מה הפלא שהחינוך הדתי מתחרד?

 29/8/11, ynet יהדות

בחברה הדתית יש רבים שכועסים על התחרד"לות החינוך, אבל האם הם ידרבנו את ילדיהם להיות מורים, או שישלחו אותם לעריכת דין וראיית חשבון? ואם כך – על מה הם מלינים?

שנת הלימודים ממש מעבר לפינה, וההכנות בעיצומן. החברות המסחריות מציפות את הדוכנים ביומנים, המורות מתחילות להדביק בחזרה את העיניים לגב, התלמידים עסוקים בבחירת צבע לעטיפות, וההורים בפיתוח מרחב התמרון הקולינרי של הכריך לבית הספר. אך במקום כל אלה, נראה שבחינוך הממלכתי-דתי עסוקים בדברים אחרים.

 

בפתח תקווה התנהל לאורך כל הקיץ מאבק נגד החלטת משרד החינוך להפריד בין בנים לבנות בבית הספר "מורשה", בניגוד לדעת רוב הורי בבית הספר. רק כשהעניין התגלגל לפתחו של בית המשפט, הבהיר משרד החינוך שהשנה לא יערוך שינויים והוועדה שהקים תקבע רק לשנה הבאה. במקביל, התנהל מאבק נגד החלטת ראשי החינוך הממלכתי דתי לצמצם את שעות לימודי החול לטובת תגבור לימודי הקודש (מה שהסתיים במתן גמישות למנהלים). לאלה ניתן להוסיף הוצאת ספרים שאינם תורניים מספריות בתי הספר והשארת ספרים בעלי תוכן תורני בלבד, סינונים על בסיס רמה דתית בחלק מבתי הספר ועוד ועוד.

אפשר להתווכח על הפרשנות של התופעות הללו: חלק יראו בהם התחרדות ונטישת הערכים שעליהם הושתת החינוך הממלכתי-דתי, ואילו חלק יראו בהם חיזוק מבורך של הזהות התורנית של התלמידים. אך לא משנה מאיזה צד של המפה הדתית מסתכלים על זה, לא ניתן להתכחש לעובדה כי משהו השתנה בזרם החינוכי הזה. אז מה הוביל לשינוי הזה? מדוע מרגיש ציבור רחב כי מערכת החינוך הדתית הולכת ונשמטת מבין אצבעותיו? ומה הוא יכול לעשות כדי לשנות את המצב?

מי רוצה להיות מורה?
נדמה ששורשיו של כמעט כל נושא נעוץ בחינוך, אך הדבר נכון פי כמה וכמה כאשר מדברים על החינוך עצמו. מערכת החינוך של הציבור החרד"לי רואה בתחום החינוך יעד שאליו יש לשאוף, וכבר משלב מוקדם היא מכוונת את תלמידיה להגיע ליעד זה.

המערכת אמנם פועלת גם ברמה הטכנית ורושמת את תלמידיה למכללות לחינוך, מדרבנת אותם להוציא תעודות הוראה ועוזרת להם להשתלב בבתי הספר השונים, אך פועלת בעיקר במישור החינוכי והערכי. שוב ושוב מסבירים לתלמידים על מרכזיותו של תחום החינוך, על החשיבות שבהנחלת הערכים שלהם לדורות הבאים ועל כך שצו השעה קורא להם ללכת להיות מורים.

לעומת זאת בציבור הדתי, בעל השקפת העולם הפתוחה יותר, המצב הפוך. המערכת מצפה מתלמידיה להגיע להישגים בתחומים אחרים לחלוטין ומעדיפה שיהיו עורכי דין, רואי חשבון ויעבדו בהיי-טק. בחברה זו רווחת אמירה שלעולם לא נאמרת בקול רם אך חולפת לא פעם במחשבותיו של מי שנתקל במי שעוסק בהוראה, והיא שכנראה הוא לא מספיק מוכשר כדי לעשות משהו אחר.

בסופו של דבר, המורה משפיע וכך, מערכת החינוך הדתית מאוכלסת ברוב ברור של אנשי הזרם החרד"לי – וכאשר זהו המצב, מה הפלא שהחינוך הממלכתי דתי הולך ומתחרד? המאבקים במשרד החינוך ובמינהל החינוך הדתי הם נכונים ומוצדקים, אך יישארו חסרי תועלת אם בשטח המצב יישאר כפי שהוא. בסופו של דבר, מי שבאמת משפיע על חינוכו של התלמיד הוא לא שר החינוך, לא ראש המינהל ואפילו לא המפקח המחוזי. מי שיעצבו את זהותם של התלמידים ויבנו את השקפת עולמם הם המורים בשטח, הם אלה שיחליטו מה ללמד, באיזו דרך, על מה לשים דגש, כיצד להתייחס לדברים שלא כתובים בספר ואילו כלים להעניק לתלמידים כדי להתמודד עם המציאות מחוץ לכותלי בית הספר.

עשר שנים אחרי, התלמיד לא יזכור איזו מסכת למד בכיתה ט', מה זה פסוקית מושא או איך פותרים אינדוקציה מתמטית, אך הוא כן יזכור את מה
שאמר המורה על אירועים משמעותיים שקרו במדינה בערב שלפני השיעור, שיחות אחד על אחד שאחרי השיעור, מה עשה המורה כדי לפתור משברים שצצו במהלך השנה, ומשפט מפתח שהיה חוזר עליו שוב ושוב.

אם הציבור המאמין בפתיחות, במתינות ובהתמודדות עם המציאות, מעוניין להשפיע על מערכת החינוך הדתית, עליו פשוט מאוד להיות חלק ממנה. כל עוד הוא לא ישנה את הגישה לתחום החינוך, וימשיך להשאיר את מקצוע ההוראה לאחרים, כדאי שיתחיל להכין תשובות לשאלה שתישאל בבוא היום והיא "מי נתן את ההוראה?"