מגרשים את החושך במקלות/ רונן לוביץ

עבור רבים מבני הציונות הדתית השאלה האם לימודים אקדמיים רצויים, וכן השאלות מה והיכן ללמוד באקדמיה, אינן מהוות סוגיה דתית או אידיאולוגית המחייבת ליבון. ברם, עבור רבים אחרים מדובר בנושא טעון מבחינה רעיונית ואף הלכתית שגורר לבטים ושאלות רבות. כנסים ופרסומים שונים עסקו בעשור האחרון בעניין היחס הרצוי ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה, אולם עתה יש בידינו לראשונה גם נתונים הסוקרים את המצוי.

הצבעה ברגליים

מחקר חדש שבוצע על ידי אריאל פינקלשטיין עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" בדק לאורך שמונה שנים את השתלבותם של בוגרי מוסדות התיכון הדתיים במסגרות האקדמיות, תוך השוואה לבוגרי תיכון של החינוך הממלכתי הכללי. המחקר מצא כי יש עלייה בשיעור בוגרי התיכון הדתיים שפונים להשכלה גבוהה (53.1% בקרב בוגרי שנתון 2004 לעומת 47% אצל בוגרי שנת 1996), אולם יחד עם זאת הוא הצביע על מספר מגמות המחייבות תשומת לב. להלן אציין כמה מהן בקצרה:

א. שיעור בוגרי מוסדות החינוך הממלכתי־חילוני הפונים ללימודים אקדמיים במקצועות המדעיים גבוה ב־50% מאשר בחינוך הממלכתי־דתי. בקבוצה הראשונה בחרו 14.4% לרכוש השכלה גבוהה במדעי הטבע, במתמטיקה, בהנדסה, באדריכלות או ברפואה, ואילו בשנייה פנו לתחומים אלה 9.6% מהבוגרים בלבד.

ב. בתחום מדעי החברה ישנו פער של 35% לטובת בוגרי החינוך הממלכתי הכללי.

ג. שיעור הפונים למכללות לחינוך גבוה פי שלושה בחינוך הממלכתי־דתי מאשר בחילוני – 9% לעומת 3%.

ד. מבין הפונים להשכלה גבוהה גדל והולך שיעור הלומדים במכללות (כולל מכללות אקדמיות), כאשר בקרב בוגרי החינוך הדתי הוא גדל מ־34% אצל בוגרי שנתון 1996 ל־55% ב־2004, בעוד שבקרב בוגרי החינוך הממלכתי חל גידול בשיעור קטן בהרבה מ־34% ב־1996 ל־45% אצל בוגרי שנתון 2004.

לאור נתוני המחקר, ולנוכח העובדה שרבנים רבים מביעים בעל־פה ובכתב הסתייגויות מלימודים אקדמיים בכלל ומלימוד באוניברסיטאות בפרט, יש מקום לבחון מחדש את סוגיית היחס הראוי של שומרי מצוות כלפי האקדמיה.

חיבוטי הנפש בנושא זה נקשרים בעיקר בשני היבטים: האחד נוגע לתוכני הלימוד הנלמדים בקורסים שונים במדעי היהדות, במדעי הרוח ובחלק ממדעי החברה, ואילו האחר קשור בהוויית החיים הסטודנטיאלית ובאווירה החברתית בקמפוסים. באשר לתוכני הלימוד די אם נציין כי שיטות מסוימות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה אינן עולות בקנה אחד עם המחשבה היהודית, ונזכיר נושאים כגון ביקורת המקרא, השוואת דתות, תפיסות מחקריות־היסטוריות בדבר התפתחות חגי ישראל והתורה שבעל־פה ועוד כיוצא בזה.

באשר לתחום החיים הסטודנטיאליים, מדובר בקשרים חברתיים שנוצרים באופן טבעי בין סטודנטים וסטודנטיות, דתיים עם שאינם דתיים. קשרים אלה מתפתחים בין השאר באמצעות לימוד משותף בקבוצות קטנות, לעתים בלימוד בזוגות, בשיחות קרובות בהפסקות ובבילוי משותף מעבר לשעות הלימודים. תוכני הלימוד הבעייתיים כמו גם הווי החיים החברתי מהווים איום על האמונה ועל אורח החיים הדתי שאין להקל בו ראש. זוהי סוגיה שיש לתת עליה את הדעת.

יש שני סוגים של דתיים שפוטרים עצמם מלפתור את הדילמות של תורה מול אקדמיה: החרדים מחד והדתיים הליברלים מאידך. האחרונים פשוט מחליטים אפריורית ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בהנחה שהם יתמודדו עם הקונפליקטים השונים כמו כולם ו"יהיה בסדר".

החרדים מדירים רגליהם מן העולם האקדמי, והחשש שבוגריהם יפנו לאקדמיה מהווה גורם מחזק להימנעותם מהקניית השכלה כללית בחינוך העל־יסודי. הציבור החרדי ממשיך כיום במאבק שהחל עם ראשית תקופת ההשכלה בישראל, והקו שלו אף הולך ומתקשח. בעבר הייתה בקרבו התנגדות מקיר לקיר שהתמקדה בלימוד מדעי הרוח, והאיסור על כך היה מגובה במבחר ציטוטים ממקורות ראשוניים כגון "אל תפנו אל האלילים", "הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא", "גזרו חכמים שלא ילמד אדם את בנו יוונית", "מנעו בניכם מן ההיגיון", בחרם הרשב"א על הפילוסופיה ועוד.

לעומת זאת היו מי שהתירו לימוד מקצועות פרקטיים באוניברסיטאות לשם פרנסה. כדוגמה אציין את פנייתו של הרב שמעון שוואב, לימים מגדולי התורה של יהדות ארה"ב, אל שלושה מרבני ישראל הבולטים שבליטא בשאלה האם מותר ללמוד באוניברסיטה? הרב ברוך דב ליבוביץ' הביע התנגדות קטגורית, הרב אלחנן וסרמן התיר לשם פרנסה, ואילו הרב א"י בלוך הבחין בין ענייני מדע הנוטים למינות, שאותם התיר רק ליחידים בתנאים מסוימים, ובין תחומי לימוד שאין להם שייכות לאמונות ודעות, שאותם התיר לגמרי.

כיום, כך נראה, הגישה השלטת אימצה את האיסור הגורף והמוחלט ברוח המשיב הראשון, אם כי כורח המציאות מכתיב היתרים במקרים של לימוד מקצועות פרקטיים בעלי אופי ניטרלי. במקרי היתר אלה, הפונים לרכישת מקצוע לחיים מודרכים שלא לדרוך על הדשא האקדמי, והם מופנים למוסדות בעלי אוריינטציה דתית והפרדה מגדרית ומגזרית.

גם בציבור הדתי־ציוני יש מי שמתייחסים לעולם האקדמי כאל איום שיש להתרחק ממנו. גישה זו עושה לעתים שימוש גם במאבק המכבים במתייוונים. היא מתייחסת אל ההשכלה הגבוהה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, כאל המשך של האקדמיה האתונאית, ורואה בה סוכנת תרבות של ההלניזם המודרני. זוהי השוואה מוטעית שחוטאת להבנת ההתייוונות, שכן המתייוונים רצו להשתלב במרחב ההלניסטי תוך ביטול מוחלט של הזהות היהודית, דבר הרחוק מאוד מרוב החברה הישראלית, ובוודאי מהצעירים האמונים על תורה ומצוות.

אני סבור שאתגרי דורנו מחייבים להעריך את הסיכויים והסיכונים שבאקדמיה מתוך גישה מאפשרת ותומכת, ובדבריי אני מבקש ללכת לאורם של הראי"ה קוק והרי"ד סולוביצ'יק שראו בעין יפה את תופעות המודרנה, ובכלל זה רכישת ידע והשכלה, הגם שלא העלימו עין חדה משלל הבעיות שבצידה. ניתן להצביע על ארבעה היבטים המצדדים ביחס חיובי כלפי הלימוד האקדמי: האישי, הדתי, הלאומי והעולמי. אם להשתמש במילותיו של הרב קוק: האדם, הקודש, ישראל והאנושות.

מעגלי השפעה

ההיבט הכלל־עולמי: העולם שבו אנו חיים עבר בדורות האחרונים תהליך גלובלי של אקדמיזציה. ההשכלה הגבוהה אינה סגורה עוד במוסד ולא כלואה במגדל שן, אלא שולטת בכל מרחבי החיים לרבות עולם המשפט, התקשורת, הפעילות הציבורית לסוגיה וכדומה. ההשכלה האקדמית מזינה את השיח ואת דפוסי החשיבה, והתנתקות ממנה מקשה על חיבורים לעולם העשייה. התפתחות ההשכלה בכלל, והעולם האקדמי בפרט, היא חלק מההתקדמות הכללית של האנושות שאנו אמונים על עמדה חיובית כלפיה מבית מדרשו של הראי"ה.

ההיבט האישי: הימנעות מלימודים אקדמיים גוררת כיום השלכות כלכליות חריפות. קשה כיום לבקש בברכת החודש "חיים של עושר וכבוד" ויחד עם זאת לאסור רכישה של השכלה כללית גבוהה. בעיית העוני בחברה החרדית, שנובעת במידה רבה מההתנגדות להשכלה, צריכה לשמש נורת אזהרה המעוררת למודעות בעניין זה.

בוגרי החינוך הדתי, גם הישיבתי, מעוניינים להשתלב בשוק העבודה ולהתקדם בו. בעבר היה ניתן לעסוק במגוון עיסוקים מכובדים ולשמש בתפקידים בכירים בלי כל השכלה אקדמית, אך לא עוד. כיום השכלה אקדמית הפכה לדרישה אלמנטרית, גם כאשר אין היא קשורה במישרין לתפקיד שהאדם ממלא.

כך, האקדמיזציה הגיעה לענפים רבים שבהם היא נראתה מיותרת בעבר: חינוך והוראה, סיעוד, עבודה סוציאלית ועוד. היא איננה עוד מצרך מותרות אלא מוצר צריכה בסיסי למי שרוצים בפרנסה המכבדת את בעליה. מעבר לכך, בזמננו אנשים אינם מחפשים רק פרנסה אלא גם מימוש עצמי והרגשת סיפוק. אי אפשר לכלוא את הרוח, וכך גם לא ניתן לוותר במחי יד על תחומי עניין ועל רצון להתקדמות שמקנן בלבם של צעירים המחפשים את דרכם בחיים.

ההיבט הלאומי: בחוגים רבים מקובל לדבר גבוהה גבוהה על האידיאל של מדינה יהודית, אולם אי אפשר לקדם רעיון זה בלי השכלה גבוהה. כשם שהחברה הדתית הבינה זה לא מכבר שעל מנת להשפיע בצה"ל יש צורך גם בקצינים דתיים, וכדי להשמיע קול מאוזן בתקשורת הכרחי שיהיו אנשי תקשורת מוכשרים, כך בכל תחומי החיים. אם רוצים נוכחות משמעותית של יהודים שומרי מצוות בכל מרחבי החברה: מדע, משפט, אמנות, ספרות ועוד, יש לראות בהשכלה האקדמית אמצעי חיוני ביותר.

לאנשי אקדמיה יש קול דומיננטי בעיצוב דעת הקהל ובהטמעת רעיונות בחברה הישראלית. מהפכות שהתחוללו בעולם בתודעה האנושית הובלו על־ידי אינטלקטואלים ובעלי השכלה גבוהה, ולכן ויתור עליה משמעו הפקרת הזירה הציבורית לדפוסי חשיבה אחרים. נוכחות משמעותית של אנשים שומרי מצוות בשיח הציבורי דורשת גם מצוינות. בהקשר זה, ובזיקה לתוצאות המחקר דלעיל, ראוי לציין שלמרות יתרונותיהן החשובים של המכללות בכלל, והמכללות הדתיות בפרט, אין הן מזוהות בדרך כלל עם חתירה למצוינות אקדמית. על מנת לטפח דמויות בולטות במחקר, המובילות בעולם ההשכלה ומשפיעות בחברה, יש לתת משקל ראוי ללימודים במוסדות אוניברסיטאיים. מעבר לכך אין להתעלם מכך שהתבדלות והסתגרות במוסדות דתיים מגבירות את הבידול והניכור החברתי בין המגזרים.

ההיבט הדתי: הנטייה הרווחת היא לראות את ההשכלה התורנית והאקדמית כצרות זו לזו. אולם הלימודים האקדמיים עשויים גם לתרום ללימודים התורניים. הלימוד האקדמי מקנה כלים והרגלים של חשיבה שיטתית וביקורתית, הוא דורש מחויבות לאיכות ומעודד מחקר וכתיבה. כלי החשיבה האקדמית עשויים להוות גורם מזין ומפרה עבור הלימוד התורני.

חשיבות החכמות

כמה מהשיקולים שהבאתי לעיל הינם ייחודיים לזמננו, אך יש להניח שאחדים מהם עמדו גם לנגד עיניהם של גדולי ישראל שלמדו ועסקו בחכמות כלליות, ובהם רבן גמליאל, שמואל, רס"ג, רבנו בחיי, רבי אברהם בר־חייא, ראב"ע, הרמב"ם, רלב"ג, אברבנאל, מהר"ל, רמ"א, הגר"א ורבים נוספים. יש מהם שהגדירו את לימודי החול כ"רקחות וטבחות ואופות לתורה" (לדוגמה: אגרת הרמב"ם לחכמי לוניל, מהדורת שילת עמ' תקב). המושג רקחות וטבחות מעמיד את התורה מעל החכמות החיצוניות, אך אינו מגמד ומבטל את עצם הצורך לעסוק במדעים הכלליים ולרכוש בהם ידע, מתודה ודרכי מחקר. כך, רבנו בחיי מתאר את חשיבות שבע החכמות ומגדיר אותן "סולם לעלות לחכמה האלוהית" (חובות הלבבות, שער הבחינה, פרק ב).

גישה זו עולה בקנה אחד גם עם דברי הרב קוק על כך "שצריך באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון, ובגדלות הנפש ידע לזכך את כולם" (ערפילי טוהר עמ' מו). הרב קוק כתב על ההשפעה המעשירה של הקודש והחול גם יחד על רוח האדם (אורות הקודש א עמ' סז). הוא ציטט את דברי הגר"א: "כל מה שיחסר לאדם מחכמת העולם, נגד זה יחסר לו עשרת מונים מן התורה". לדעת הרב קוק עיקרון זה נכון לא רק במדעים המדויקים אלא גם במדעי הרוח, שכן לדבריו "הרחבת החכמה העולמית מוכרחת היא… למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו להטיבו" (עקבי הצאן, עמ' קכט).

לאור זאת הוא תמך בתלמידיו בנימין מנשה לוין ומשה זיידל שהלכו ללמוד באוניברסיטה. כאשר זיידל התייעץ איתו מה ללמוד, המליץ לו על "פילוסופיה, ספרות שמית והאקונומיה הלאומית" שיש להן השפעה רבה על האומה. לבנו הרצי"ה כתב הרב קוק "על דבר ההכשרה לאוני', הלא אמרתי לך כמה פעמים שתעשה כנטיית רוחך הטהור" (צ' ירון, משנתו של הרב קוק, עמ' 212). אמנם ברור שדברים אלה נכתבו ליחידי סגולה ואי אפשר לגזור מהם מסקנות כלליות, אולם הם מצביעים על הגישה החיובית העקרונית כלפי הלימוד האקדמי, ובאשר לבעיות – הן אכן קיימות, ועל כולנו מוטל לטפל בהן.

בפתיחת האוניברסיטה העברית (תרפ"ה, 1925) ציטט הרב קוק את דברי הנביא ישעיהו: "ופחד ורחב לבבך", כדי לבטא את שמחתו על חנוכת האוניברסיטה שהייתה מהולה בחששות כבדים מפני נזקים רוחניים. אף אנו כיום צריכים בלי ספק להיות מודעים גם לפחדים ולסיכונים. החששות מפני ירידה דתית־רוחנית של הסטודנטים הם רציניים, ואין להקל ראש בהם. הם נובעים יותר מההיבטים החברתיים שבהווי הסטודנטיאלי, ופחות מבעיית תוכני הלימוד. כל מתפלל שחרית מבקש מדי בוקר: "אל תביאני לידי ניסיון", והיציאה מהחממה הדתית אל חיי הקמפוס האקדמי עלולה להיות כרוכה בפתיחת שערי הניסיון.

להכיר ולהכיל

ברם, המענה לנושא זה איננו בשלילה גורפת, שממילא לא תועיל, אלא בהיכרות עם הבעיות ובהתייחסות ישירה אליהן. שח לי ידידי הרב יונה גודמן שסטודנטים רבים מלינים על כך שרבניהם מתנכרים לכל העולם האקדמי, ועקב כך מנערים חוצנם מהקונפליקטים הבוערים שמטרידים את בוגריהם המצויים בו. רבנים אלה ממאנים להגיע לקמפוסים כדי להעביר שיעורי תורה, שכן בכך הם מעניקים לגיטימציה ללימוד באוניברסיטה.

סטודנטים בוגרי ישיבות מספרים כיצד הם עברו הכנה לתקופת השירות הקצרה יחסית בצבא, אך לא קיבלו כל הכנה לקראת החיים הארוכים שאחרי הישיבה, כאשר את השנים המעצבות שלהן הם העבירו בלימודים אקדמיים. סטודנט אחד סיפר על שבת בוגרים שבה הר"מים בישיבה דיברו על כך שהאוניברסיטה היא מקום שלילי ומזיק, כאשר הבוגרים כולם כבר בפועל היו שם. זהו ניסיון קלאסי לגרש את החושך במקלות, ולסגור את האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו.

התייחסות נכונה לאתגרים שכרוכים בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה מחייבת הכרה בנחיצותם, ובד בבד נכונות להתגייס לטיפול בבעיות הכרוכות בהם. ניתן לשאוב השראה לעניין זה ממהפכת החיילים הדתיים בצה"ל. השירות בצה"ל היה כרוך מאז ומעולם בקשיים דתיים־רוחניים ורבים חללים הפיל, אולם מתוך הערכת חשיבותו הציונות הדתית התעשתה ויצרה תשתיות מופלאות להתמודד עם בעיותיו. תהליך דומה צריך להתבצע גם בהקשר ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. רבנים ואנשי חינוך יכולים לדאוג להכנה מתאימה של הצעירים לקראת אתגרי החיים הסטודנטיאליים, לסייע להם בבחירת תחומי הלימוד, ללוות ולייעץ במהלך שנות הלימוד, להקים בתי מדרש לסטודנטים וכדומה. כל זה ישגשג ויצליח רק אם נוקטים עמדת מוצא חיובית כלפי העולם האקדמי.

שמעתי פעם חכם אחד ששאל: מה בין אוהב טוב לבין שונא רע? ותשובתו הייתה: אוהב טוב – אוהב הכול, משום שבכול יש קצת טוב, שונא רע – שונא הכול, כי בכול יש קצת רע. נקודת המוצא הדרושה היא של אהבת טוב, הגם שמעורב בו לא מעט מן המסוכן והבעייתי. עמדה זו מכוננת יחס ראשוני חיובי לתופעות השונות בעולמנו, ובכללן גם עולם ההשכלה והאקדמיה, ועם זאת היא איננה אומרת שיש להיות נאיבי ולהתעלם מהבעיות. הנוקט עמדה חיובית יכול לסייע בידיהם של צעירים לצלוח את ים האקדמיה בשלום. האוחז בעמדה שלילית ולוחמנית נהיה עבורם בלתי רלוונטי. לכן יש לשאוף להאציל מן הקודש על לימודי החול ולהוסיף מן החול על הקודש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014