כשהייתי ילדה, היה יותר מדי אכפת לי. היה אכפת לי איך שהילדים בכיתה מתנהגים זה לזה, היה אכפת לי שכולם יתרמו כסף לקניית מתנה ליום הולדת של המחנכת, היה אכפת לי שכולם יבואו לבני עקיבא ויירשמו למסע, והיה אכפת לי שנזכה בתחרות הכיתה הכי מקושטת. תמיד דאגתי לעודד ולהלהיב את כולם, ועוד יותר דאגתי – כשלא כולם נרתמו למשימה או לרעיון. אימא שלי הייתה דואגת, שזה שובר את ליבה של הילדה הכול כך אכפתית שלה, ושיבוא יום והיא תתרסק אל מול המציאות שבה כל אחד בוחר את בחירותיו, ולא משיקולים חברתיים וכלליים.
כיום, כאשר אני מביעה את עמדותיי בנושאים חברתיים, או כשאני מתרגזת אל מול תופעות של אינדיבידואליזם קיצוני, אליטיזם, גזענות והדרה, הקפיץ של ה"אכפת לי" נמתח אצלי.. שואלים אותי אנשים סביבי (או טוקבקיסטים נודניקים)- "אבל למה אכפת לך?! כל אחד עושה ויעשה מה שטוב לו, ומה שמתאים לו… זאת הבחירה שלהם/ו!, או הטיעון הקלוש- "איש הישר בעיניו יעשה" (ביטוי שהוצא מהקשרו, כמובן). לפעמים אפילו משמיעים באוזניי את המשפט שאני הכי שונאת – "חיה ותן לחיות"!
או אז אני אומרת – "תנו לי רגע להרהר בזה. אולי הפעם אתם צודקים?!"… אולי באמת כל אחד יעשה כרצונו ולפי מה שטוב לו? אולי אני לא צריכה לדאוג על כל היקום ולתת לו להתנהל בכוחות עצמו.. מקסימום סתם אתעצבן לי בפינה?!
אבל מהר מאוד אני מתנערת מהמחשבה האיומה הזאת וחוזרת להגיד בתוקף- "ברור שאכפת לי! זה אכפת, וחשוב, ואפילו קריטי ואני מוכנה גם להיאבק למען זה. לא, לא מתאים לי שכל אחד יעשה כרצונו. זה מסוכן לנו חברתית ואנושית". לא יעזרו שום מריחות של "חיה ותן לחיות". לא ככה בונים חברה, מדינה או עם.
אני דרשתי הרבה מהסביבה שלי, כי קיוויתי שכולם ישתתפו ב"מסכת" לכבוד שבת שכתבתי וביימתי, ובמרתון התרמה לטובת "יד שרה", ושכולם יתארגנו לסייע לילדה מתקשה בכיתה. פעם אחר פעם, המציאות טפחה על פניי, וגיליתי שיש רמות שונות של מעורבות ואכפתיות של אנשים סביבי, אך לא אמרתי נואש. אמנם הלב שלי נחלש קצת ולא תמיד עמד בלחץ ובמעורבות הרגשית, אבל האמונה שלי ביכולות ובמעשים של אנשים למען הכלל- רק התחזקה.
כשחציתי את קו הארבעים (שנה) התחדדו לי כמה דברים בעניין הזה. היום אני יודעת שאנחנו חייבים את האנשים שאכפת להם. ולא רק מעצמם. אנשים שלא מתפשרים על חברה ערכית, מכבדת, דמוקרטית ושוויונית. שמוכנים להילחם על הזכות לחיות ביחד, לתת הזדמנות ולראות את היתרון שבגיוון. שמוכנים לוותר ולתת מקום גם לדעות ולקולות אחרים. ששומעים את קול התורה קורא אליהם מבין הספקות וממבקש- "פתחו לי שערי צדק", "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".. אנשים שרוצים להיות שותפים לבניית חברת צדק ומופת, שאכפת להם מהיחידים ולא רק מהצביון, שמוטרדים מהאפשרות שהילדים שלנו לא יכירו את כלל החברה או שיראו באנשים שאינם דומים להם סכנה לנפשם, שרוצים לפתוח דלתות ולא לחסום את הדרכים או לסגור את החלונות.
