מזבח לה', פרשת כי תבוא תשפ"ד

יש לעיתים שהנהגות הנראות לכאורה כשוליות ושאין בהן חשיבות יתר, בעיון נוסף בהן רואים שיש בהן משמעות רחבה מעבר למה שנראה במבט ראשון. וכדוגמה לכך נעמוד על מנהג, או הנהגה, שמצאנוהו בספרי הראשונים המבוסס על פסוק בפרשת השבוע שלנו. כי הנה קוראים אנו בספר הרוקח, לר' אליעזר רוקח, (מהדורת רכ"ש שניאורסון, ירושלים תשכ"ז, עמ' ר"ל), דשם נאמר מכסין סכין בעת ברכת המזון על שם "[ובנית שם מזבח לה' אלקיך, מזבח אבנים] לא תניף עליהם ברזל" (דברים כ"ז ה'). ובמכילתא יתרו (מסכתא ד' פרשה י"א), על הפסוק בשמות כ' כ"ב, "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה…" [מכאן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם]. אינו דין שיניף המקצר על המאריך, ושולחן כמזבח בשלהי חגיגה, וגו'. (והכוונה לחגיגה כ"ז ע"א).

ומצאנו בספר חסידים, לר' יהודה החסיד (מהדורת ר"ר מרגליות סי' ק"ב עמ'  קל"ו) שכתב: … מטעם זה (כלומר שהשולחן הוא כמזבח) מכסים את הסכינים בשעת ברכת המזון, משום שנאמר, "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות שם).

אך האר"י הקדוש דעתו שלא די בכיסוי הסכין, אלא דיש להסירו לגמרי מן השולחן, וכך כתב בשער רוח הקודש (ירושלים תרע"ב, י"ב ע"א) דמי שהוא משורש קין צריך להיזהר להסיר הסכין על השולחן בעת ברכת המזון ולא יספיק לכסותו בלבד. (עיין בכף החיים סי' קט"ז אות מ"א ושם אות ט"ו, שחיוב זה חל על כולם, כי אין אנו יודעים מי הוא משורש קין ומי משורש הבל. וע"ע בספר מנהגי השולחן, אורח חיים, לר' אליהו חיים פנחסי, ירושלים [תשס"א], עמ' פ"ו-פ"ז, מש"כ בעניין זה.)

ואכן, כך הוא בשלחן של ארבע לר' בחיי, (מהדורת רח"ד שעוועל עמ' תע"ח), בזה הלשון: ויש להיזהר גם כן כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת מעל השולחן- ויש לשים לב לשימוש במילת מאכלת, שמוכרת לנו מסיפור העקדה (בראשית כ"ב י'), "ויקח את המאכלת לשחט את בנו"!- וטעם הדבר, כי השולחן נקרא מזבח [על פי יחזקאל מ"א כ"ב, "המזבח עץ שלוש אמות גבה … וידבר אלי,  זה השלחן אשר לפני ה'", וראו ברכות נ"ה ע"ב, חגיגה כ"ז ע"א, ומנחות צ"ז ע"א], ומה המזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל… והטעם, לפי שהוא כוחו של עשו שנתברך… מפי אביו, וזה שאמרו, "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז מ'), וכתיב, "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א' ג'). לכן הוא מרוחק מן המקדש, וכן השולחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו, לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סיבת החורבן שהוא היפך השלום, ואין העמדה במקום ברכה שהוא שלום. שהרי המזבח והשולחן מאריכין ימיו של אדם, והחרב מקצר, ואינו דין שיניף המקצר על המאריך, וגו'. ומעין זה אף בדרשות ר' יהודה אבן שועיב, פרשת תרומה (מהדורת הר"ש אברמסון, ירושלים תשכ"ט, ריש ע"ד, והשוו שם עמ' 37), ובעוד כמה ראשונים, כגון אבודרהם (דיני ברכת המזון עמ' ש"ב) וכו'. ואכן עניין זה הובא אף בשלחן ערוך אורח חיים סי' ק"פ ה'; ונוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון. (וראו במשנה ברורה שם, אות י"א, שהביא טעם נוסף מתשובתו של ר' שמחה, והובאה בשבלי הלקט סי' קנ"ה, עמ' 120-121, ועיין בבית יוסף סי' ק"ה, ובארחות חיים, הלכות ברכת המזון סי' ח' בשם "מדרש". אך בעניין זה לא נעסוק כאן. וראו מה שכתבתי במנהגי ישראל ח"ג, ירושלים תשנ"ד, עמ' ק"ע-קע"א.)

ובדומה לכך מצאנו בספר תולעת יעקב, לר' מאיר אבן גבאי (קושטא ש"ך), שכתב שטעם לדבר כי אסור לנפת (=להניף) ברזל על המזבח, כי הברזל כוחו של עשו, וכו'.

ואנו, לצערנו הרב, נאלצים לפעמים להניף את חרב הברזל על אויבנו, וכאילו ללכת בדרכו של עשו כנגד עשו של היום, אך מה שלימדונו חכמינו זצ"ל, היא האזהרה חמורה שאסור לנו לתת לחרב-מאכלת זו לפגוע ב"שלחן הטהור" של חיינו היומיומיים , אותו "שולחן" שעליו מקיימים אנו את חיינו כאשר יוצאים אנו משדה הקרב לחיינו הרגילים. ובלשון אחרת, שלא ניתן לשרו של עשו לגבור עלינו, לא לגופנו ואף לא לנפשנו, כי חובה עלינו למשכוני נפשני לדאוג ששולחננו יהיה תמיד טהור. כי הניסיון הקשה ביותר העומד בפני אלה הנמצאים במצבים כאלה הוא החובה לקיים את מצוות "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז ח'), כי חובה זו היא בכל מקום ובכל מצב, ואפילו בשדה הקרב. במקום הטומאה והטינופת, כפי שהוכיח המהרש"ל בחכמת שלמה, אורח חיים סי' פ"ה סעיף ב'. (אומנם יש שחלקו עליו. ראו בספרו של הרב שלמה מרדכי אינהורן, מעשה חושב, ניו יורק, 2013, עמ' י"ז-כ"ט, שדן ארוכות בעניין זה.) ובקושטא, חובה זו קשה לקיימה, ואונס רחמנא פטריה (נדרים כ"ז ע"ב, בבא קמא כ"ה ע"ב, עבודה זרה נ"ד ע"א).

ותפילתנו כי בקרוב בימינו נוכל לסלק  חרב פיפיות זו מעל שולחננו שולחן שאין בו צוררים, אלא כולו טהור לפני ה' (על פי ויקרא כ"ד ו'), שולחן של שלום ושלווה. אמכי"ר.

ד. שפרבר