מידע חוקי על רשת נעם- צביה- מרחביה

בתי הספר של רשת נועם- מרחביה הינם בתי ספר השייכים לחינוך הממלכתי דתי. מתוקף כך הם מתוקצבים ב-100% תקצוב.

היותם ממ"דים מחיל עליהם את כל החוקים והתקנות החלות על בתי ספר רשמיים- ציבוריים במדינת ישראל, כולל תקנות הקשורות במדיניות סינון ומיון תלמידים.

במידה ונתקלתם, אתם או שכנכם, בסינון כלשהו אנא פנו אלינו

 

 

__________________________________________________________________________________

"אמנת נועם".

בעזרת צור ישראל וגואלו                                                    כ"ז בטבת התשנ"ה

כתב אמנה

בין משרד החינוך והתרבות

ובין "מרחביה" – רשת בתי הספר הממ"ד התורניים "נעם"

1. כללית:

כהקדמה לנושא, יצוטטו להלן מספר קטעים מ"מסמך שר החינוך" (שנכתב בזמנו בנושא החינוך הממ"ד התורני בקרית-אתא):

…יש לעודד דגמים שונים בחינוך ובבתי הספר. טיפוח של יוזמה חינוכית הנובעת מהמשפחה ומן הקהילה יש בה ברכה ויצירה.

חינוך אינו בא כתכתיב מלמעלה ואינו מתנהל בפקודות. וביה"ס צריך שישקף את ערכי המשפחות, הקהילה וציבור ההורים…

"חינוך" ו"הכתבה"- הם בעיני שני כתובים המכחישים זה את זה. חינוך הוא הפנמה, פתיחות ורצון טוב, ואלו אינם דרים בכפיפה אחת עם מערכת "צבאית"-סמכותית.

לכן אני שמח לקבל ולאשר יוזמות שונות לדגמים מגוונים וחדשים בחינוך, הנובעים מתוך הקהילה, והבאים מקרב המחנכים וההורים ומיוזמתם.

משפחות ותיקות וקהילה יציבה, הם ערובה למדינה איתנה ולחברה חזרה. מדינה יצרנית וחברה יצירתית צומחות מתוך משפחות וקהילות פעילות.

אני מצדד, אפוא, ביוזמה של מחנכים והורים, להעמקה וליהודיות של תכנים ומסגרות בחינוך. במסגרת זאת וע"פ תפיסה זאת, אני תומך גם ביוזמת הורים בחינוך הממ"ד להגביר את הלימודים התורניים של ילדיהם, ולקיים ולבנות בתי ספר תורניים ראויים לשמם בכל הבחינות.

יחד עם זאת, אני תובע ממערכת החינוך תודעה עמוקה של מעורבות ואחריות לכלל הצבור והישוב. בעיני, גישת היהדות הינה שעצמאות יצירתית של הפרט לא תהיה בשום אופן על חשבון כלל הציבור. כך ממזגת היהדות את הצורך הקהילתי-ישובי עם הצורך הפרטי-אישי.

גישתי החיובית מאוד לחופש בחירה בחינוך, קובעת מגבלות לחופש זה, אם הוא קשור בפרישה מן הצבור, ובעיקר אם הוא מהווה פגיעה בו.

הקהילה הגדולה צריכה להתחשב בערכים היהודיים של קבוצות בתוכה, והקבוצות חייבות להתחשב בצרכיה של הקהילה.

ביוזמה החינוכית צריכה להשתלב התודעה שהיא צומחת מהקהילה, וצריכה לשרת את הכלל, ולא לגרום לאיזושהי פגיעה, אצל חלק זה או אחר של הקהילה.

"אני את נפשי הצלתי" היא גישה חינוכית שאינה נראית בעיני. מי שרוצה רק בהצלת ה"שארית" ובזניחת הכלל, לא יוכל להצליח, גם אם מדובר ברצון כן להעמיק את תכני החינוך, ולהגביר את התורניות בהם- נושאים שהם מאוד ערכיים וחשובים בעיני.

אסור שבנין יצור חרס, שעצמאות ויצירה יחלישו עיר, שנסיון חינוכי יהיה על חשבון הכלל.

חלק בלתי נפרד מכל יוזמה חינוכית צריך להיות, היחס בין חלקים שונים בקהילה. ועל כן חשוב שבסדור חינוכי חדש, מצד אופיו היהודי והמיוחד, ישתלב במערכת, מתוך אחריות, ומתוך הבנה של צרכי כלל הישוב.

אני יכול לתמוך בגיוון במערכת החנוך הדתי, ולאפשר להורים מסגרת יהודית תורנית משלהם; אך אסור שזאת תביא להחלשת כלל-החנוך הממ"ד במקום, ואולי אף לנזק רב יותר.

אני למד זאת ממעמד הרי סיני, שהרי את התורה קבל העם כולו ולא יחידים או קבוצות נבחרות בתוכו. כך, גם מי שרוצה לקבל תורה היום, צריך לעשות זאת מתוך העם כולו.

לא אוכל, אפוא, לתמוך בנסיון רציני חדש להעמקת החינוך התורני אם הוא יפגע קשות בחינוך הממ"ד הקיים. מאידך, אוכל לתמוך בבי"ס התורני אם יגלה אחריות מלאה לצרכי כלל הישוב, ויסייע במאמץ החינוכי של המקום. שמחתי לשמוע מפי נציגי הפעילים למען חינוך תורני-לאומי, שזוהי דרכם וזוהי כוונתם.

אבקש לומר משהו כלפי ביה"ס הממ"ד הרגיל. יש לו זכויות רבות בשמירת מורשת היהדות בישראל. הנושאים בהם הוא מתחבט משקפים את השאלות המרכזיות בהן עסוקה הציונות הדתית: שאלות של פתיחות, שיתוף פעולה עם הכלל, הנכונות לשאת בעול, האחריות, הנכונות לשותפות עם כל מגזרי האוכלוסיה במדינה, הערכה לכלל ישראל.

האם כל אלו צריכים להחליש בהם את אש התורה?

האם כדי להיות יהודי מאמין שומר מצווה, חובה להסתגר ולהיות מנותק? האם פתיחות והבנה מחלישים את נצח התורה? אלו שאלות גורליות לחמ"ד והינם נושאים מרכזיים למהות קיומנו כמדינה יהודית.

 על כן יש לעשות כל מאמץ לחזק ולחדש את המעמד הרוחני-תורני של כלל החמ"ד בארץ. נתרום כיכולתנו לקדם השתלמויות מורים, יוזמות חינוכיות בתלמוד ובמקרא, הדגשת מחשבת-ישראל, חזוק תחושת ההבנה ולא רק משמעת, אהבה ולא רק יראה, יצירה ולא הרגל ושגרה. דגש חזק על תפיסה עמוקה של טעמי המצוות, חינוך לשמירת מצוות מבלי להסתגר, ועוד.

זוהי משימה כבדה שלא תתממש כבר מחר, ולא מתוך פקודה, גם לא של שר. כוונתי להתוות את הכיוון והמחשבה.

חיזוק החמ"ד הוא בעיני לא רק צרוך היהדות הדתית, אלא גם לבריאות החברה הישראלית כולה. אם חינוך דתי לא יוכל להתפתח מבלי להסתגר או להקצין- תחלש החברה כולה. מניעת הסתגרות, מניעת הקצנה, מניעת ניתוק- הוא צורך כולנו.

חשיבות עליונה יש ליחס לאינטגרציה, וככל שנקדים בכך, כן ייטב.

זו משימה לאומית, ואין אף יחיד, קבוצה, קהילה או עיר הפטורים ממנסה.

צורך זה של אינטגרציה בין עדות, שכונות, מעמדות ודעות- ילקח גם הוא בחשבון בכל החלטה הקשורה לנושא.

השאלות שהתעוררו במקומות שונים בארץ בסוגיה זו, ושחלקם באו לאחר מאבקים צבוריים קשים, מחייב ל"קרוא את המפה" של החמ"ד, לגבש עמדות ולקבל החלטות מקדימות באשר לעתיד.

נראה לי שאגף החינוך הדתית והמועצה לחמ"ד צריכים להיערך בתחומי היוזמה, התפיסה, התכנון, הפיקוח וההדרכה, על פיהם יגבר רצון ההורים להיות מעורבים בשיפור החינוך של ילדיהם, ותתחזק השאיפה להשתתף בעיצוב בית ספרם- אם כבית ספר תורני יהודי, אם בבית ספר בו מוגברים הלימודים התורניים בתפישה מקיפה ורחבה, אם כבית ספר בו מתקיימות זו בצד זו המגמות השונות. כל אלו צריך שתתקיים בהם מחויבות ואחריות לאינטגרציה בחינוך.

כאמור, מחייב הדבר הערכות מחשבתית מחודשת, מבנה ארגוני מתאים, ותנופה ויוזמה רבה."

 

(חלק חסר- יושלם בקרוב)