מחשבה טובה יש לצרפה למעשה. פרשת מטות [ומסעי], תשפ"ג
קורה לעתים שחושב אדם בלבו לעשות מעשה טוב, כגון לבקר אצל חברו החולה, או לעזור להוריו הזקנים בעניין מסוים. או לתת צדקה למי שיודע עליו שזקוק הוא לעזרה, וכו', ואיכשהו לא מסתייה ליה מלתא, אולי משום שהוסטו מחשבותיו לעניינים אחרים עד כי העניין נדחה ונשכח מלבו- האם כאשר שוב נזכר הוא בהרהורי לבו אלה כמחשבות בטלות נחשבו, או מחייבות הן מחשבות אלו לקיימן? שאלה זו סבוכה היא, ותלויה בכמה סוגיות הלכתיות גדולות, כגון בהגדרה של הרהור כדבור (בענייני תפילה וכדומה, ראו באנציקלופדיה תלמודית חלק י', ערך "הרהור כדבור", תקצ"ב-תרט"ז), וכן במושג של "מחשבה כמעשה" במצוות ובעבירות, שם חלק מ"ה, רט"ו-תי"ד), וכו'.
והנה בפרשת מטות, בבמדבר ל' ג' , קוראים אנו: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה". ועל זה איתא בספרי שם: אין לי אלא שהוציאו בפיו? קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מניין? תלמוד לומר, "לאסור אסר על נפשו, וגו'. ואילו בויקרא ה' ד' כתיב, "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים", ועל דא איתא בשבועות כ"ו ע"א: אמר שמואל: גמר בלבו, צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר, "לבטא בשפתים", וכו'. וכן בדברים כ"ג כ"ז אומר הפסוק במפורש, "מוצא שפתיך תשמר, ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך".
ועל מה שנראית לכאורה כסתירה בין המקראות, דנה בהמשך הסוגיה שבשבועות שם, וזה לשונה: מיתבי: "מוצא שפתיך תשמר ועשית"- אין לי אלא שהוציא בשפתיו? גמר בלבו מניין? תלמוד לומר, "כל נדיב לב" (שמות ל"ה כ"ב). שאני התם, דכתיב, "נדיב לב [הביאו]". וניגמר מר מינה? משום דהוה בתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים… וכו'. (רש"י שם, תרומה וקדשים: תרומה, מלאכת המשכן כתוב בה: "כל נדיב לב הביא" וגו', וגבי קדשים כתיב בחזקיה בספר דברי הימים [ב' כ"ט ל"א], "וכל נדיב לב עלות"… וכו'. ועוד עיין תוספות שם ד"ה משום.)
ובגמרא שבנדרים ז' ע"א נשאלת השאלה: אם יש יד לנדרים או לא. מי אמרינן כיון דאתקיש לקרבנות, דכתיב "בפיך" (דברים כ"ג כ"ד)- זו צדקה וגו'. מה קרבנות יש להם יד, אף צדקה יש לה יד, או דילמא, כי איתקיש, ל"בל נאחר" אתקיש?… תביע לה [=תיקו, ב"ח על פי התוספות]. ונפסק בשלחן ערוך יורה דעה רנ"ח א' לחומרא, כדעת הפוסקים: המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר (גר"א שם א'; צדקה הוא כהקדש… וכו'). ובפסקי הר"ן בנדרים ח' ע"א איתא: כל המקבל על עצמו [במחשבה] לעשות דבר מצוה, הווי כנדר דאורייתא, וגו'. והרמב"ם בהלכות מתנות עניים ח' א' כתב: הצדקה הוא בכלל נדרים. ובמעשה הקרבנות י"ד י"ב כתב: בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום, חייב… וגו'.
ועל פי דברים אלה קבע הרמ"א ביורה דעה שם סוף סי' רנ"ח: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר, כופין אותו לקיים. ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו אינו כלום. והעיקר כסברא ראשונה. ועיין בחושן משפט סי' רי"ב [ה'], וגו'. הכוונה היא למה דאיתא שם: קנה קרקע שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים דכיון דגמר בלבו לתת צדקה, חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב "כל נדיב לב עלות", חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית, ואינו אלא צדקה. הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. (ויש להחמיר כסברא ראשונה, ועיין ביורה דעה סוף סימן רנ"ח.) ומה דאיתא שם בסוגריים הוא על פי הדרכי משה [דהיינו הרמ"א] שם, דכן הכריע המהרי"ק בשורש קס"א, וכן פסק הרא"ש בפרק קמא דתענית, סי' י"ג. ואכן כך יש להכריע כדיוק לשונו של השלחן ערוך, שהרי כתב ביד מלאכי, לר' מלאכי הכהן, כללי השלחן ערוך אות ט"ז: כשכותב השלחן ערוך סברא ראשונה בשם "יש אומרים", והשנייה "יש מי שאומר", משמע שלדעתו לפסוק כ"יש אומרים" קמא, שהם רבים, ולא כ"יש מי שאומר", שהוא יחידאה. (וראה בגינת ורדים, חלק אורח חיים, כלל ד' סי' ל', בשם מהר"י ר' יעקב, והסכים איתו בעל כנסת הגדולה, חושן משפט, סי' כ"ח בכלל "הקים לי", אות נ"ה. (אך עיין בהמשך דבריו של הכנסת הגדולה.)
ואכן כך פסק הט"ז באורח חיים תקס"ג ח', בעניין קבלת תענית:… דאם גמר בלבו, אף על פי שלא הוציא בשפתיו, מועיל… וכו'. והביא שם את דעת הראש בפרק קמא דתענית שכך פסק הר"ר יהודה בשם ר' תם [בתוספות עבודה זרה ל"ד ע"א, ד"ה מתענין.] וגו'. והאריך בדבריו שם, אך הסכים כי "גבי צדקה מועיל גמר בלבו", וכו'.
ואכן כך גם משמע מלשון הירושלמי בנזיר ה' א', דשם איתא: "כל נדיב לב"- זה הגומר בלבו. אתה אומר זה הגומר בלב, או אינו אלא המוציא בשפתיו? כשהוא אומר "מוצא שפתיך תשמר", הרי המוציא בשפתיו אמור. הא מה אנו מקיימים "כל נדיב לב"? זהו הגומר בלבו, וגו'. (ובדעתו של שמואל ראה בקרבן העדה שם, ובפני משה שם פירש: דמודה שמואל דבנדבות והקדש דמשגמר בלבו, חייב …).
המורם מכל זה, דאף שראינו דישנן דעות שונות בענין זה (וראו בפתחי תשובה ליורה דעה רנ"ח ס"ק ט"ו, מה שהביא מתשובת דת אש, סי' י"ד, ונראית מסקנתו תמוהה בעיני), העיקר כסברת הרמ"א "כסברא ראשונה", שאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואין צריך אמירה, וכפי שהבאנו לעיל. ודומה כי מה דאיתמר בצדקה, הוא הדין בכל מעשי צדקה וחסד, שמחשבת המצוה מחייבתו לתרגם את המחשבה לתחום המעשה. ויהי רצון שיתן הקב"ה בלבנו מחשבות טובות שנוכל לקיימן במעשים טובים.
ד. שפרבר
