מהו נס ומהו טבע? פרשת בהעלותך תשפ"ב
בפרשתנו מסופר "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במדבר י"א ט'). ובשמות ט"ז י"ד נאמר, "ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ". ועל אלה הפסוקים מבארת הגמרא במסכת יומא ע"ב ע"ב, משמו של ר' יוסי בר' חנינא שהיה הטל: מלמטה וטל מלמעלה ודומה כמו שמונח בקופסא דק מחוספס, וגו'. ועל פי זה כתב רבינו בחיי (לשמות ט"ו י"ג, על פי מכילתא ויסע פרשה ב'): ובמדרש כיצד היה המן יורד? רוח צפונית יוצאה ומכבדת העפר מעל הארץ. ואחר כך הטל יורד ומשוה את פני הקרקע. ואחר כך יורד המן עליו, "ויעל המן"- אין כתיב כאן אלא "ותעל שכבת הטל" (פסוק י"ד). מלמד שהיה הטל יורד מן השמים ומכסהו, והיה טל מלמעלה וטל מלמטה והיה מכוסה כמונח בקופסא. ולפי המדרש יתפרש הפסוק, "ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (שם פסוק י"ג)- זהו טל מלמטה כדי להשוות פני הקרקע, "ותעל שכבת הטל"- זה מלמעלה, שהיה יורד על המן אחר שהיה המן על פני המדבר… ומזה יש לך להתבונן ולהבין בדברי רז"ל שאמרו "פורס מפה ומקדש" (פסחים ק' ע"א), והכוונה שלהם לתת על השולחן שתי מפות, אחת מלמעלה, ואחת מלמטה, והפת באמצע, זכר למן שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה והמן באמצע…. וכו'. וכעין זה במאירי לפסחים (ריש פרק ערבי פסחים) שהביא פירושים שונים בעניין זה, וסיים: ופריסת מפות שנהגו עכשיו, אין לה שורש לענין הלכה. אלא שיש רומזין בה למה שאמרו (במדרש) שהמן כשהיה יורד, היה טל מלמעלה וטל מלמטה. ואחר שנתחייבנו בלחם משנה זכר למן נהגו בה להניחם בין שתי מפות. ובדומה לכך כתב השבלי לקט סי' ס"ח: ומנהגנו לפרוס מפה על השולחן [בשבת]… ויש נותנים טעם לדבר זכר למן, שהיה חופה אותו מלמעלה ומלמטה…. וכו'. (והובא בטור אורח חיים סי' רע"ה.)
ובפסיקתא זוטרתא (הוא מדרש לקח טוב, מהדורת בובר עמ' 201) לפרשת בהעלתך איתא, בשינויי לשון: "וברדת המן על המחנה"- היה הטל יורד תחילה ונעשה כגליד כדי שלא יתלכלך המן. ואחר כן היה בא הטל מלמעלה מפני שרצין וזבובין כדי שלא יהיו שוכבין עליו, שנאמר, "ותעל שכבת הטל". והיה דומה כמו שמונח בתוך דלוסקמא… וכו'. (וראה עוד תוספות פסחים ק' ע"ב ד"ה שאין מביאין.)
והנה בשלחן ערוך אורח חיים סי' רמ"ב כתב הרמ"א בהגהתו: יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא שקורין פשטידא בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל). ולא ראיתי לחוש לזה, וגו'. ועל זה כתב הבאור הלכה (לחפץ חיים, על שלחן ערוך אורח חיים שם) בזה הלשון: לכאורה מנהג זה תמוה לרבים, דמה ראו לעשות בשבת זיכרון למן שלא ירד בו כלל. ובתוספות בפרק ערבי פסחים כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לזה, והוא דחוק. גם לפי זה היה להם לעשות פשטידא גם ביום טוב, והרמ"א לענין לחמים קאמר בשבת יום טוב, ולענין זה קאמר רק בליל שבת. משמא דווקא דאמר…. וכו'. וראה מה שהוסיף שם להביא את דברי תוספת שבת (לרב צבי ביאורסקי, ורשא תרמ"ו, שהוא דרוש יפה אלא שאין בו בכדי להסביר את הענין.) והנה עיקר מצות לחם משנה שאוכלים בשבת, הוא זכר למן שירד בערב שבת לצורך שבת, וכל זה זכר לנס שהיה יורד פי שניים בערב שבת.
אך לכאורה יש להקשות, הרי כל עניין המן היה בגדר של נס נגלה, ומאחר והוא ירד כל יום, למה אין עושים לו זכר בכל יום? אלא שככל הנראה חכמינו ז"ל חשבו שמה שקבוע הוא כאילו טבעי, ורק מה שחורג מן הקבוע ייחשב כנס. ושמא יש לדמות לזה את שמצאנו בענין נס פך השמן. שהרי בבית המקדש היה הנר המערבי דולק כל יום עשרים וארבע שעות, אף שהיה בו שמן רק לשתים עשרה שעות, ואילו שאר הנרות היטיבו אותם בשמן חדש כל לילה. ואף על פי כן לא קבעו זכר לנס זה, אלא רק לנס פך השמן של חנוכה, שאז השמן שהיה אמור להיות ליום אחד, הספיק לשמונה ימים. הוי אומר, מה שקבוע היה יום ביומו נחשב כטבעי. אף שבאמת היה מחוץ לגדר הטבע, ובכל זאת לא נכנס לגדר של נס בהיותו קבוע. וכן משמע מלשונה של המכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ויסע ב', ששם נאמר: ולפי שהן חביבין לפניו שינה עליהם מעשה בראשית… וכו'. ( וראה דברי מרכבת המשנה שם.)
ועל פי זה יש להבין את שיטת השלחן ערוך באורח חיים סי' רי"ח סעיף ט', (והוא על פי דברי ר' דוד אבודרהם עמ' ש"מ, בשם הראש מלוניל) שכתב: ויש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג עולם. אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה, אינו חייב לברך ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות וגו'. וכתב המגן אברהם על "ויש חולק": לא מצאתי מי שחולק. דהיאך יעלה על הדעת להיקרא נס דבר שהוא בגדר הטבע. ומה שכתב הרב בית יוסף סוף סימן רי"ט בשם הריב"ש [סי' של"ז], היינו לומר שכשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל. אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס. וכן משמע בב"ח (ד"ה הרואה) וגו'. ועוד הוסיף בביאור הגר"א שם: גם דבריו [של הריב"ש סי' של"ז] תמוהין, דאם כן כל חולים ויולדות צריכים תמיד לברך [על הנס, מלבד ברכת הגומל] … ואם כן כל אחד חייב לברך תמיד… וכו'. משמע בהדיא מדברי הט"ז שם ס"ק א', שכאשר בשלחן ערוך נאמר "מי שנעשה לו נסים הרבה…" וכו', פירש הט"ז על פי הגמרא במסכת ברכות נ"ז ע"א ששם מסופר על מספר ניסים אשר אירעו למר בריה דרבינא, שכולם היו שלא כמנהג העולם, (וראה מחצית השקל שם, ובגאון אברהם שם ס"ק י"א).
והנה לאמיתו של דבר כל העולם כולו מונהג באופן ניסי, שהקב"ה מחדש עולמו בכל יום תמיד, ובכל זאת מאחר שהעולם כמנהגו נוהג, ולפי סדרי עולם קבועים, בעיני הבריות לא נחשב עניין זה כנס. אלא כ"טבע". ועל כן אין מברכים בו ברכת הניסים. ואילו מה שהוא "חוץ ממנהגו של עולם", ואינו מן הסדר הקבוע, נחשב כ"חוץ מדרך הטבע", ורק על כגון זה מברכים ברכת הניסים. אך כל מי שעיניו בראשו יראה כי יום יום בחייו אינו אלא מתנת השם ית' המחזיר נשמות לפגרים מתים. שאין נס גדול ממנו.
וככל הנראה מברכים אנו ברכה מיוחדת זו כאשר ניעורים אנו משנתנו, אף כי הוא נס תמידי, בכדי שכאשר נתחיל את יומנו נדע להודות לו יתברך על ניסיו שבכל יום עמנו ועל נפלאותיו וטובותיו שבכל עת ערב בוקר וצהריים, כי לעולם לא תמו חסדיו.
