מה צריך חיזוק? פרשת וילך, שבת שובה תשפ"ב
על הפסוק בדברים ל"א ז', "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ…" וכו', נאמר בברכות ל"ב ע"ב: ארבעה צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מניין? דכתיב, "רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה" (יהושע א', ז')- חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. תפילה, דכתיב, " קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך" (תהילים כ"ז י"ד). ודרך ארץ, דכתיב, "חזק ונתחזק בעד עמנו" (שמואל ב' י' י"ב, ובדברי הימים א' י"ט י"ג).
ובכך לימדונו חכמינו ז"ל מקריאת התורה של שבת שובה, מהם התחומים שבימים אלה של עשרת ימי תשובה עלינו להתחזק בהם. וכמעט ולא היה צורך להזכיר תורה ומעשים טובים שהם יסודות של היהדות על פי התורה.
אך ראוי להתעמק, ולו במקצת, בעניינה של דרך ארץ בכדי להבין את מלוא חשיבותה ומשמעותה, כי דרך ארץ קדמה לתורה, אך כיצד יש להבין אמרה זו.
והנה בסנהדרין ק"ג ע"ב קוראים אנו כדלקמן: תני רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. ביקשו מלאכי השרת לדחפו [כלומר, את הפסל של מיכה]. אמר להם הקב"ה: הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.
ובפסיקתא רבתי קל"ז ע"ב נאמר: … בא וראה, פסלו של מיכה היה עומד במערבו, ובית המקדש היה עומד בשילה, והיה מקריב לפני צלמו של מיכה קטורת בעתר, [כענין] שנאמר, "ועתר ענן הקטורת עולה" (יחזקאל ח' י"א), ובשילה היו מקריבים פרס שחרית ופרס ערבית, והיו ב' העשנים מתאבכין ועולין לשמים, כמה שכתוב: "ויתאבכו גאות עשן" (ישעיה ט' י"ז). והקב"ה אומר: לאיזה נקבל? לזה או לזה? אתמהא!
ובסדר אליהו רבה, מהדורת איש שלום, עמוד 71, איתא:.. אמר לי, רבי, שני פעמים גלו ישראל: אחד בבית ראשון, ואחד בבית אחרון. מפני מה ראשון ניתן זמן ובא, אחרון לא ניתן זמן? אמרתי לו: בני, יושבי בית ראשון, אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, היה בהן דרך ארץ. מה היה דרך ארץ שהיה להן? צדקה וגמילות חסדים… וגו'.
למדנו לדעת כמה גדול הוא ערכה של דרך ארץ, שאפילו אלה שחוטאים חטאים חמורים במצוות שבין אדם למקום, יש להם זכויות משמעותיות בכך שמקיימים מצוות שבין אדם לחברו, דהיינו צדקה וגמילות חסדים. ואף שאולי נראה הדבר כפלא בעינינו, בכל זאת למדים אנו מה כוחה של דרך ארץ.
ויפה דייק בעל הדברי חיים, הלא הוא הצאנזר רבי, את אשר מצינו בשימוש במילה "איש" בשני פסוקים שונים. כי בבראשית ל"ז ט"ו נאמר, "וימצאהו איש והנה תעה בשדה, וישאלהו האיש לאמר מה תבקש?" וכתב רש"י שם: היה זה המלאך גבריאל. ואילו בבראשית ל"ב כ"ה נאמר, "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו עד עלות השחר", ושם רש"י כתב: שרו של עשו. וביאר הרבי מצאנז, שאצל יוסף ה"איש" מבקש לעזור לו, ועל כן פירש רש"י שהיה זה המלאך גבריאל. ואילו אצל יעקב, אחרי מאבק ממושך שנמשך לילה שלם, כאשר יעקב מבקש ברכה (שם ל"ז כ"ז), עונה לו המלאך, "שלחני כי עלה השחר", ומבהיר לנו רש"י שהיה זה זמן שעל המלאך היה לשיר שיר שבח לה'. ואמר הרבי מצאנז שכאשר אדם מבקש עזרה-ברכה ממישהו, והתשובה היא, "אין לי כעת זמן, כי עלי לרוץ ולשיר שירי שבח לקב"ה. אזי ככל הנראה, אותו בן אדם הוא בשליחותו של השטן, דהיינו הוא שרו של עשו. שוב הודגשו היטב מעלותיה של דרך ארץ, שבה היחס לכבוד הבריות גובר אפילו על שירי שבח לקל.
ואולי בדומה לכך מצינו בקידושין מ' ע"א, ששם מסופר: אמר רבא, רב אידי אסברא [הסביר] לי, "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג', י')- וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות, זהו צדיק טוב; טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב… כיוצא בזה אתה אומר, "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיהו ג', י"א) וכי יש רשע רע, ויש רשע שאינו רע? אלא רע לשמים ורע לבריות, הוא רשע רע; רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע, וגו'. הרי שבכך הדגישו חכמינו ז"ל את מעלתן של מצוות שבין אדם לחברו אף בידי אלה שאינם מקיימים מצוות של בין אדם למקום.
ודומה כי הבנה זו יש לצרפה אף לענייני תפילה, שגם היא מהעניינים הזקוקים לחיזוק. שהרי גם בשעה שכוונתנו היא כלפי שמיא, עלינו להיות קשובים לצרכי הבריות הסובבות אותנו, כפי שמשתמע מהמסופר ביבמות ק"ה ע"ב:
דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי [היו יושבים]. פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א' ט', ג'). וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים…" (איכה ג' מ"א). אדהכי אתא [בינתיים בא] ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו [אצלם] אמר להו: [להם] במאי עסקיתו? [במה אתם עוסקים] אמרו ליה: בתפילה. אמר להם: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. (ומובא בשולחן ערוך אורח חיים צ"ה ב', וראה במגן אברהם שם צ"ד.) הרי שצריך אדם להיות מודע בו זמנית גם כאשר ליבו נשוא כלפי שמיא, לאלה הסובבים אותו. ושמא בכך מתפרש מה דאיתא בברכות ל"ד ע"ב: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר, "וכוין פתיחן ליה בעליתיה [וחלונות פתוחים לו בעלייתו] נגד ירושלים" (דניאל ו' י"א). (והובא להלכה בשולחן ערוך אורח חיים צ' ד'). כלומר, גם כאשר יושב אדם בבית הכנסת ושרוי בעומקה של תפילה, חייב הוא להיות מודע לחיים המתרחשים מאחורי החלון ומחוצה לבית הכנסת. וזכורני, כד הוינא טליא, כתלמיד בישיבת קול תורה, הייתי מאוד מאריך בתפילתי, וביחוד בתפילת העמידה. וכתוצאה מכך, כל אלה התלמידים שעמדו מאחוריי לא יכלו לסיים את השמונה עשרה שלהם עד שעשיתי את שלוש הפסיעות אחרונות בסוף תפילתי. וכך הייתי מעכב שורה שלמה של תלמידים. חש בזה המשגיח, ר' גדליה אייזנמן זצ"ל, ויום אחד פנה אליי בשקט ובנחת ואמר לי כך: גם כאשר מתפללים בדבקות גדולה, צריכים להיות מודעים לצרכי אחרים.
המורם מכל האמור לעיל, שבימים אלה של הצורך בהתחזקות בתורה ובתפילה, אל נא נסתגר בתוך עצמנו, אלא תתחזק תפילתנו בעירנות כלפי האחר, כי ביום הכיפורים אין העבירות שבין אדם לחברו מתמרקות אלא אם כן נתפייסו בדרכי דרך ארץ. ויהי רצון שנזכה להיפקד לברכה, לחיים טובים לישועה ורחמים, אמכ"ר.
