"מחשבות שלום… לתת לכם אחרית ותקוה" (ירמיה כ"ט י"א) פרשת ניצבים, תשפ"ד

פרשת ניצבים פותחת בלשון רבים, "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם…" (דברים כ"ט ט'), ועוברת ללשון יחיד, "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום" (שם י"א). ובהמשך עוברת היא שוב ללשון רבים,  "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (שם י"ג). ובפסוק שלאחריו שוב עובר ללשון יחיד, "כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (שם י"ד). ובהמשך שוב ברבים, "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים … וכו'" (שם ט"ו ואילך).

וכתב רש"י (שם לפסוק י"ב): מדרש אגדה: למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות וחסר שתים [בפרשת "כי תבא", דברים כ"ה ט"ו-ס"ח], חוץ ממ"ט שבתורת כהנים (בפרשת "בחוקותי", ויקרא כ"ו י"ד-מ"ג ועיין בהערת בכר באגדת אמוראי ארץ ישראל ח"א, עמ' 55 הערה 2),  הוריקו פניהם (כלומר, החווירו פניהם מרוב פחד) ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, (כלומר, הקללות המרובות הללו)?  התחיל משה לפייסם, "אתם נצבים היום…"- הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה. והרי אתם קיימים לפניו (דהיינו לפני הקב"ה). (ודבריו של רש"י הם על פי תנחומא נצבים, סי' א' בשם חזקיה בנו של ר' חייא, ובמהדורת בובר בסי' ב', עמ' 48.)

וביאר עניין זה ר' גרשון אשכנזי בספרו עבודת הגרשוני (קולומעו תרמ"ד) בזה הלשון: הקללות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"ז-מ"ג) נאמרו בלשון רבים, וכבר אמרו חז"ל [משמו של ר' יוחנן בשם ר' עקיבא, דברים רבה ב' כ"ב, על הפסוק בדברים ד' ל']: כל צרה שהיא של יחיד-צרה, וכל צרה שאינו של יחיד [אלא מופנית כלפי הרבים]- אינה צרה. משום כך לא התרשמו רבים בישראל מן התוכחות שבפרשת "בחקתי". כי אמרו בליבם: אין הדברים מופנים אלינו אלא לאחרים. [כלומר: כל יחיד ויחיד חשב שזה מופנה כלפי מישהו אחר.] ואולם לאחר השמעת התוכחה בפרשת "כי תבוא", שהיא בלשון יחיד, חש כל אדם בישראל שהדברים מופנים אישית אליו, ולכן הוריקו פניהם, פירושו נאחזו בתחושת פחד. ועל כן השיב להם משה בדברי פיוס, "אתם נצבים היום כולכם" [כלומר: כל יחיד ויחיד] היום- כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, (כלומר, חוזר ומאיר לאחר החשכה). כך האיר לכם ה' וכן עתיד להאיר לכם, והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים-מחזקים-אתכם היום. ( וראו סנהדרין ק"ב ע"ב, ורש"י לפסוק י"א.) ועל פי האמור נבין למה הפסוקים הללו עוברים מלשון רבים ללשון יחיד וחלילה.

העובדה שהמלחמה האחרונה הזאת החלה בהריגתם של יחידים, ודלא כבהתקפות העויינות של צבאות האויב נגד המדינה שבעבר, היא אשר החרידה את העם כולו להתעורר מתרדמה, שיתוק ובהלה להגנה והתקפה, כי הפגיעה הנוראה ביחידים הורגשה כפגיעה אישית בכל אחד ואחד, כלומר ביחיד ורבים כאחד. ואכן סופה של פרשת ניצבים מעודד אותנו באומרה, העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם" (דברים ל' י"ט-כ'). פסוקים אלו הנקראים לפני ראש השנה הקרב ובא יש בהם בכדי לעורר וגם לעודד אותנו בימים קשים אלה.

ומעניינים דבריו של דון יצחק אברבנאל, על דברי נתאי הארבלי באבות א' ז': ואל יתייאש מן הפורענות, וזה לשונו: ואם נפרש פורענות על העונש, כמו שמצאנו בלשונם של חז"ל (באבות ה' י'): שבעה מיני פורענות באין לעולם על שבעה גופי עבירות וגו', ואמר אף על פי שתאחר העונש לרשעים… אל תתייאש מהפורענות והעונש והיאחרו. כי על כל פנים הוא יבוא ולא יאחר (על פי חבקוק ב' ג'), וכמאמר המשורר, "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן. ויעבר והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא" (תהילים ל"ז ל"ה-ל"ו). ובלשון אחר, משמו של חזקיהו המלך: כך מקובלני מבית אבי אבא, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש עצמו מן הרחמים (ברכות י' ע"א). ואכן בהתקרב ימי הרחמים והסליחה נזכה לראות כי "תקות רשעים עברה" (משלי י"א כ"ג, והשוו שם י' כ"ה), "אחרית רשעים נכרתה" (תהילים ל"ז ל"ח, השוו שם ל"ז כ'), כי הקב"ה יהפוך את הרשעים עד שאינם (על פי משלי י"ב ז'), ונראה בקרוב בימינו כי "שקטה הארץ ואין עמו מלחמה" (דברי הימים ב' י"ד ה'), ואז באמת "נחה שקטה כל הארץ" (ישעיה י"ד ז'). אמכי"ר.

ד. שפרבר