ-30% מהמוסדות); (3) מסלול תלמוד תורה: מוסדות חינוך בהם מתקיימת הפרדה בכיתות בין בנים לבנות, כאשר רק חלק מכיתות הבנים מוגדרות כתלמוד תורה (כ-10% מהמוסדות).

בדיקת הנתונים הכמותיים של 29 תלמודי התורה הפועלים בדגם של בית ספר תלמוד תורה מלמדת על הבדלים משמעותיים במספר פרמטרים בין תלמודי התורה המשתייכים לחינוך הממלכתי-דתי לבין תלמודי התורה הנמצאים תחת הפיקוח החרדי. ראשית, כמות התלמידים הממוצעת בכיתה בתלמודי התורה הנמצאים תחת פיקוח מנהל החמ"ד עומדת על 24.8, לעומת כמות ממוצעת של 22.4 תלמידים בכיתה בתלמודי התורה שבפיקוח החרדי. שנית, שיעור הכיתות הלא-תקניות (כיתות בהן לומדים פחות מ-20 תלמידים) בתלמודי התורה בפיקוח הממלכתי-דתי הוא נמוך יחסית ועומד על שיעור של 11.9%, זאת לעומת שיעור גבוה של 22.8% בתלמודי התורה שבפיקוח החרדי. ושלישית, כמות התלמידים הממוצעת בתלמודי התורה שבפיקוח הממלכתי-דתי גבוהה בהרבה מזו שנמצאה בתלמודי התורה שבפיקוח החרדי – 236 תלמידים לומדים בממוצע בכיתות א'-ו' בתלמודי תורה שבפיקוח הממלכתי-דתי, לעומת 162 תלמידים בלבד בממוצע הלומדים בכיתות א'-ו' בתלמודי תורה שבפיקוח החרדי. מכלול הנתונים הללו מלמדים כי בכל הנוגע למאפיינים הכמותיים, תלמודי התורה שבפיקוח מנהל החמ"ד דומים לכלל בתי הספר הממלכתיים-דתיים, ואילו תלמודי התורה שבפיקוח החרדי דומים ליתר המוסדות שתחת הפיקוח החרדי.

המדיניות הנוכחית של משרד החינוך ומנהל החמ"ד מכוונת לצירופם של כלל תלמודי התורה הציוניים תחת קורת הגג של החינוך הממלכתי-דתי. עם זאת, הנתונים מלמדים שבפועל, יותר מאשר שתלמודי תורה ציוניים שנוסדו תחת הפיקוח החרדי הצטרפו עם הזמן לחינוך הממלכתי-דתי, הרי שעם השנים יותר ויותר ממ"דים הפכו עצמם (או הוקמו מלכתחילה) כתלמודי תורה. נתונים אלו מלמדים על כך שיותר מאשר שתלמודי התורה הציוניים הוותיקים מאמצים עם הזמן את רוח החמ"ד, החינוך הממלכתי-דתי הוא שעובר בחלקו תהליך של אימוץ עקרונות ופרקטיקות המאפיינות את תלמודי התורה הציוניים הוותיקים. תהליך זה מתבטא, בין השאר, בהרחבת ההפרדה המגדרית בחינוך הממלכתי-דתי היסודי לאורך השנים ובכניסתן של שיטות ללימודי קודש המתמקדות בשינון ובבקיאות למוסדות החינוך הממלכתי-דתי.

 

 

1. מבוא

מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת החלו לפעול במסגרת מערכת החינוך בתי-ספר יסודיים המיועדים לבני הציונות הדתית[1] והמגדירים עצמם כ'תלמודי תורה ציוניים' (להלן: ת"תים ציוניים). ראשיתם של מוסדות חינוך אלו הינה ביוזמה של הורים דתיים-לאומיים שלא הסתפקו במה שמציעה מערכת החינוך הממלכתית-דתית (להלן: החמ"ד) וביקשו להקים עבור ילדיהם מוסד חינוכי בו התורה ולימודה יעמדו במרכז תפיסת העולם וסדר היום. שאיפה זו באה לידי ביטוי כבר בשם שבחרו לעצמם מוסדות אלו – 'תלמוד תורה': "המונח "תלמוד תורה" אומר לתלמיד שהוא בא למקום של תלמוד תורה"[2]. בפועל מאופיינים מוסדות אלו בתגבור משמעותי של שעות הקודש במערכת השעות (פעמים רבות על חשבון לימודי החול) וברמה גבוהה של הפרדה בין בנים לבנות.

עם השנים הלכה התופעה והתרחבה וכיום מספר תלמודי התורה הציוניים עומד, על פי הערכות, על כ-60 מסגרות המתפרסות מאילת שבדרום ועד נהריה בצפון. הגידול הכמותי הוביל גם לגיוון באופי המוסדות, כך שכיום ניתן למצוא הבדלים בין תלמודי התורה השונים הן בסוגיות ארגוניות-מוסדיות (סוג הפיקוח, המעמד המשפטי, מידת ההפרדה בין המינים, הגבלות על קבלת תלמידים) והן בשאלות פדגוגיות-חינוכיות (שיטת לימוד התורה, היחס ללימודי החול, היקף לימודי החול).

התרחבות התופעה לאורך השנים והשפעותיה הרבות ומרחיקות הלכת על מוסדות החינוך הממלכתי-דתי הביאו את תנועת נאמני תורה ועבודה לערוך מחקר יסודי אודות המגמות המרכזיות המאפיינות את תלמודי התורה הציוניים. כך נולד מסמך זה הסוקר את התופעה לגווניה.

מבנה המסמך הינו כדלהלן: בפרק 2 נתאר את הרקע ההיסטורי של התופעה, בפרק 3 נביא נתונים כמותיים המתייחסים להתרחבות התופעה, לפריסה הגיאוגרפית שלה, לגודל המוסדות והכיתות, ועוד; את הפרק הרביעי נקדיש לשיטות לימוד התורה המאפיינות את תלמודי התורה הציוניים; בפרק החמישי נסכם בדיון בעקבות הממצאים.

2. רקע היסטורי[3]

תלמודי התורה הראשונים הוקמו בסוף שנות השבעים בירושלים וביישובי יהודה, שומרון וחבל עזה. תלמוד התורה הראשון שהוקם היה תלמוד תורה "מורשה" שהוקם בשנת תשל"ז (1977) בשכונת קריית משה שבירושלים על ידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק מישיבת מרכז הרב, שלא הסתפקו בבית הספר התורני 'נעם' שהוקם מספר שנים קודם לכן על ידי אברכי הישיבה. כשנה לאחר מכן, בשנת תשל"ט (1978), הוקם תלמוד התורה הראשון בקרית ארבע, שפעל בשיטת "ברקאי". בהמשך הוקמו תלמודי תורה נוספים, רובם הגדול בירושלים ויישובי יהודה שומרון וחבל עזה.

במשך שנים רבות פעלו רוב תלמודי התורה הציוניים שלא במסגרת החינוך הממלכתי-דתי הרשמי של מדינת ישראל, וחסו תחת המטריה של החינוך המוכר שאינו רשמי ומוסדות ה'פטור' שנוצרו בשנות החמישים בעבור הציבור החרדי[4]. בשנת 2004 העריכה ד"ר מטי דומברובסקי מאוניברסיטת בר אילן כי מספרם של אלו עומד על כ-30 מוסדות, כאשר רובם עודנו משתייך לחינוך המוכר שאינו רשמי ולמוסדות ה'פטור'. הסיבה להתנתקות הארגונית של תלמודי התורה הייתה אידיאולוגית ופרקטית כאחד: מחד, היא ביטאה את הרצון של מייסדי הת"תים הציוניים לייסד אלטרנטיבה חינוכית-תורנית למוסדות הרשמיים של החינוך הממלכתי-דתי, ומאידך, היא אפשרה להם אוטונומיה רבה בכל מה שקשור לתכני הלימוד, בחירת סגל ההוראה וקבלת התלמידים.

לאורך השנים החלו גורמים בציבור הדתי-לאומי ובמשרד החינוך לפעול להכנסת תלמודי התורה הציוניים לתוך מנהל החמ"ד. בסוף שנת 2009 יזם חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב, שכיהן באותה תקופה כיו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, מהלך של הקמת ועדה ציבורית משותפת לנציגי הת"תים הציוניים ולנציגי משרד החינוך שתבחן כיצד ניתן לשלב את מוסדות אלו במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. התפיסה העקרונית שהנחתה את מובילי המהלך היא שיש להכניס את כלל מוסדות החינוך של הציונות הדתית תחת מטרייה אחת, כלומר תחת פיקוח מנהל החמ"ד[5]. בנוסף להיבט האידיאולוגי, היה למהלך גם היבט כלכלי, כפי שנכתב בטיוטת ההצעה שפרסמה הוועדה (אפריל 2010): "מעמד הת"תים כ'מוכרים' מקשה עליהם מאוד את 'החיים'. התקציבים הממשלתיים נמוכים בהרבה (כ-65%)[6]… מצב זה מחייב למצוא פתרונות". הפתרון שהוצע ביקש לשלב את תלמודי התורה במערכת החינוך הממלכתית דתית, תוך מתן חירות רוחנית וחינוכית למוסדות. כך הוקמו התתמ"דים – תלמודי תורה בבתי ספר ממלכתיים-דתיים [7]. בין תלמודי התורה הראשונים שעברו לפעול במתכונת החדשה היה גם התלמוד תורה הציוני הראשון שהוקם בישראל – תלמוד תורה "מורשה" בקרית משה.

3. נתונים כמותיים: מגמות מרכזיות

3.1 מתודולוגיה

החלק הכמותני של המחקר ישמש אותנו על מנת לבחון מגמות מרכזיות בתוך עולם תלמודי התורה הציוניים. בנוסף, הנתונים הכמותיים ישמשו עבורנו כמצע לחשיבה ולדיון אודות תופעת הת"תים הציוניים, ולכך נייחד מקום בפרק האחרון של המחקר.

מחקר זה עוסק בבתי ספר יסודיים הפועלים כ'תלמודי תורה ציוניים' או שמפעילים בתוכם מסלולים כאלו. לאור זאת לא נכללו במסגרת המחקר מסגרות של 'תלמוד תורה' אחר הצהריים, המתקיימות ביישובים ובמוסדות חינוך רבים. כמו כן מחקרנו עוסק אך ורק במגמות הקשורות בבנים הלומדים בתלמודי תורה ציוניים; לתופעה הקטנה יותר והחדשה יחסית של בנות הלומדות בתלמודי תורה ציוניים לא נתייחס במסגרת מחקר זה.

התואר 'תלמוד תורה ציוני' למוסד חינוכי יסודי איננו מוענק או מוכר באופן רשמי על ידי משרד החינוך. הוא מבוסס למעשה אך ורק על הגדרה עצמית של הצוות החינוכי והורי בית הספר, כך שלא ניתן להסתמך באופן בלעדי על מערכות המידע של משרד החינוך על מנת לאתר את מוסדות אלו. לאור זאת, לצורך יצירת מסד הנתונים ערכנו מיפוי 'ידני' של תלמודי התורה הציוניים הפעילים בארץ על ידי שימוש בעיקר ברשת האינטרנט ובאנשים הנמצאים בשטח. הנתונים שהתקבלו מרשת האינטרנט ומהשטח הוצלבו עם מאגר המידע שמפרסם משרד החינוך '(כמעט) הכל אודות מוסדות החינוך', כך שנוצר מסד נתונים מקיף ובעל מהימנות סבירה. עם זאת, לאור העובדה כי מדובר בעבודה 'ידנית', בבדיקה של הגדרה עצמית סובייקטיבית, ובהינתן העובדה כי השטח בתחום זה סובל משינויים תכופים ביותר, הרי שיש לקחת משנה זהירות בהערכת הנתונים. לפיכך, נמנענו מלהעניק פרשנות לממצאים שאינם מובהקים.

העובדה כי מדובר במיפוי 'ידני', יחד עם המגבלות של מאגרי המידע המקיפים שמפרסם משרד החינוך, הביאו לכך שבחלקים שונים של הניתוח הכמותני התייחסו למספר שונה של תלמודי תורה בהתאם למקסימום שיכולנו להפיק מהנתונים שלפנינו. בכל מקרה כזה התייחסנו בטקסט ובהערות למספר המוסדות בהם אנו עוסקים ולאופנים בהם ניתחנו את הנתונים.

3.2 היקף התופעה: שנים של צמיחה

תלמודי התורה הציוניים נמצאים במגמה של צמיחה במהלך העשור האחרון. בשנת 2004 העריכה ד"ר מטי דומברובסקי כי ישנם כ-30 תלמודי תורה פעילים במערכת החינוך[8]. במיפוי שערכנו עבור המחקר קרוב לעשור לאחר מכן אותרו 56 תלמודי תורה ברחבי הארץ, כאשר אנו מעריכים כי מספרם האמיתי של אלו עומד על כ-60 מוסדות, לכל הפחות. משמעות הדברים היא שבתוך עשור שנים מספר תלמודי התורה פחות או יותר הכפיל את עצמו.

תלמודי התורה שאותרו סווגו לשלוש קבוצות בהתאם לצורת ההפרדה הנהוגה בהם ולמבנה הארגוני שלהם: (1) בתי ספר תלמוד תורה: מוסדות חינוך לבנים בלבד בהם כלל התלמידים לומדים במסגרת תלמוד תורה; (2) כיתות תלמוד תורה: מוסדות חינוך בהם מתקיימת הפרדה בכיתות בין בנים לבנות, כאשר כיתות הבנים מוגדרות כתלמוד תורה; (3) מסלול תלמוד תורה: מוסדות חינוך בהם מתקיימת הפרדה בכיתות בין בנים לבנות, כאשר רק חלק מכיתות הבנים מוגדרות כתלמוד תורה. בדיקה על המוסדות עליהם נמצאו נתונים מלאים (כ-85% מכלל המוסדות) מעלה כי הדגם השכיח ביותר הוא בית ספר תלמוד תורה, כמפורט בטבלה 1:

ניתן להניח כי טבלה זו משקפת בצורה די מהימנה את התמונה בכלל תלמודי התורה. בטבלה ניתן לראות כי רוב תלמודי התורה (כ-60%) פועלים בדגם של בית ספר תלמוד תורה, כ-30% פועלים בכיתות תלמודי תורה בבתי ספר לבנים ולבנות, וקרוב ל-10% פועלים בדגם של מסלול תלמוד תורה. נתונים אלו מלמדים על כך שרוב תלמודי התורה הציוניים פועלים במודל של הפרדה מגדרית מוסדית (מוסדות לבנים בלבד). בנוסף, כפי שניתן לראות, השכיחות של הדגם מסלול תלמוד תורה היא נמוכה מאוד. נראה כי אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שלא אחת מסלול תלמוד תורה אינו אלא מצב זמני אשר מתרחב עם הזמן לכלל כיתות הבנים במוסד, כך שהוא 'הופך' למעשה לדגם של כיתות בנים תלמוד תורה[9].

3.3 פריסה גיאוגרפית: 'היציאה מהחומות'

תלמודי התורה הציוניים הופיעו לראשונה בירושלים וביישובי יהודה, שומרון וחבל עזה, ועם השנים נפוצו אט אט על פני כל הארץ. כיום, כ-36 שנה לאחר הקמת תלמוד התורה הראשון בשכונת קריית משה בירושלים ניתן למצוא תלמודי תורה לא רק ביישובי יהודה ושומרון ובשכונות ירושלמיות; תלמודי תורה ציוניים פועלים היום גם בערי המרכז (רמת גן, פתח תקווה) ובפריפריה הדרומית (באר שבע, דימונה) והצפונית (נצרת עילית, חספין) של מדינת ישראל. בחינת הפריסה הגיאוגרפית של תלמודי התורה מעלה כי כיום כ-50% מתלמודי התורה הציוניים פועלים באזורים אלו. תרשימים 1 ו-2 מציגים את הפריסה הגיאוגרפית של 56 תלמודי התורה שאותרו[10]:

 

 

 

ניתן לראות בתרשימים אלו כי מוקד הפעילות המרכזי של תלמודי התורה הוא ביישובי יהודה ושמרון בהם פועלים כ-40% מתלמודי התורה בארץ. מנגד, ניכר כי האזור בו תלמודי התורה הכי פחות דומיננטיים הוא אזור מרכז הארץ (מחוזות תל אביב ומרכז). כך, בכל מחוז מרכז, שהינו המחוז הגדול ביותר במנהל החמ"ד מבחינת כמות תלמידים ומספר המוסדות, פעילים רק 8 תלמודי תורה ציוניים (כ-14% מכלל תלמודי התורה). לעומת כמות תלמודי התורה הציוניים הנמוכה במרכז הארץ, נמצא כי בפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל (מחוזות דרום וצפון) פועלים למעלה מ-30% מתלמודי התורה בארץ.

נראה כי אפשר לעמוד על שתי סיבות מרכזיות שהביאו להתרחבות של תלמודי התורה הציוניים מאזורי ירושלים ויהודה ושומרון לאזורי המרכז והפריפריה: האחת קשורה בפעילותם של הגרעינים התורניים בעשור האחרון, והשנייה בתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף. ראשית, רבים מתלמודי התורה הפועלים בערי המרכז ובפריפריה הוקמו על ידי חברי גרעינים תורניים שהתיישבו במקום (למשל: רמת גן, באר שבע, אילת)[11]; ושנית, לא מעט מתלמודי תורה שהוקמו בעשור האחרון, בעיקר ביישובי הדרום, הוקמו בנקודות בהן התיישבו תושבי גוש קטיף לשעבר (למשל: בני נצרים, שומריה, אריאל). נראה אם כן, כי חברי שתי קבוצות אלו – אנשי הגרעינים  התורניים ותושבי גוש קטיף לשעבר – הם הגורמים המרכזיים להתרחבות הגיאוגרפית של תלמודי התורה מירושלים ויהודה ושומרון ליישובי המרכז והפריפריה.

3.4 פיקוח ומעמד משפטי: אל תוך החינוך הממלכתי-דתי

לאורך רוב שנות קיומם פעלו מרבית תלמודי התורה הציוניים בארץ מחוץ למסגרת הרשמית של החינוך הממלכתי-דתי מסיבות עקרוניות ופרקטיות כאחד. היוצאים מן הכלל בעניין זה היו תלמודי התורה שפעלו בשיטת ברקאי שבאופן עקרוני הונחו להשתלב במסגרת החמ"ד[12]. תמונת המצב כיום היא שונה לחלוטין, כאשר מרבית תלמודי התורה פעילים במסגרת החינוך הממלכתי-דתי והחינוך הרשמי, כפי שעולה מתרשימים 3 ו-4 המובאים להלן:

 

 

לפי התרשימים הנ"ל עולה כי כשני שליש מתלמודי התורה הציוניים שזוהו פועלים במסגרת החינוך הממלכתי-דתי[13]. נתון זה שונה באופן משמעותי מהתיאור שהופיע בעבודתה של ד"ר מטי דומברובסקי משנת 2004 לפיו, למעט התלמודי תורה בשיטת ברקאי, תלמודי התורה הציוניים פעלו שלא במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. נתונים אלו יכולים להתפרש בשני אופנים: אפשרות אחת היא שעם הזמן, ואולי גם בעקבות המדיניות החדשה של משרד החינוך שתוארה בפרק 2, יותר ויותר תלמודי תורה הצטרפו לפיקוח החמ"ד. אפשרות שנייה היא שיותר מאשר שתלמודי התורה הוותיקים נכנסו לתוך החינוך הממלכתי-דתי, תלמודי התורה החדשים שהוקמו בחרו לפעול במסגרת בתי ספר ממלכתיים-דתיים. ובניסוח אחר: לא התלמודי תורה הציוניים הם שנכנסו לחינוך הממלכתי-דתי, אלא יותר ויותר ממ"דים הפכו עצמם (או הוקמו מלכתחילה) כתלמודי תורה. אף שברור שניתן למצוא דוגמאות בשטח לשני התהליכים הללו, נראה כי עיקר השינוי נבע מן התהליך השני, במסגרתו יותר ויותר בתי ספר ממלכתיים-דתיים יסודיים הוקמו או עברו הסבה (לעיתים חלקית) לתלמודי תורה[14].

3.5 גודל המוסדות והכיתות

תלמודי תורה רבים מתפארים לא אחת בכך שהם מקפידים על לימוד בכיתות קטנות. עם זאת,  בדיקה שערכנו על 29 תלמודי התורה הפועלים בדגם של בית ספר תלמוד תורה (שכן הנתונים לא מאפשרים לבדוק זאת בנוגע לשני הדגמים האחרים[15]) מלמדת כי תיאור זה איננו מדוייק, לפחות לא ביחס לתלמודי תורה הפעילים במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. ממוצע התלמידים בכיתה בתלמודי התורה הציוניים עמד בשנת הלימודים התשע"ד על 23.8 תלמידים לכיתה, לא רחוק כל כך מהממוצע בכלל כיתות החינוך הממלכתי-דתי בשנה זו שעמד על 24.7 תלמידים בכיתה. יתרה מכך, פילוח של הנתונים לפי סוג פיקוח מעלה כי כמות התלמידים הממוצעת בתלמודי התורה שבפיקוח מנהל החמ"ד (15 מוסדות) כמעט זהה לכמות התלמידים הממוצעת בכיתה בכלל החינוך הממלכתי-דתי, כמובא בתרשים 5[16]:

 

היבט נוסף הקשור לסוגיית גודל הכיתות במוסדות החינוך הוא נושא הכיתות הלא-תקניות. על פי הנוהל במשרד החינוך כל כיתה מתוקצבת בשעות תקן לפי שעות הלימוד המחייבות בבית הספר, שהן נגזרת של אוכלוסיית בית הספר, שכבת הגיל וגודל הכיתה. כיתות שגודלן בין 20 ל-40 תלמידים נחשבות כיתות מלאות והן מתוקצבות בעבור כל שעות התקן המחייבות. לעומת זאת, כיתות שבהן לומדים פחות מ-20 תלמידים נחשבות כיתות לא-תקניות והן מתוקצבות רק בעבור חצי משעות התקן המחייבות. בכלל החינוך הממלכתי-דתי שיעור הכיתות הלא-תקניות בשנת התשע"ד עמד על 16.1%, כאשר שיעור דומה נמצא בקרב תלמודי התורה בדגם בית ספר תלמוד תורה (16.4%). עם זאת, גם במקרה הזה פילוח הנתונים לפי סוג פיקוח משנה את פני הדברים, כמתואר בתרשים 6:

ניתן לראות בתרשים כי בעוד ששיעור הכיתות הלא-תקניות בתלמודי התורה שבפיקוח מנהל החמ"ד נמוך מהשיעור שלהן בכלל הכיתות בחינוך הממלכתי-דתי, הרי שהשיעור של אלו בתלמודי התורה הנמצאים תחת הפיקוח החרדי הוא כמעט כפול וקרוב לשיעור הכיתות הלא-תקניות בכלל הפיקוח החרדי.

בחינה של גודל המוסדות (בדגם בית ספר תלמוד תורה בלבד) מעלה גם היא הבדל משמעותי בין המוסדות שבפיקוח מנהל החמ"ד למוסדות שבפיקוח החרדי. כמות התלמידים הממוצעת בקרב תלמודי התורה שבפיקוח הממלכתי-דתי קרובה לכמות התלמידים הממוצעת בכלל המוסדות בחינוך הממלכתי-דתי, והפער בניהם הוא לא כה משמעותי ועומד על כ-40 תלמידים במוסד. למעשה, פער זה עשוי להיות תוצאה של סיבות מקריות בלבד הקשורות בוותק של המוסדות ובגודל האוכלוסייה הציונית-דתית המקומית. לעומת זאת, כמות התלמידים הממוצעת בתלמודי התורה שבפיקוח החרדי נמוכה באופן משמעותי מכמות התלמידים הממוצעת בכלל המוסדות בחינוך הממלכתי-דתי, והיא אף קטנה יותר מהממוצע בקרב כלל המוסדות שבפיקוח החרדי. הנתונים הללו מסוכמים בתרשים 7:

 

מכלול הנתונים בנוגע לגודל המוסדות, גודל הכיתות ושיעור הכיתות הלא-תקניות מעלים תמונה חד משמעית לפיה בעוד תלמודי התורה הנמצאים בפיקוח מנהל החמ"ד דומים במאפיינים שלהם למאפייני כלל בתי הספר הנמצאים בפיקוח הממלכתי-דתי, הרי שתלמודי התורה הנמצאים תחת הפיקוח חרדי מאופיינים במוסדות קטנים יותר, בכיתות קטנות יותר ובשיעור גבוה יותר של כיתות לא-תקניות ולמעשה דומים יותר לשאר מוסדות החינוך הנמצאים תחת הפיקוח החרדי.

4.  שיטות הלימוד: "ושננתם לבניך"

4.1 השיטות הקלאסיות: מורשה, זילברמן וברקאי

כפי שנאמר לעיל, תלמודי התורה הציוניים החלו לפעול בסוף שנות השבעים. בתקופה הראשונה לפעילותם של מוסדות חינוך אלו הם התגבשו סביב שלוש שיטות לימוד עיקריות: "מורשה", "ברקאי" ו"זילברמן". לכל אחת מהשיטות הללו אבות מייסדים אחרים, גישה אחרת ללימודי קודש ועמדה אחרת ביחס לשילוב של לימודי חול בתלמוד התורה. בפרק זה נתאר תחילה את העקרונות של כל אחת מהשיטות תוך התייחסות להבדלים ולדמיון בניהן, ולאחר מכן נתאר את תמונת המצב בשטח בעולמם של תלמודי התורה הציוניים.

שיטת "מורשה" מבוססת על המודל החינוכי שהתפתח בתלמוד תורה "מורשה" בקרית משה בירושלים שהוקם על ידי תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק בסוף שנות השבעים. בבסיס השיטה עומד הרעיון כי מטרת החינוך היא לעשות את האדם 'טוב וישר' ולא להכשירו 'להלחם במלחמות החיים'[17], ועל כן על לימוד התורה לעמוד במרכז הווייתו של בית הספר. בפועל, המשמעות היא הקדשה של שעות לימוד רבות ללימודי קודש ומיעוט בלימודי חול, כאשר בחלק מהמוסדות אין לומדים כלל לימודי אנגלית. בשונה משתי השיטות האחרות שיוצגו להלן, אין בשיטה זו דגש על שינון ובקיאות בלימוד מקצועות הקודש, אלא מודגש יותר הפן החוויתי בלימוד. בנוסף, יש בשיטה זו דגש רב על הקשר לארץ ישראל ולמדינת ישראל, דבר שמתבטא בטיולים רבים ברחבי הארץ, בהדגשת סמלי המדינה והפועלים להקמתה ובעצרות גדולות ביום העצמאות.

שיטת "ברקאי" היא שיטה שפותחה על ידי הרב דן בארי ויושמה לראשונה בתלמוד תורה "חברון" בקרית ארבע בסוף שנות השבעים. התכנית בנויה על השקפת עולם כוללנית המאחדת לימוד עמוק של התורה יחד עם השכלה נרחבת בלימודים כלליים. בשונה משתי השיטות האחרות, יש בשיטה זו חיוב עקרוני ללימודי חול, דבר המתבטא בכך שהיא מציעה תכניות לימוד מפורטות לחלק גדול מהמקצועות וכן מכוונת להנחלת ערכים וידע כללי תוך כדי לימוד התורה. עם זאת, היישום של התכנית בשטח התייחד בעיקר לתחום לימודי הקודש. בתחום זה התכנית מבוססת על שיטת השינון על פי ההנחיה במשנה במסכת אבות (פ"ה משנה כא'): "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לתלמוד", ועל פי הוראתם של המהר"ל מפראג והגר"א מווילנא. החתירה בלימוד היא ללימוד פשט ולבקיאות, כאשר לימוד המקרא נעשה בניגון טעמים ולימוד המשנה והתלמוד בנעימה המסורתית.

שיטת "זילברמן" היא שיטה ללימוד מקצועות הקודש שפותחה בשנות השמונים על ידי הרב יצחק שלמה זילברמן ויושמה בתחילה בתלמוד תורה חרדי בירושלים. בהמשך התפשטה השיטה בקרב תלמודי תורה חרדיים ויובאה מאוחר יותר גם לתלמודי תורה ציוניים. בדומה לשיטת ברקאי, לימודי הקודש בשיטה זו מבוססים על הנחיית המשנה באבות ועל הוראתם של המהר"ל מפראג והגר"א מווילנא, וכן מושם דגש רב על שינון ובקיאות בכל חלקי התורה. השינון נעשה על ידי קריאת המקרא בניגון טעמים (אשכנזיים) תוך חזרות רבות ביותר, ואילו המשנה והגמרא נקראות בנעימה המקובלת להם. עם זאת, במעבר של השיטה מתלמודי התורה החרדיים למוסדות הציוניים-דתיים האחרונים הגבירו בה את המימד החוויתי. כמו כן, בשל העובדה שמקור השיטה הוא בעולם החרדי אין היא מתייחסת כלל ללימודי החול, כך שכל תלמוד תורה ציוני שאימץ אותה לחיקו נוהג אחרת בתחום זה. השיטה מתייחדת גם בכך שהלימודים בה מתקיימים בכל ימות השנה, כולל שבתות וחגים, למעט ט' באב, עקרון שמיושם באופן חלקי בלבד בחלק מתלמודי התורה הציוניים הפועלים בשיטה זו[18].

4.2 תמונת המצב בשטח

תמונת המצב בשטח בכל הנוגע לשיטות לימוד הקודש בתלמודי התורה איננה חד משמעית. במיפוי כמותני שערכנו מצאנו אינדיקציה ביחס לשיטות הלימוד לגבי 30 תלמודי תורה ציוניים, ונמצא כי השיטה הרווחת ביותר היא שיטת זילברמן (60% מהמוסדות). ניתן להניח שחרף העובדה שהבדיקה הכמותנית שערכנו מתבססת רק על נתוני כמחצית מתלמודי התורה הציוניים, הרי שהיא עשויה ללמד על הדומיננטיות לה זוכה כיום שיטת זילברמן בקרב כלל תלמודי התורה הציוניים.

עם זאת, בחינה איכותנית של המצב בשטח מעלה תמונה מורכבת יותר. מחד, רבים מתלמודי התורה, ובמיוחד הוותיקים שבהם, פועלים לפי אחת משלושת השיטות הקלאסיות: "מורשה" בקרית משה, "הדר יוסף" בעלי ו"מורשה" בבית שמש פועלים בשיטת "מורשה"; בקרני שומרון, נתניה וחספין פועלים תלמודי תורה בשיטת "ברקאי"[19]; ואילו ברמת גן, בית אל ובית שאן ישנם תלמודי תורה בשיטת "זילברמן". מנגד, בקרב תלמודי התורה החדשים מתפתחת תופעה במסגרתה מוסדות אלו אינם מחזיקים באופן קונסיסטנטי באף אחת מן השיטות ופועלים למעשה במתכונת המשלבת עקרונות של השיטות הקלאסיות עם רעיונות מקומיים. יתרה מכך, גם בקרב תלמודי התורה שאימצו את אחת מהשיטות הקלאסיות באופן עקרוני מתקיימת לא אחת מדיניות של אימוץ סלקטיבי של העקרונות ודרכי הלימוד באופן המתאים לרצונותיהם וצרכיהם של צוות בית הספר והורי התלמידים.

5. סיכום ודיון: השפעת תלמודי התורה על אופיו של החינוך הממלכתי-דתי

תופעת תלמודי התורה הציוניים נמצאת בעשור האחרון במגמה של צמיחה, התרחבות והתגוונות. בראשית שנות האלפיים מספרם של תלמודי התורה הציוניים עמד על כ-30 מוסדות אשר התרכזו בעיקר באזורי ירושלים ויהודה, שומרון וחבל עזה והשתייכו ברובם לחינוך המוכר שאינו רשמי ולמוסדות ה'פטור' החרדיים. כיום, כעשור לאחר מכן, מופו במסגרת המחקר 56 מסגרות תלמוד תורה, בהם לומדים בהערכה גסה כ-8500-10,000 תלמידים, והם מפוזרים על פני כל הארץ ומשתייכים ברובם לפיקוח הממלכתי-דתי. באופן מטאפורי, נראה שניתן לתאר מגמה זו כתנועה של התקרבות אל המרכז.

כפי שכבר צוין לעיל, תנועה זו של התקרבות למרכז קשורה בתהליכים חברתיים ודמוגרפיים שעברה הציונות הדתית בעשור האחרון, ובמיוחד לתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף ולהתרחבות האדירה של הגרעינים התורניים בשנים האחרונות. השאלה הגדולה היא האם התנועה הזו מלמדת על כך שתלמודי התורה הציוניים השתנו (התקרבו מבחינה פדגוגית-חינוכית למוסדות החינוך הממלכתי-דתי הקלאסיים) או שהחמ"ד הולך ומשתנה (מכיל בתוכו יותר אלמנטים המאפיינים את תלמודי התורה הציוניים הקלאסיים). אף שברור כי התנועה בכללה היא דו-כיוונית, נראה כי התנועה העיקרית היא של החמ"ד אל עבר תלמודי התורה, ולא של תלמודי התורה אל עבר החמ"ד. ביטוי לכך ניתן למצוא בהתרחבות של מגמת ההפרדה המגדרית במוסדות החינוך הממלכתי-דתי היסודיים במהלך העשור האחרון[20] ובמדיניות התתמ"דים שאימץ מנהל החמ"ד בשנת 2010. יתרה מכך, כפי שהוזכר לעיל, מרבית תלמודי התורה הציוניים שנוסדו תחת פיקוח חרדי לא נכנסו עם השנים לפיקוח מנהל החמ"ד, והסיבה לשינוי הדרמטי ביחס שבין תלמודי התורה שבפיקוח הממלכתי-דתי לתלמודי תורה שבפיקוח החרדי היא בעיקר שהרוב הגדול של תלמודי התורה שנוסדו בשנים האחרונות בחרו לפעול במסגרת החינוך הממלכתי-דתי.

אכן, תלמודי התורה הציוניים הפועלים במסגרת החינוך הממלכתי-דתי – התתמ"דים – שונים במספר היבטים משמעותיים מתלמודי התורה שבפיקוח החרדי, מה שעשוי ללמד על כך שהכניסה של תופעת תלמודי התורה למנהל החמ"ד משפיעה גם על אופיים של תלמודי התורה. כך, נתוני גודל הכיתות, שיעור הכיתות הלא-תקניות וכמות התלמידים הממוצעת במוסדות אלו דומים מאוד למה שנמצא ביחס לכלל מוסדות החינוך הממלכתי-דתי, זאת בשונה מתלמודי התורה הפועלים תחת הפיקוח החרדי שמאפייניהם דומים למאפייני כלל המוסדות בפיקוח החרדי. עם זאת, בשונה מהיבטים אלו שהמשמעות שלהם היא בעיקר כלכלית ותקציבית, בהיבטים הקשורים בתוכן ובשיטות הלימוד נראה שלעיתים החינוך הממלכתי-דתי הוא שמאמץ מאפיינים של תלמודי התורה. כך, אחד המאפיינים המרכזיים של רבים מתלמודי התורה הוותיקים (למעט אלו הפועלים בשיטת "מורשה") הוא שימוש בשיטות לימודי קודש המתמקדות בעיקר בשינון ובבקיאות של המקרא, המשנה והתלמוד ("ברקאי" ו"זילברמן"), ולא ברכישת כלים ומיומנויות למידה ובפיתוח החשיבה של התלמידים[21]; ועם הזמן יותר ויותר בתי ספר ממלכתיים-דתיים – לעיתים גם כאלו שאינם מגדירים עצמם כתלמודי תורה – מאמצים עקרונות ופרקטיקות משיטות לימוד אלו, מה שמלמד על תנועה מסוימת של החמ"ד אל עבר תלמודי התורה בתחום שיטות הלימוד בלימודי הקודש.