מה דינן של יצירות משמעותיות של רשעים? פרשת וישלח תשפ"ב

סיפורה של דינה תופס פרק שלם בפרשתנו (פרק ל"ד). מסופר בו על בת צעירה, לפי מסכת סופרים כבת שש שנים, שעד כה הייתה כל ימיה ספונה במסגרת המוגנת של בית המשפחה, ופתאום רצתה לפרוץ החוצה ולראות כיצד מתנהגות יתר בנות הארץ (ראה פסוק א'). עלמה תמימה זו נפלה קורבן לידיו של בחור ממשפחה נשיאותית מיוחסת, אשר חשב בליבו שכל אשר חושק ליבו בידו וברשותו הוא. ואכן כאשר ראה את העלמה הצעירה יוצאת לבדה לחוצות העיר, ראה בה מטרה קלה ופיתה אותה לבוא אליו (מדרש אגדה לויקרא א' ח', וכו'), ואז תפסה ואנס אותה שלא ברצונה, שנאמר "ויענה" (שם פסוק ב') עד שהייתה צווחת "וי וי" (מדרש הגדול שם), ואין שומע. אמנם, לאחר מכן חשק ליבו בה (שם ג'), ושידל את אביו, נשיא השבט, שישפיע וישכנע את אביה ומשפחתה שתהיה היא לו לאישה, (שם ד'). האב, שמוכן היה לעשות הכל למען בנו, מציע למשפחת העלמה הצעירה הצעה שלכאורה מושכת, אף שכוונתו הייתה באמת לטובת עצמו ושבטו, שנאמר, "מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, אך נאותה להם וישבו איתנו" (שם כ"ג, וראה מדרש לקח טוב כאן). הוי אומר, מה שהיה נראה אולי כהצעה נדיבה והגונה כלל לא היה לשם שמיים (ראה לקח טוב כאן), אלא כסות עיניים.

דומה הדבר למה שלמדנו בפרשה הקודמת, שהקב"ה בא ללבן ואומר לו, "הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (ל"א כ"ד), והגמרא במסכת יבמות ק"ג ע"ב, (והשוה נזיר כ"ג ע"ב) מביאה משמו של ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי את השאלה: בשלמא "רע" ניחא; אלא "טוב" אמאי לא? מלמד שטובתן של רשעים רעה היא… "וכו'. מסר זה בא בלשון אחרת בתענית כ' ע"ב, שם איתא: דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יוחנן [אותו ר' יוחנן דלעיל]: מאי דכתיב, "נאמנים פצעי אויב, ונעתרות נשיקת שונא" (משלי כ"ז ו')? טובה קללה שקילל אביה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירך בלעם הרשע… וכו'.

אכן מחלוקת ראשונים ואחרונים כיצד להתייחס לברכותיו של בלעם הרשע. שהרי בסדר רב עמרם גאון סי' קמ"ט, מהדורת גולדשמידט עמ' קפ"ב, קוראים אנו: הנכנס לבית הכנסת אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד ה'), ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהילים ה' ח'). ומובא במחזור ויטרי עמ' 56, יחד עם פסוקים אחרים, שהחזן אומרם בקול רם. וכן הוא בשו"ת המהרי'ל סי' ק"נ, עמ' 65, וכן במנהגי וורמייזא, ובסידור המקובל ר' הירץ טריויש, טיהנגן עמ' ש"ב, וכן בסידורו של ר' שבתי וכו'. ואולם באבודרהם, ברכות השחר ח' (שמ"ט) מופיע רק הפסוק "ואני בחסדך…" וכן הוא בכל בו ס' כ"ז, ובפרי עץ חיים, לר' חיים ויטל וכו'. וכן בשלחן ערוך של האר"י ז"ל אינו נמצא ובשלחן ערוך אורח חיים ריש סימן מ"ו. ובשו"ת המהרש"ל ס"ו, עמ' קפ"ח, נמצא כתוב: כשאני בא לבית הכנסת מתחיל אני בפסוק "ואני ברוב חסדך" ומדלג הפסוק הראשון, "מה טובו אהליך", שאמרו בלעם, ואף הוא אמרה לקללה, וגם אין כאן מקומו… וכו', אף שתלמידו בעל מטה משה, סי' כ"ט, עמ' נ"ב, כתב: בבואו לבית הכנסת נוהגים לומר "מה טובו…", כדכתיב בסידורים וגו'. ומביא ר' אביגדור קרא, מקובל מפראג (שנפטר בשנת 1439). הרי שאף שנכנס פסוק זה בסידורים, יש שסברו שאין לאומרו, ובעל דברי קהלת נקט בפשרה באמרו: עכשיו אומרים בלחש.

וכבר היו סימוכים לכך שלא לאומרו, שהרי בירושלמי ברכות א' מצאנו: ר' יהודה בר זבידא אמר: בדין היה שיהו קורין פרשת בלק ובלעם. ומפני מה אין קורין אותה? שלא להטריח על הציבור. וכן הוא בברכות י"ב ע"ב. הרי שמצד אחד לא ראו כל מניעה מאמירת פסוקים אלה, ומאידך למעשה לא אמרום בגלל "טורח הציבור" (לשון הבבלי). אבל הפסוק המיוחד הזה של "מה טובו" אותו ראו כבעל מעמד מיוחד, שהרי בסנהדרין ק"ה ע"ב מצינו: אמר ר' יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו. ביקש לומר שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות, "מה טובו אהלך יעקב"- לא תשרה שכינה עליהם. אמר ר' אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות … וכו'. וככל הנראה על פי דעתו של ר' אבא בר כהנא נכנס פסוק זה בסידורים שלנו, לאמרו בכניסה לבית הכנסת, אם בקול רם ואם בלחש.

ואף על פי כן היו לא מעט מן הראשונים והאחרונים שלא אמרו פסוק זה, כי בלעם הרשע אמרו, ובכך היה הפסוק הזה כאילו פסול בעיניהם, הגם שבא הוא מן התורה הקדושה, ונאמר ברוח הקודש. וכפי שהסביר בלעם לבלק באמרו, "הלא את אשר ישים ה' בפי, אותו אשמר לדבר" (במדבר כ"ג י"ב).

אכן למדנו לדעת שדברים טובים ומוסריים שנאמרו או נכתבו על ידי מי שהוא נקרא רשע, אסורים הם, והתלבטותם של חכמים לגבי הפסוק "מה טובו"… היא אך ורק משום שנאמר ברוח הקודש, הגם שיצא מפיו של רשע.

כלפי מה הדברים אמורים? לפני ימים ספורים נתבשרנו באמצעי התקשורת על מי שהיה נראה לכאורה כאיש מוסר מובהק, יהודי חרדי שהקים ארגון להגנתם של ילדים, ואף כתב ספרים רבים שכל מטרתם לטובת ילדים ולהגנתם מפני מעשים מגונים וכאלה. ועתה הועלו חשדות כבדים שמי שהיה נראה כצדיק עשה הוא עצמו מעשים מגונים בילדים רבים. וחשבתי בליבי כלום אין ספריו ראויים להישרף, ובוודאי שלא יימצאו בבתי ספר ובבתיהם של משפחות עם ילדים. והלא אפילו ספר תורה שכתבו מין נידון לשריפה, אף על פי שהנוסח הוא כולו לפי המסורה, ויש בו אזכרות, ובכל זאת ההלכה קובעת ללא כל הסתייגות שדינו לשריפה. (וראה רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י' ס"ק י'; שכתבו גוי, ובשינויי נוסחאות , מין או אפיקורוס, עיי"ש בהוצאת ר' שבתי פרנקל, בני ברק תשס"ט).

כמובן, אין אנו מבקשים לקבוע שום דבר, ובייחוד שכל עוד העניין לא הוכרע בבית משפט ונשאר ב"לכאורה". ואולם, באופן תיאורטי נשאלת השאלה כיצד יש להתייחס, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה הלכתית, לספרים משמעותיים ומוסריים שיצאו מידו של מי שבהחלט אינו מוסרי. האם נתייחס אליהם ככל היוצא מן הטמא טמא, והאם דינם יהא כ"ספר שכתבו מין", וראויים לשריפה, או לכל הפחות, להילקח מספריות של בתי ספר ואף של בתים פרטיים? או שמא ניתן להפריד בין הרשע לתוצרתו? לבי אומר לי שהדרך הראשונה היא הנכונה, ותפילתי שהקב"ה יצילנו מכל רע, ובמיוחד יגן על ילדינו מכל צרה ומכל פגע רע, ונזכה לקרוא וללמוד בקדושה וטהרה, אמכי"ר.