מה עושים עם הכביסה המלוכלכת?

 

 

אנשי תקשורת מהשורה הראשונה באים לדבר על זה ברצינות ובהומור

במוצאי שבת "וירא" כ' חשוון תש"ע 7.11.09 בשעה: 20:30 במתנ"ס עמישב, רחוב שיקגו 1 פתח תקווה..
בהשתתפות:

אורי אורבך– ח"כ ועיתונאי לשעבר.
קובי אריאלי– עיתונאי חרדי וסטנדאפיסט.
שרה טסלר– מנהלת המחלקה להתחדשות יהודית בחברה למתנ"סים.
אמילי עמרוסי– עיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, מחברת רב המכר "התריס".
ריקי רט– עיתונאית, מקור ראשון.
מנחה: שמואל שטח,מנכ"ל נאמני תורה ועבודה.

במסגרת הפאנל ישולבו קטעים מהסרט "שעשני אישה"
עם דברי הבמאי יורם שפר.

מחיר כרטיס: 25 ש"ח בלבד.

תמונות:

 

תמלול:

ערב עיון-לאן מוציאים את הכביסה המלוכלכת בציונות הדתית?
(התמלול נעשה ע"י אחת הנוכחות. הנוסח לא עבר הגהה ואישור ע"י הדוברים).

חלק א': סרט-בנות מבי"ס פלך בירושלים: הצגת סטנדאפ נגד אמרות חז"ל- דיון בשאלה האם זה נכון לבטל בהינף יד את דברי חז"ל או שמא יש להתאים אותם לימינו?
חלק ב': פאנל
משתתפים:קובי אריאלי, אמילי עמרוסי, אורי אורבך, שרה טסלר וריקי רט.
*הספר "תריס" של אמילי עמרוסי: כתבת בספרך בשורה האחרונה-"תודה לקהילת טלמון המופלאה וסליחה"-על מה יש לסלוח?
אמילי: יש משהו מחשיד לבקש סליחה, בקשת סליחה הייתה על הצבת מצלמה ללא רשות, לא שיקרתי את המציאות, הייתי זבוב על הקיר ובמקביל הייתי חלק בלתי נפרד מהקהילה, זה היה מעשה של חדירה לרשות הכלל. רוב האנשים מתחילים מהשורה האחרונה ומחפשים על מה היא ביקשה סליחה? וכשמוצאים את הטיעון שאחד קורא מקור ראשון וכולם קוראים ממנו, מבינים על מה הסליחה. אולי זו הייתה טעות. בספר העלתי ביקורת בצורה כנה וטהורה. אחת הטענות הייתה איך הצלחת לצייר אישה עבת ירכיים?יש אצלנו נשים רזות. למה האישה שלך עסוקה באיך אנחנו נראים בחוץ?
*האם את לא רואה גבולות?אין לך אחריות למגזר ממנו את באה?
אמילי עמרוסי: אני סיפרתי סיפור. רוב התגובות זה שאנחנו בנ"א, הכנות פה היא זו שמצליחה לשכנע, בכל מקום יש רכלנית, שכנה מעצבנת.
*יורם שפר, אדם חילוני, במאי סרטים, בוא נפנה אליך.
כשצילמתי את הסרט חשבתי שהדר צודקת(מהסרט) ולדבר על הדברים זה פתיחות לחברה הדתית אבל בצד החילוני זה ביקורת. אני חילוני מובהק אבל כעצה טקטית, מי שמוציא כביסה מלוכלכת חושבים שהוא מלוכלך. למסקנה הזו הגעתי כשראיתי מה קורה לסרטים שעושים על ישראל. יוצא לי לראות איך רואים את ישראל בחוץ. מי שלא מוציא את הכביסה המלוכלכת הוא בסדר, השומעים באים ממסורת של חופש ביטוי.
ריקי רט, עיתונאית במקור ראשון: הבעיה שלי עם היצירות האלה היא שאם באים להוציא כביסה מלוכלכת אז זה דבר חשוב, הבעיה היא בצורה שהיא נעשית כמו ההצגה "מקווה", כמה שתדעו שנצא שם רע, נלך לראות. התמונה שנוצרת היא שכך נראית החברה החרדית או הדתית-אוכלוסיה. אם זה בשביל פרובוקציה ורייטינג זה יוצר תמונה פוגעת, מעוותת. הקהל החילוני רואה את הדתיים והחרדים כמקשה אחת.
שרה טסלר: יצא לי להפיץ סרטים בהרבה קהילות לא דתיות, יש בורות גדולה מאוד, גם בנושא סרטים כמו מקווה, מרכבה ירוקה, בציבור הלא דתי לא מכירים את הנושאים אז קודם יש חשיפה וחשיפה זה טוב, יש לגשר על הבורות, שנכיר את הדברים, לא ידענו שאפשר לפתור בעיה כזו. אני בתור בחורה כן מצדיעה, אני מוכנה להסתכל על זה לא רק בזוית של מסכנות,לא בטוח שהכביסה מלוכלכת.
אורי אורבך:הכביסה יוצאת,לסיפור אנושי יש כמה פנים, הרי אנחנו מושלמים וכשמתגלה שלא, זה השמצה, לא דוגמה. הציבור הדתי צריך להתנער מהרחמים העצמיים, שחושב שאין לנו בעיות. אפשר לחשוב שאת הכביסה המלוכלכת אנו מכבסים בבית, לא מכבסים בחוץ אבל מטפלים בבית, אז מילא,אז זה שווה. אבל לפעמים- דווקא כשמכבסים בחוץ, זה גורם לנו לטפל בדברים אבל עדיין יש דברים שצריך לתקן. ראוי לכבס את הכביסה בחוץ. הנקודה היחידה שמפריעה לי לכבס את הכביסה היא שיש אנשים שזה אובססיבי בשבילם, כבר הפך לקריירה, להפנים כמה הדתיים רעים לעומת כל השאר ולכן זה עניין של מידה. אבל באופן כללי, סיפור אנושי טוב אסור להחמיץ.
*אתה מנסה להיות נחמד אבל יש מתנחל מאוד לא נחמד שהשיג מנדטים פי שלוש כמו ליברמן, ההתנתקות, אולי הציבור דווקא לא מחפש להוציא את הדברים החוצה?דווקא שאנו נראים נחמדים אנו נראים דתי מחמד וזה לא נחמד.
אמילי עמרוסי: את רוב הדברים קשה להביא לדיון אמיתי, אם לא מעלים את הדברים לידיעות אחרונות. כשלא עושים מקצוע מלהיות הכובס והמדד הוא להביא לתיקון אמיתי.
*סוגיית האתיופים בפתח תקווה, אנשים באו עם רצון טוב, "שבוע סוף" עשו פארודיה על כל החינוך הממ"ד, על זה שהם גזענים וכולם מבינים שכולנו גזענים מהסיפור הזה למרות שאנו קולטים יותר מפי 2 מאשר בתי ספר אחרים בארץ. כולם באו עם רצון טוב והנה נתפסנו כגזענים!
ריקי רט: לכאורה נעשה פיתרון, באותם שבועות הרגשתי שנעשה הכפשה, לא הייתה פרופורציה בין כיסוי תקשורתי לבין מה שנעשה בפועל, הציבור ראה הרבה דם ורצון להכפיש ובפועל לא נמצא פיתרון מוחלט שיספק את כל הצדדים.ילדים בודדים שנקלטו,וההרגשה היא שלא נעשה שום פיתרון כוללני והמחיר ששילמנו בתור חברה דתית,לא הצדיק את התוצאה הסופית.
קובי אריאלי: התפרסנו להרבה שאלות לא ממוקדות אבל הכול זה אותה שאלה. אני רוצה לפתוח בסיפור המוכר על ההוא שנולד לו ילד בעיירה והולך לשאול את הרב: " האם לרשום את הילד יום לפני שהוא נולד או יום אחרי"?הרב אומר לו:" אולי תרשום באותו יום"?עונה האיש: " על זה לא חשבתי".מה בדיוק עובר לאנשי תקשורת, קולנוע, סופרים?אני חושב שאנחנו מנסים לא לעשות מניפולציות, לא לעשות חשבונות אלא לומר את האמת.
ישנם שתי שאלות שמטרידות את העולם הדתי:
האם יעקב טייטל הוא מתנחל?והאם אליאור חן הוא רב?עד כדי כך שיצאה הוראה ברורה מאוד שלא להעיז לקרוא לאליאור חן הרב! במקום להיות ילדים ולעסוק בזה -האם הוא מתנחל? או האם אליאור חן הוא הרב ?הרי בעולם החרדי כל אדם שהוא זכר חרדי הוא רב. במקום זאת, אפשר לנסות את האופציה של לומר את האמת. מבקרים של אנשים כמונו, לא שומעים את הדעות שלנו כמו שצריך, הוא מפחד מאיך החילוני שומע את אורי, זה ששומע את אורי נכנס לחישובים, כשבעצם אורי סתם אמר את האמת שלו. אני מניסיוני, חושב וכך אמשיך לחשוב, אך ורק את האמת. אם משו בוער בך, תגיד את האמת. לא רק כי צריך להגיד אותה. פשוט את האמת ורק את האמת, בשום אופן לא לומר משו שהוא לא אמת.
יורם: יוצרים לא באמת אומרים את מה שהם רואים או מרגישים. אני אומר בוודאות שהסרט שלי שנמכר הכי טוב בעולם עוסק בסכסוך, בסרט פלסטיני בוכה על מטע זיתים שנהרס בגלל ישראלים ויכול להיות שמישו בכלל מכר את המסיק מכירה מסחרית. הודעתי למפיק שאני מפסיק לעסוק בסכסוך. לחפש דברים פרובוקטיביים הוא צורך נורא גדול של היוצרים, לא תמיד המניע הראשי הוא תיקון החברה או תיקון עצמי.
אורי אורבך: פה מדובר בכביסה מלוכלכת בין אחים, הוא לא אוייב שלנו, זה לא בדיוק כמו סכסוך בין אויבים, מקורות המידע של אנשים לא דתיים הם יותר מגוונים ממישהו שהוא עוין מלכתחילה. המחיר של לא לכתוב סרטים, יצירות הוא סתימת פיות. אם אנחנו רוצים יצירתיות, בי"ס "מעלה" ושיהיו לנו אנשים מובילים גם בתרבות, השדה המרכזי של קביעת הטעם בחברה הישראלית, אז יהיו גם אלמנטים משמעותיים של ביקורת. החברה לא מתמוטטת כי אנשים מספרים מבפנים. רוב היצירות של הכביסה המלוכלכת בחוץ, באות מאנשים שאוהבים את החברה הזו, לא בא להשמיץ, ולא רואים את המכלול השלם ואומרים למה הוצאת את זה? מכל המאמרים שהיללתי ושיבחתי את הציבור שלנו, הרבה אמרו שלא טוב שאנו אומרים שהציבור שלנו טוב, צריך טיפה יותר ביטחון עצמי. הביקורת הפנימית כלפי חוץ הופכת אתנו לציבור טוב יותר כי נזהרים לא להיתפס והרחבנו את היצירתיות שלנו.
אמילי עמרוסי: ככל שנהיה יותר בטוחים בעצמנו, לא נצטרך לקיים דיונים כאלו. ההתכווצות שלי לנוכח סוגיית האתיופים נובעת בגלל שאנחנו מיעוט, אם נאמר את הדברים הפחות טובים, אז זו תהיה ההוכחה הטובה ביותר ליציאה מהיותנו מיעוט.
*כשנוצרה תגובת נגד אלה שלא קיבלו את האתיופים, יש התגוננות, נלחמים בנו- אנו מתגוננים האם התועלת שנקלטו אותם ילדים גובה במחיר של חילול ה'?:
שרה טסלר: כביסה מלוכלכת יש בכל מקום, לא רק בציבור הדתי. יש משו בזה שאתה עיתונאי או כותב , הדברים צריכים לצאת החוצה! אני מאמינה שכן מה שכתוב בעיתון זה נכון. אם בפ"ת קרה משו וקיבלו את אותם ילדים, קרה שינוי. כל כביסה זו מדינה דמוקרטית, הדברים צריכים לצאת החוצה. למה אתה מתכוון חילול ה'?
ריקי רט:כשאומרים כל הדתיים גזענים.
שרה: זה לא נכון, דווקא היציאה החוצה, ולהגיד אולי טעינו, אולי זה פחד שלכם כמיעוט?תסביר לי מה זה חילול ה'?
קובי אריאלי:אם לא היה חילול ה', הדיון הזה לא היה קיים, אין כאן אדם שחושב שאומרים לכסות על האמת אלא אנחנו דתיים ויכול להיות שיש משהו שהוא איסור הלכתי, אולי אסור לומר על דתיים שהם לא בסדר. יכול להיות שיש איסור הלכתי לומר על קבוצה שהיא לא בסדר. אנחנו לא בדיון הלכתי.לדתי אסור לרמות כדי שלא יגידו שאם הוא דתי אז אסור לו לרמות וזו הסיבה שבגללה דתיים וחרדים לא מרמים
מה שמוביל אותנו זה שכולנו מסכימים שאנחנו הכי טובים וצריכים להיראות הכי טובים. אנחנו 60 שנה מנהלים את הדיאלוג הזה עם אחינו החילונים,ותדמית הדתי לא התקדמה אז אולי נלך בשיטה האחרת-נפסיק לחשוב שאנו הכי טובים. השבת, גיליתי שאבא שלי באמת חושב שכל דתי יותר טוב מכל חילוני. אולי הגיע הזמן לרגע לשכוח מזה, אולי אנחנו לא הכי טובים ולא יותר טובים, יאללה בוא נחיה.
יורם: אורי אמר שיש הבדל בין ישראל והעולם אבל אני חושב שאנחנו במלחמה על עיצוב דמותה של ישראל, הייתי רוצה לראות ציביון חילוני. אני כחילוני לא אהסס לעשות שימוש בדתיים גזעניים מפ"ת כי מהדת נגזרות אמירות דתיות.
אני לא מקבל את הטקטיקה הזו, יש מחירים שהחברה החרדית משלמת-חיים באוטופיה, לא צריך לעשות חישוב אם יאהבו אותנו או לא, חילול ה' זו אמתלה, וו שתולים לעליו את כל הקשיים. רב בישיבה תיכונית עשה מעשים מגונים זה חילול ה', אבל לא ידעו מה קרה-אז זה לא חילול ה', הוא הקפיד לעשות זאת בצנעה. מטיבה של תקשורת שהיא בוחרת סיפור אחד חד משמעי, קיצוני, מוחצן ומראה אותו לציבור. הצופים משליכים זאת כמבטא את הכל. כמעט אין מנוס לשלוט על כולם. אצל החרדים רואים את זה הרבה בסוגיית אוטובוסים נפרדים. מספיק שחסיד גור יזרוק מישהי בכוח-אז מה הוא חילול ה'?אוטובוסים נפרדים?התנהגות בריונית?בחורה דתיה מספרת לכולם מה קרה לה במקום לשתוק?המציאות היא שלא צריך לפחד כל הזמן מחילול ה' למעט המקרים שבכוונה יוצרים סרטים שקריים או סיפורים בדויים או מנפחים סיפורים קיימים?הגיע הזמן לעבור דור.
אמילי:אני רוצה לדבר על תפקידנו כיוצרים. ההצלחה הגדולה שלנו, בתור מתנחלת יחידה בפאנל, אתייחס לתת תרבות "המתנחלים", הדבר הטוב ביותר שעשו לנו זה סטריאוטיפיזציה, ביישוב שלי יש 8 אנשים עם זקן מתוך 250 איש. תמיד המצלמה שתגיע אלינו תמצא אדם עם זקן, מראה שהוא לא יפה אבל המצלמה תמיד תמצא אדם כזה, ובנוסף הוא גם יהיה אחד שלא תמיד מיטיב להתבטא. הניצחון שלהם היא להכניס אותנו למשבצת נוחה וברורה של מישהו מתנחל, כולם מציירים מתנחל באותו אופן: האדם עם העוזי שמדבר שברי פסוקים לא ברורים.
חלק מתפקידנו כיוצרים היא לדאוג להציג תמונה מורכבת.להראות שיש בינינו אנשים בלי זקן ולנסות לדחוף אותם למצלמה. לתקשורת נוח להכניס אותנו לתבניות וכך קל לצרכנים,לצרוך תקשורת. תפקידנו כיוצרים לסרטט עולם מורכב הדומה לעולמם של בנ"א. "חברות משם"-סרט שעשתה הבמאית אביטל, חמש נשים שאיבדו חברה טובה בפיגוע באלון מורה. גם אדם חילוני, גם אדם מסין יכול להתחבר, זו יצירה אמיתית, אין ניסיון ליצור דה הומניזציה, הדרך שבה התייחסו לספר שלי היא שהיא תעשה גלוריפיקציה של המתנחלים, תצייר בצבעים ורודים וכשלא עשיתי זאת, זה התקבל בתדהמה.
*כשמוציאים סיפורים לתקשורת, לא שולטים באיך שזה ייצא בניגוד לשליטה שלך על הספר?מגיעות אלינו כל מיני תלונות, הרבה פעמים מחללים את שם ה' כשמוציאים סיפורים לתקשורת.
אורי אורבך: לא קרה לי, אני לא שרוי בפחד הנורא הזה. יש ויכוחים, עם החרדים. רק עתה, בבג"ץ רב ראשי בירושלים: היה לכל אחד היסוס של אלפית שניה שיגידו שהדתיים רבים אז מה?לא נעשה זאת?א"א לבחול באמצעים בגלל החשש מה יגידו!!
שרה טסלר: לא קראתי את "התריס" וחשוב לי לקרוא את הספר. אני שייכת ל"הם" ואנחנו לא רואים אתכם כסטריאוטיפ, אני מסתובבת הרבה במקומות האלה, אני מכירה את כולם,את כל הקהילות, ואני לא יחידה. יש הרבה אנשים שגרים בת"א וגבעתיים ורואים את המתנחלים כאנשים משכמם ומעלה. הרגשתי מעין אנטישמיות, מי זה ה"הם" האלה?
אמילי: מעצבי דעת קהל, קריקטורות.
שרה: זה חלק מהסימנים הזקן הזה וציציות בחוץ. יכול להיות שחלק מהתפקיד הוא כזה. אנחנו לוקחים תפקידים, אני לוקחת תפקיד כשאני כאן בתוך אולם שרובו דתי, וזה אולי התפקיד שלך.
חלק ג': קטע מתוך ההצגה"מקווה": אישה שראו בזמן הטבילה שהיא אישה מוכה-האם לצאת עם הסיפור החוצה?דנים באיפיון הדמויות, איפיון החברה הדתית, גבולות.
המשך הפאנל:
*קובי, אתה בא מהציבור החרדי, כשאתה מגיע נותנים לך עליות, אומרים לך "שכוייח"?
קובי: אני מיוזמתי לא מוציא כביסה, גם ללא בבית וגם לא בטלוויזיה, מיוזמתי אני לא מוציא. הבעיה היא שאני לא יכול לשלוט על זה בכלל. בבית, ידוע כשהטלפון מצלצל בשעות הבוקר המוקדמות, אני יודע שמישו בירושלים הטריד מינית ועליי להגיב על זה, כי הפכתי לדובר של חרדים. מישו במגזר החרדי קיבל החלטה מטומטמת שאנו לא מגיבים אז יש שתיקה רועמת שהיא שתיקת הודאה. מה שקורה במקרים האלה כי מה שתגיד לא יהיה טוב. לא יעזור מה שאני יאמר, זה לא יהיה טוב. אין דרך לייצג מיעוט אידיאולוג שנמצא במלחמה אידיאולוגית?כאן אני רוצה לשתף אתכם בקונפליקט. מה יגידו עלינו זה שאלה אסטרטגית אבל יש גם שאלה מהותית לכביסה מלוכלכת.
יש בארץ ארגון "שוברים שתיקה" ששותפים שם אנשים ערכיים וטובים שעל האג'נדה שלהם מונח הדיון החריף על התנהגות צה"ל בשטחים. שניים מהם חובשי כיפה. הם חזרו מתוסכלים מאוד מהשירות ועכשיו השאלה מה עושים אם זה?הם מייצרים וידאו ושולחים זאת ע"י מימון של הקרן החדשה לכל תחנות הטלוויזיה, עיתונות, סוכנות הידיעות בעולם. לפני כמה חודשים, פתחתי ברדיו וזה נגמר בשערוריה. מאז, הפסקתי להיות נחמד מחבריי השמאלנים. מה ההבדל בין לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ לבין מלשינות?לייצר דיון על התנהגות צה"ל מחסומים-בכיף. השאלה היא מרגע שמייצרים דו"ח-כמה חוסר הומור,חוסר חוש מידה, נבלות ורשעות צריך בחור בן 30 כדי ששלוח את הדו"ח הזה לוושינגטון פוסט?לבחור הזה יהודה שאול, בחור משלנו, מה הניע אותו לשלוח את הדו"ח הזה?
יש חבורה גדולה של יוצאים בשאלה חרדים. אני מאוד אוהב את הקהילה הזו. זו קהילה מרתקת. יוצאים בשאלה חרדים זו קהילה מרתקת!חלקה, לפחות עשרה, פועלים באותו דפוס רדיקלי מוחצן מאוד של יצירה אנטי חרדית במובהק ומטילה בהם רפש. מצד אחד, אני אוהב פלורליזם, ריח של אבקת כביסה. מצד שני, אני לא יכול שלא לראות קו שמאחד בין כולם והא חוסר הומור וחוסר חוש מידה. גם כשאתה מבקר, אם תעשה זאת בהומור. הבנות בסרט שראינו שוכחות שהן מדברות עם סטנדאפיסטית על מופע סטנדאפ! כל הדיון הוא ערכי לחלוטין-הדיון צריך להיות על חז"ל?!? לדעתי, צריך להוציא כמה שיותר כביסה מלוכלכת החוצה. בשבוע שעבר התפוצצה פרשה קטנה, דודו אלהרר, שוטר חילוני, טרח ודיבר לא לעניין, עשה נזק בטיפשותו והביא את ההתנתקות הבאה כי אנשים טיפשים כמותו מייצרים נזק תדמיתי נורא לכל הדתיים. איפה אני יכול להגיד את הדעה הזו?הוא עושה אותי חולה האיש הזה. איפה אני אגיד את הביקורת הזו?
אורי אורבך: חוש הומור זה מעלה נחמדה אבל זה מצביע על חוש מידה, יש מקום גם לדעה אחרת. הדברים הם לא לטעמי אבל העולם יותר צבעוני. יש אנשים שאומרים את דעותיהם בצורה מוחצנת, אפשר להסתדר עם זה. אנחנו אוהבים סרט כמו "האושפיזין", אבל כשיש קצת ביקורת אנחנו מפחדים שיעלו עלינו, יגלו עלינו הכול וכל הזמן אנו בודקים אצל החילוני איך הוא מגיב?הגיע הזמן להירגע!לא כל יצירה מביאה את כל החילונים לקולנוע. יש יצירות שעסקו בנושאים דתיים שלא היו כאלה שוס. ומרוב שהם לא היו מי יודע מה, אני לא זוכר את שמם אפילו. סופסוף יש יצירה!כל הלחץ הזה של מה יקרה עכשיו הוא סתמי!לא קורה כלום! אנשים מבחוץ ברחו לתוך בי"ס כדי לראות את הסרט, אז יש ביקורת.
ריקי רט: א"א להתעלם שיש הצצה מסוימת!
אורי אורבך: נכון, רואים לנו, לא היינו בעניין הזה יותר טובים לפני 30 שנה, כשכל ביטוי או כתיבת דעה היה נחשב לעבירת משמעת. בזכות היצירות האלה התרבות שלנו יותר מגוונת, יש פריחה תרבותית, זה לא קרה בגלל שהיינו כ"כ סגורים אלא בגלל שהעזנו להיפתח. החיים של החילוניים לא מלאים בחשיבה איך הדתיים נראים?חילוניים הם בנ"א,יש להם חיים משלהם, לא כל הזמו מסתכלים במחשבה של תפסנו אותם ותרגיעו!
קובי: השאלה האם המטרה העליונה היא להיראות טוב גם במחיר של לצאת מתמונה?או להיות חלק מתמונה גם אם זה לא נראה מעולה?
ריקי רט: האם זה יקרה במגזר החרדי?בריחה של כיבוס כביסה בחוץ?
קובי: יש מגמה של תקשורת חרדית,פריחה בדמות עיתונים ושבועונים, ופתאום זה קיבל פוש מטורף וחסר פרופורציות דרך האינטרנט. היום אתה לא באמת מסוגל לתלות כביסה בבית מבלי שצלם חרדי יצלם אותך. מדובר על חשיפה שלא מקובלת בתקשורת הכללית. למשל: בבי"ח הדסה בסיפור של האם המרעיבה,הילד נראה כמו הרב פרוש, יום אחד מצאו בחדר מצלמה, בא אדם מאתר אינטרנט חרדי ושתל שם. הציבור הולך ונפתח, גם אנשים כמו זילברשלג ואחרים, הקיץ האחרון הוכיח שזה לא כמו שהיה פעם.
*ריקי, נניח שאת גרה בעמנואל , איך תגיבי במידה ולא יקבלו את הבת שלך לסמינר חרדי?
במגזר החרדי, על כל פעולה שגויה אתה מחוק. כמו שאני לא מרגישה שנעשה עוול, אני לא יכולה להגיד אבל זה נראה לא טוב.
אמילי: אורי דיבר על חוש מידה ויש להכניס עוד דבר, אמירה בטעם. חוש הטעם מאוד חשוב. מול הגישה הגלובלית שלנו כיהודים, המגזר הדתי מתמודד האם אנו מסתגרים, אומרים אמת אחת גם אם היא מדממת? או שאנו מתאימים את האמת שלנו למה שניתן לשמוע?דוד אלהרר טעה בהבחנה שלו, רבים מאיתנו אומרים וואלה צודק. הוא אמר דברים עם תוספת של טעם, אם היו מדברים יותר רגוע, המסר יכול היה להיראות יותר טוב.
חלק ד': שאלות מהקהל:
האם במאי צעיר שרוצה לצאת עם סרט טוב בחו"ל עליו להשמיץ את ישראל, האם כך עיתונאי צעיר צריך לצאת נגד החברה הדתית?יורם שפר:כן!הסרט מחסומים תיעד מה קורה שם, וזכה בפסטיבל עולמי במקום ראשון. בתוך הסרט שלי מסיק יש סיטואציה שמעוררת הזדהות עם מתנחלים, יוסי שוקר. בסרט הייתה בעיה אתית ובחו"ל אמרו לי שהסרט בעייתי כי יוצר הזדהות עם המתנחלים.
יש כביסה עם מוטי פנאן, לא מוציאים את הכביסה החוצה. רון קופמן כשנוח לו מוציא את האמת, האם העיתונאי תמיד מוציא אמת או רק כשזה נוח?האם התקשורת אמינה?
קובי אריאלי: לא! התקשורת לא תמיד אמינה!
לסיכום:
שרה טסלר: משהו ספציפי לחו"ל זה שונה מהארץ.
אורי אורבך: להשיג כסף לסרטים אנטי ישראליים יותר קל. כי זה מה שאוהבים בחו"ל. ניגשה אליי לימור לבנת ופניה טרוניה. מה חטאתי?היא אומרת שפנתה לזאת וזאת שהמלצת עליה למועצת הקולנוע. היא לא הסכימה ואומרת-עד שאני באה, מחפשת אנשים משלנו, יוצרים פרו ישראליים, מחליטים כמה כסף ייצא?בלי כסף א"א לעשות סרטים. אני צריך לשכנע דוסים שזה כלום, פעם בחודש לשבת, הייתי צריך לפתות אותה כדי שתואיל בטובה, יש שבורחים מסררה, השתתפות בהחלטות, כי לא נראה לנו. מי שמתלונן לתקשורת, שיילך לתקשורת! שהוא יהיה התקשורת!אם נתבכיין-העולם יהיה נגדנו תמיד אבל אם נהיה חלק מאלה שיוצרים, בוועדות, שלא נצטרך לקבל החלטות ואני ממש לא מקבל את דברי החילוני שסרט אנטי דתי יקבל יותר צפייה. זה נחמד כי זה חד, כך גם סרט אנטי חילוני יכול להיות מעניין.
ריקי: לכבס בידיים נקיות, עם האמת וממניעים נקיים, זה מה שעובר וזה מה שיתקבל.
אמילי: הרבה מפיקים רצו להעביר את הספר לסרט. בספר, נוצרת שותפות וידידות בין פלסטינית ליהודיה ועל זה כולם רצו לעשות את הסרט. בסופו של דבר, התקשורת מונעת מכסף, איפה שיש כסף, קהל צריכה, שם התקשורת תיתן את המענה, אם דמעות של גוש קטיף זה הרייטינג זה מה שהיא תציג. הכול עניין מסחרי והרבה פחות אידיאולוגית.
קובי: בעניין היוצרים והיצירות, יכול להיות שהדברים שעלו כאן נכונים אבל זה גם תמים, היוצר צריך לייצר יצירה שתביא את העולם הפנימי שלו. כל יוצר בתחומים של הקולנוע יודע שעיריית ניו יורק מקדמת צילום סרטים בעיר, סוגרים כבישים חופשי. 70 אחוז כוללים רצח ועבירות שונות, לא תמיד השמש זה הדבר הכי מחדש שיש. ניו יורק לא תמיד יוצאת יפה אבל כל בר דעת מבין שקודם כל מה שחשוב זה להיות שם. לפני שנה אורי נבחר לכנסת. עבדתי עם מטה הבית היהודי, ראיתי נתונים קצת ואני רוצה לשאול שאלה שתלכו איתה: כל הדוסים זה קהילה מגובשת, עם מיוחד שמה שמטריד אותו זה האם להוציא את הכביסה המלוכלכת? כשבא לנו אנו קולקטיב ואיפה שלא, אנו סניף ותצביעו ב'!
שרה: לא דוברת, לא יוצרת אבל עובדת עם כל הקהילות. נכון שהדברים הפרובוקטיביים הם שמביאים קהל, צריך להוציא הכול החוצה.
תודה לכולם