מדורת השבט – ועכשיו – המסר!/ משה טור-פז

גם אני הייתי במדורת השבט, בסרט, וגם במציאות. כמו בסרטו הקודם 'ההסדר',
הפליא סידר לתאר קטעים ממציאות חיינו הציונית-דתית בשנות הנערות והצבא. גם
אני צפיתי בשנות ה-80 מדי קיץ בעיניים מבריקות במבצע אנטבה עם יהורם גאון
(המופיע בסרט במהתלה הפקתית גם בדמות החזן – השידוך הבורגני לאם המשפחה)
וידעתי את המילים בעל-פה, כמו אבי גרייניק בסרט. גם אני הסתובבתי בנופים
האורבניים המצולמים היטב, פסעתי ברחוב הטייסים פינת הרב ברלין בשכונת
קטמון, עשיתי כיבוי צופים בסוף מדורת ל"ג בעומר כשהבנות הסתובבו ודפקתי
בביישנות בדלת ביתה של בת ונסוגותי לאחור כשאחותה הגדולה פתחה.

ארבעה מעגלים של קונפליקט יוצרים את שילדו של הסרט. תמי הנערה בת ה-15 מול החברה הדתית, ושוליה הבריוניים. אסתי – הנערה המתבגרת מול

חברה החייל ומעשיהם האינטימיים אשר אינם עומדים בקנה מידה דתי. רחל –
ומאבקה בועדת הקליטה של ההתנחלות הסנובית החדשה. ושוב – רחל האלמנה הטריה
המנסה לבנות לעצמה חיים זוגיים חדשים ומתלבטת בין נהג ההסעות הפשוט לבין
החזן האמיד והמשעמם.

אבל ארבעת המעגלים אינם רק קונפליקטים הנפתרים כולם באופן מעט פלקטי
ומיידי עם הבנתה של רחל כי דווקא יוסי, הנהג הפשוט הוא המפתח לאושרה
ולאיחוי הקרעים במשפחתה (מה עדיף, לזמר בפתטיות על מדרגות המסעדה 'כל
נדרי' עם יהורם גאון?). אלו הן ארבע אצבעות מאשימות המזדקרות אל מול
עינינו ואומרות 'אשמים אנחנו'.

אשמים אנחנו על שהוצאנו ממדורת השבט שלנו כל מי שלא היה בדיוק מהשכונה
הנכונה, עם שם המשפחה הנכון, שלחנו אותו לבנות לו מדורה אחרת עם שיריו
הגסים, ואחר-כך התפלאנו כאמרו שאנחנו סנובים אליטיסטיים (ותסתכלו על רוב
בתי הספר שלנו, כדוגמה מייצגת). אשמים אנחנו על כך שלא התמודדנו ועדיין
איננו מתמודדים ברצינות עם הדילמות הצניעותיות של בנים ובנות הגדלים יחד
בחברה מעורבת ואינם יכולים, גם אם רצו, לעמוד בתקנות המחמירות של השולחן
ערוך (וכל מי שהיה שם – יודע).

אשמים אנחנו שהקמנו לנו יישובי 'יפים ואמיצים' ושכונות ל'אנשים כמונו',
בהם כולם יפי בלורית ותואר, משרתים ביחידות מובחרות, עובדים בעבודות
הנכונות ומשקיעים המון בחינוך לילדים שיצאו בדיוק – כמונו.

אשמים אנחנו – שלא הצלחנו באופן הכן והאמיתי ביותר להעמיד סדרי עדיפויות
נכונים ודגמים לחיקוי של זוגיות פשוטה, אוהבת, נטולת פוזות וחסרת יומרות,
בלי ניצוצות אך עם הרבה שותפות וכבוד.

על כל אחת מהאצבעות המאשימות ששלח סידר היישר אל תוך ליבנו אפשר לעשות סרט
וגם לכתוב ספר או שניים. אבל ברצוני להתעכב דווקא על אצבע אחת, כואבת
ביותר, מאשימה, העוסקת או לפחות גובלת בפלילים.

אשמים אנחנו בכך שבדיוק כמו בחלק מהקיבוצים, כמו בכל חברה סגורה החשה עצמה
טובה מהאחרות, סגרנו דברים בפנים. כשכולם ידעו שקופולוביץ' בנתיב מאיר
אוהב אותם צעירים וחלקים, לא הבנו מה הוא עושה ולא קראנו 'די'. כשהרב
בכניסה לחורב בדק בנות עם סרגל ושלח אותן הביתה 'להחליף את הפריצות' לא
זרקנו אותו מכל המדרגות. כשהילד מנוה שמואל התלונן שהמורה נגע בו במקומות
שאסור לא סגרנו את הישיבה עד שיעשה צדק אלא צחקנו על הילד שבטח הוא זה
שהתחיל. וכשבבר-אילן כולן ידעו שליד הרב ההוא כדאי להסתובב בשתים ולא לבד,
אנחנו העדפנו להאשים את 'הפמיניסטיות והשטויות שלהן' בכך שרואים 'צל הרים
כהרים'.

יש לי זוג חברים שהודיעו לי בחגיגיות שהם לא ילכו לסרט שמקטרג באופן בוטה
כל-כך על החברה הדתית. בעיניי זה עצוב. החברה הדתית איננה גרועה משאר
החברות בישראל. התופעות שציינתי קיימות בכל חברה ובכל שבט. אבל בכך אין
די. ממי שמתיימר להיות הגורם שמדליק ומלבה את העצים של מדורת השבט
הכלל-ישראלית, זה שלא מתעייף לעולם מלחתות בגחלים היהודיות של ראשית צמיחת
גאולתנו, מצופה ליותר.

במראה שמעמיד כותב ובמאי מוכשר שגדל בתוכנו, אל מול פנינו, יש בכדי לשקף
יפה את כל החצ'קונים בפרצוף, הלעיתים יפה ולעיתים מחוטט, של החברה הדתית.
השימוש של סידר, כמו בסרטו הקודם, במיטב ידועני החברה החילונית (משה
איבגי, יהורם גאון, אסי דיין, יהודה לוי, חני פירסטנברג ועוד), מבטא את
כמיהתה הבלתי נדלית של החברה הזו ללגיטימציה ולהכרה במקומה בתוך הישראליות
הצברית. הדרך להכרה דורשת התבגרות והתמודדות עם תחלואי החברה. עדיף למרוח
משחות על השפה העליונה מאשר להסתובב עם שפם כל החיים.