לפני אך ימים מספר, ביום חמישי, העשרים ליולי בשנה זו, שלחה ארצות הברית באמצעות ארגון NASA רקטת טיל בשם Perseverance "התמדה",  לכוכב הלכת מאדים. דומני, כי זהו הטיל החמישי שנשלח בידי מדינות שונות בכדי "לכבוש" את העולם, קרי היקום.

מדינות אלה משקיעות הון עתק במאמץ כביר במטרה זו, ואילו בו באותו הזמן כל העולם כולו שרוי במגפת נגיף אשר עין לא ראתה, כי כה זעיר הוא, קטנטן זה אין בידיים לגבור. הנה כי כן, עוצם ידינו ורום לבבינו אינו מצליח לעשות את "החיל" הזעום הזה. כלום אין בכך משום מסירת מוסר השכל?

והדבר כאילו מפורש בפרשתנו. כי אבותינו באו לרשת את ארצנו (במדבר י"ג ל"ג)  מגויים גדולים ועצומים, אשר להם היו ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים ט' א')  שבהן יושב עם גדול ורם "בני ענקים" ומי יוכל להתייצב בפניהם (שם פסוק ג').  ממדיהם של יושבי ערים אלה עצומים הם עד למאוד, כפי שתיארו לנו חז"ל, כי כבר בימי נח לא חששו ענקים אלה מן המבול באומרם "הרי אנו גבוהי קומה ואין המים מגיעים עד צווארינו; ואם מי תהומות מעלה עלינו הרי פרסות רגלינו לסתום את התהומות" (פרקי דרבי אליעזר פרק  כ"ב, מהדורת רד"ל נ"א ע"ב). ועל ילידי הענק, אחימן ששי ותלמי שבחברון ( במדבר י"ג כ"ב) נאמר על ידי ר' ברכיה הכהן ברבי: "אחימן" שהיה אומר אחי, מאין יבוא עליי שום אדם; "ששי" שהיה בריא כשיש; "תלמי" שהיה חזק ועושה תלמים בארץ; ילידי הענק שהיה עונק את החמה.[ו]כשראו אותם המרגלים, נתייראו מיד הלכו ואמרו: כי חזק הוא ממנו (תנחומא שלח ז'). וכן אומר הנביא, "ואנוכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" (עמוס ב' ט').

ומי, או מהו, זה אשר גבר עליהם לכלותם? הלא, לא צבאות בני ישראל בימי משה המה, ולא אלה שבימי יהושע, כי אם אש אכלה מעם ה' יחד עם יצור זעיר אחד אשר כינויו צרעה הוא אשר "ישלח ה' אלקיך בם  עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך" (דברים ז' כ') וכן הוא אומר "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי ואת הכנעני ואת החתי מפניך" (שמות כ"ג כ"ח) ואף בימי יהושע זכה הוא שנשלחה לפניו הצרעה והיא אשר גירשה "את שני מלכי האמורי  ולא היה זה בחרבו ובקשתו" (יהושע כ"ד י"ב)  ובמדרש תהילים מזמור ע"ח (מהדורת ר"ש בובר עמ' 350) מסופר, שהצרעה, כיוון שהיו יוצאין אמורים ונכנסין עליהן ומקישות לו אחת לתוך עינו ואחת לתוך עיני אחרת… וגו'.  ובתוספתא סוטה י"א ח/ט, (ובבלי  סוטה ל"ו ע"א ובמקבילות) נאמר: "הצרעה לא עברה את הירדן, אלא עמדה על שפת הירדן וזרקה בהן מרה…"

נשאלת השאלה: מהי הצרעה הזאת? ולאמיתו של דבר אין אנו יודעים. כי נחלקו רבותינו בדבר. אלה מפרשים מלשון צרעת, כפי שכתב רבי אברהם אבן עזרא, "חולי הגוף מגזרת צרעת" (דברים שם), ואילו רש"י שם פירש: מן טרף העוף שהייתה זורקת בהם מרה … ומסרטנן ומסמא את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם ומקורו בסוטה ל"ו ע"א  בדברי רבי שמעון בן לקיש, וז"ל: "על שפת ירדן עמדה [הצרעה] וזרקה בהן מרה וסימאה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה". ומביא את הפסוק המובא לעיל מהנביא עמוס. ובעלי התוספות הציעו רמזים שונים: הצרעה- ה' ה', צער ה' ה', צער י' מכות.  הצרעה- צעי רע, יגזור על הרע כאילו אומר לה צעי הרעה עליהם. הצרעה- כמו "לא תערצו" (דברים כ' ג'), (ראה תוספות השלם לר' יעקב גליס, חלק ה', ירושלים תש"ו, עמ' שנ"ג.) וחוקרי בני דורנו אף הם ניסו את כוחם בזיהויה ודומה שלא עלתה בידם עד כה. לא נותר בידינו אלא להסיק, כפירושו של רב סעדיה גאון, שהיא "מחלה"  (מהדורת ר"י קאפח, עמ' פ"ט) המקפחת חיים של הניגפים, וכמותו אף אצל ר' יונה אבן ג'נאח.

אולם מה שמתבאר מעבר לכל ספק מתוך המקורות הללו, הוא שמדובר ביצור זעיר קטנטן אשר גובר על ענקים, ואף אין נסתר ממנו בחדרים ובחדרי חדרים. גם דוד המלך חווה על גופו את הדבר הזה כמסופר באלפא ביתא דבן סירא ב' ( אוצר המדרשים של י"ד אייזענשטיין, ח"א נויארק, תרע"ה, עמ' 47):

בזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהריים, והיה אבנר שוכב בפתח, ראשו בפתח אחר, ורגליו זקופות, בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים. וכשבא לצאת מבין רגליו, פשט אבנר רגליו וכיסהו בם, והיו עליו כשני עמודים גדולים וביקש רחמים מאת ה',  ואמר: "קלי קלי למה עזבתני?" (תהילים כ"ב ב') ובאותה שעה עשה לו נס ושלח לו צרעה ונשכה רגלי אבנר, וזקפן; ויצא דוד ושיבח להקב"ה. (וראה שמואל א' כ"ו, ה' י"א-י"ב ט"ו-ט"ז.)

הרי שאבנר הענק נופל בפני הצרעה הקטנטנה, ואל יתהדר הגיבור בגבורתו, כי היאך יתגאה בפני קונו אלא ישפיל קומתו בענוה. וכמה הרבו  דברים בעלי המוסר במעלת הענוה, ואף עמדו על כך שישנם דברים המביאים את האדם לידי מעלה זו על כורחו. וכך כותב רבי ישראל אלנקאוה במנורת המאור שלו, (מהדורת ענעלאו ח"ג עמ' 152)

… החולי והמכאוב כשיבואו על האדם, חולאים רעים ונאמנים, וימאס במאכל ובמשתה, ותדבר עליו נפשו, וריחו נמר, וזיו פניו ישתנה. אז ייכנע לבבו וישפיל גאותו מפני חלישות כוחו שנאמר, "ויכנע בעמל ליבם  כשלו ואין עוזר" (תהילים ק"ז י"ב).

כמה נוקב תיאור זה של המחלה אשר בימינו המושלחת ממרחק אף לחדרי חדרים. וממשיך הוא שם:

אם יתרושש מהונו ויצטרך לבריות, אז תשבר גאוותו וישחה קומתו למחזיק בידו, שנאמר, "והיה כל הנותר בביתך יבוא [ו]להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם" (שמואל א' ב' ל"ו)… ואם יקיפו אדם תלאות ויציקו ומצוקות וקורות הזמן, ייכנע וישבר לבבו ברוב תלאותיו ומצוקותיו שנאמר, "אז יכנע לבבם  הערל ואז ירצו" (ויקרא כ"ו מ"א).

והדברים הללו כאילו נאמרו לימינו. וכלום נזקקים אנו למכות נאמנות אלה בכדי להכיר בערכה של הענווה? ואם אכן כן,  כלום אין די במצוקותינו.

אך בדברי נחמה מסיים בעל מנורת המאור שם (עמ' 200) באמרו:

גדולה הענוה, שמצלת לבעליה מדינה של גיהנום, ומכל צרה וצוקה ומחרון אף ה'.  ולא עוד אלא שהקב"ה מגן בעדם ושומר אותם, ומסתירן תחת כנפיו עד יעבור זעם, שנאמר: "בקשו את השם כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענוה, אולי תסתרו ביום אף (חרון) ה' ". (צפניה ב' ג').  והקב"ה  מחונן לענוים, שנאמר " אם ללצים הוא יליץ  ולענוים יתן חן". (משלי ג' ל"ד).

עד יעבור זעם ותגיע הישועה,  ושוב תעלם הצרעה, נכופף קומתנו בפני בורא עולם, ונדע כי אין אנו אלא כחומר ביד יוצר וקונה הכל. כי ידיעה זו היא אשר תחיש את גאולתנו.