מים עכורים במקווה

תחקיר שנעשה לבקשת תנועת 'נאמני תורה ועבודה' בנושא המקוואות, מגלה תמונה עגומה: ביזבוז כספי ציבור, אתר אינטרנט לא מעודכן, גביית כספים שלא כדין ומיפגעים תברואתיים חמורים. סערה בבור מקווה
בשנים האחרונות היה נדמה כי עולם המקוואות לנשים עובר מהפך. מדי פעם שמענו על הדור הבא של המקוואות לנשים, שהפכו למעין מכון ספא, מבחינת האסתטיקה, הניקיון והשירותים שהציע. נשים שצוטטו בכלי התקשורת שדיווחו בנושא, דיברו על הפיכת המקום לידידותי למשתמשות, על כך שהמקווה במתכונתו החדשה הפך מקום מפגש לנשים וכו'.

בפועל, מתברר, המציאות עדיין אפורה. אפילו אפורה מאוד. מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן הן חברות בצוות 'שביל הזהב' להסדרת יחסי עַ ם, דת ומדינה, במכון לאסטרטגיה ציונית. בחודשים האחרונים הן ערכו עבודת מחקר יסודית על-אודות מצב המקוואות בישראל 2014. תמונת התחקיר עגומה למדי: ביזבוז כספי ציבור, אתר אינטרנט לא מעודכן, גביית כספים שלא כדין ומיפגעים תברואתיים חמורים.
התחקיר שביצעו אחרק-ויין וסימן נעשה לבקשת תנועת 'נאמני תורה ועבודה' שהחליטה להעלות לראש סדר היום הציבורי הדתי והכללי את סוגיית המקוואות ואף נתנה לממצאי התחקיר ולנושא כולו ביטוי נרחב, בגיליון האחרון של הביטאון שלה 'דעות'.
מאגר נתונים חלקי מתן שירותי מקוואות לציבור הרחב על ידי המועצות הדתיות, החל עוד לפני קום המדינה, עם גיבושן של המועצות הדתיות בשנת 1937. תחום זה, המסווג על ידי המועצות הדתיות תחת הכותרת טהרת המשפחה, הוא אחד מן השירותים המרכזיים שהמועצות הדתיות מספקות לציבור. על החלק המרכזי של שירותי המקוואות בעבודתן של המועצות הדתיות ניתן ללמוד מנתוני המשרד לשירותי דת משנת 2012. על פי הנתונים, בתחום המקוואות מועסק המספר הגבוה ביותר של עובדים במועצות הדתיות:
58 אחראים/ות למקוואות ו-482 בלנים ובלניות ברחבי הארץ. ב-33 רשויות מקומיות שבהן לא קיימת מועצה דתית, מועסקות 99 בלניות באופן ישיר על ידי מחלקת דת הפועלת במקום. לצד המקוואות שמפעיל המשרד לשירותי דת, ישנם גם מקוואות פרטיים שהמשרד אינו מפקח עליהם ואין כל רישום שלהם. עורכות המחקר מתארות כיצד עם תחילתן עבודתן, פנו למשרד לשירותי דת, כדי לקבל את רשימת המקוואות הפועלים כיום בישראל. בתגובה, הפנו אותן נציגי המשרד לרשימת המקוואות המצויה באתר האינטרנט של המשרד. "על פי הנתונים המופיעים באתר, המשרד לשירותי דת מפעיל כיום 805 מקוואות ברחבי הארץ", מתארות אחרק-ויין וסימן. "אולם למעשה, מבדיקה מקיפה שערכנו מצאנו עוד 39 מקוואות המופעלים על ידי המועצות הדתיות ומחלקות הדת ברחבי הארץ (לא
מקוואות פרטיים), ואינם מופיעים באתר האינטרנט. כמעט %5 מתוך המקוואות כלל לא מופיעים ברישומים שמציג המשרד לציבור הרחב". הן מציינות כי "האתר לא מספק כמעט שום מידע על פעילות המקוואות.
כך, למשל, לא מצוין מהו המחיר של טבילה בסיסית ושירותים נוספים המוצעים במקווה, ורק לעתים רחוקות מצויינות שעות פתיחת המקווה. במקרים רבים גם לא מופיע מספר הטלפון של הבלנית או של המקווה, וגם כשהוא מופיע, מצאנו כי בכ-%25 מן המקרים המספר אינו מעודכן, או שהוא מפנה לבלנית שכבר עזבה את תפקידה"…
עוד קובעות עורכות התחקיר כי "העובדה שמאגר הנתונים שהמשרד מציג הוא חלקי מאוד ואיננו מעודכן היא בעייתית ביותר. זאת בשל האופי האינטימי והדיסקרטי של הטבילה במקווה. אדם המחפש בית מרקחת באזור מסויים, יכול לשאול חברים המכירים את האזור, אך תחום המקוואות הוא רגיש ואינטימי הרבה יותר. סביר להניח שנשים מכירות את המקווה הקרוב לאזור מגוריהן. אך לא פעם, כאשר הן מתארחות במקומות שונים בארץ, הן נדרשות למצוא מקווה באזור שהן לא מכירות. נשים רבות רואות בטבילה אירוע אינטימי, ומעדיפות שלא לשתף בו אנשים אחרים ולשאול על מיקומו. הדבר חשוב פי כמה ביישובים קטנים: על פי הנחיות המשרד לשירותי דת, ביישובים שבהם יש פחות מחמישים טובלות בחודש, המקווה לא יהיה פתוח בשעות קבועות אלא נפתח בתיאום מראש עם הבלנית. סביר להניח שנשות היישוב מכירות את הבלנית, אך אורחת, במקרים רבים, תתקשה להשיג את מספר הטלפון של הבלנית. לאור כל זאת, יש חשיבות מכרעת לכך שהמשרד יספק לציבור הרחב מאגר אינטרנטי מעודכן ומפורט".מחירים גבוהים לטובלותכאמור, רוב העלויות של שירותי המקוואות – בנייתם, שיפוצם ומימון %40 משכר הבלניות ואחזקת המקווה – מוטלות על המדינה.
בהתאם לכך, המשרד לשירותי דת מוציא הנחיות מפורטות לעלויות השונות של טבילה במקווה. כמו כן, ההנחיות קובעות כי הבלניות רשאיות לגבות מחיר נוסף על ערכת מקווה (מגבת, סבון וכו') לפי ראות עיניהן. חוזר המנכ"ל קובע כי "חובה להקפיד על גביית התעריפים הנזכרים לעיל", אך בפועל, כל מועצה דתית, ולעתים גם כל בלנית, פועלת כראות עיניה, ואין אכיפה של נוהלי המשרד. כך, במספר רב של מקוואות, מחיר הטבילה איננו המחיר שקבע המשרד, ובדרך כלל הוא גבוה יותר. ישנם מקוואות שבהם המחיר כפול מהסכומים שקבע המשרד לענייני דת. אחת הסיבות לכך היא, שבמקוואות רבים התשלום הבסיסי כולל גם תשלום על ערכת מקווה, אף שחוזר המנכ"ל קובע במפורש ש"חובה להפריד בין אגרת הטבילה עצמה ובין התשלום בעבור ערכת המקוואות, וזאת על מנת שאישה תוכל להחליט בעצמה האם ברצונה לרכוש את ערכת המקוואות". מתוך התחקיר של מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן: "עיון בדו"חות המבקרים של הרשויות המקומיות מלמד, כי מדובר בתופעה רווחת.
כך, למשל, בדו"ח של מבקר עיריית חיפה משנת 2007 נטען כי 'במקרים רבים המבקרות במקוואות משלמות סכומים הגדולים בהרבה מהסכום אותו הן חייבות לשלם'. דו"ח משנת 2012, שבו חזר המבקר ובחן את המועצה הדתית בעיר, מלמד כי הדבר לא תוקן, ובעוד אגרת הטבילה שנקבעה על ידי המשרד עמדה אז על עשרה שקלים. בחיפה ישנם מקוואות שאגרת הכניסה הנגבית בהם עומדת על חמישה-עשר שקלים, ובמקוואות אחרים אגרת הכניסה עומדת על עשרים שקלים, ואילו במקווה אחר אגרת הכניסה עומדת על עשרים וחמישה שקלים. עוד נמצא כי אין קריטריונים ברורים למתן הנחות. בדומה לכך, מבקר עיריית רחובות קבע בדו"ח משנת 2010 כי בשלושה מקוואות גובה המועצה תעריף שלא בהתאם לתעריף המותר, ובירושלים קבעה המבקרת ב-2006 כי סכומי האגרה הניגבים במקוואות אינם תואמים את הנחיות המשרד לשירותי דת".
כמו כן, על פי הנחיות השר שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013, כלה בשנה הראשונה זכאית לטבילה חינם במקווה. אך משיחות רבות שערכנו עם טובלות, התוודענו לכך שבמקוואות רבים הבלניות כלל לא מיידעות את הטובלות על הנוהל החדש, או שאינן מודעות לו. כתוצאה מכך, כלות רבות אינן
זוכות בפועל להטבה שהן זכאיות לה.
באופן אבסורדי, נקבע בתחקיר, לא פעם דווקא ברשויות שבהן התושבים באים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, נדרשים התושבים לשלם סכומים גבוהים בהרבה ממה שקבע המשרד לשירותי דת, לעומת רשויות שתושביהן באים מרקע חברתי-כלכלי גבוה, ובהן התשלום על המקווה נמוך יותר. "על האי-סדר ששורר בנושא המקוואות ניתן ללמוד מכך שבחודש מרץ האחרון פנינו לממונה על חופש המידע במשרד לשירותי דת, ושאלנו מהן אגרות הטבילה שקבע המשרד. בסוף החודש, לאחר בירור שארך עשרה ימים, הופנינו להנחיה מתחילת שנת 2013, בה נאמר כי האגרה לטבילה רגילה היא כזה וכזה. אך בפועל התברר שארבעה וחצי חודשים קודם לפנייתנו, עידכן השר לשירותי דת את אגרת הטבילה ב'תקנות שירותי הדת היהודיים התשע"ד-2013', וקבע אגרה חדשה, שהיא האגרה המעודכנת, בעוד שבמשרד עצמו לא ידעו על כך. כאשר במשרד לא יודעים מהן האגרות שקבע השר, האם ניתן באמת לצפות שהמועצות הדתיות תפעלנה על פי הנהלים?", תוהות אחרק-ויין וסימן.
ללא תברואה וללא רישיון
פרק נרחב בעבודת המחקר מתייחס לליקויים התברואתיים הקיימים במקוואות. "אנו מצויות כיום רק בתחילת איסוף הנתונים והמחקר מול משרד הבריאות והרשויות בנושא המצב התברואתי של המקוואות, אך נראה שכבר עתה ניתן לתת סקירה ראשונית שמציגה תמונה עגומה במיוחד".
הן מציינות כי בצו רישוי עסקים נקבע, שמקווה הוא עסק טעון רישוי. על פי תקנות רישוי עסקים, רישיון עסק למקווה תקף לחמש שנים. התקנות כללו, בין היתר, הוראות בדבר מבנה המקווה, מתקניו, תחזוקתו והפעלתו, שנועדו למנוע מפגעי בטיחות ותברואה במקוואות. עוד נקבע בתקנות כי לא יינתן לאדם רישיון למקווה והוא לא ינהל אותו, אלא אם כן הוא ממלא את הוראות התקנות להנחת דעתו של המנהל הכללי של משרד הבריאות, או מי שהוא הסמיכו לכך. משרד הבריאות אמנם מבצע בדיקות שונות במקוואות, אך הסמכות לאכיפת חוקי רישוי עסקים מצויה בידי הרשות המקומית, ולא בידי משרד הבריאות.
"דו"חות שהתפרסמו בעבר הראו כי לפני עשור המצב בנושא היה קטסטרופלי. דו"ח שהוגש לשר הבריאות בשנת 2002 העלה כי ב-%60 מן המקוואות בירושלים ובתל אביב התגלו ליקויי תברואה קשים שעלולים לסכן את בריאות הטובלות. "דו"ח של מבקר המדינה מדצמבר 2004, בחן את המצב בשמונה רשויות, והראה כי מתוך 94 מקוואות (מתוכם 35 פרטיים) ברשויות אלו, פעלו 80(!) מקוואות ללא רישיון עסק.
המבקר הראה כי הפעילות ללא רישיון אכן הביאה למפגעים בריאותיים: בכרבע מהמקוואות שנבדקו, נמצאו מיפגעי בטיחות או מיפגעים תברואתיים במבנה המקווה;
בכמה מקוואות חסרו התקנים וציוד נדרשים; הבדיקות היומיות הנדרשות להבטחת איכותם התברואתית של מי המקוואות לא נעשו, ובדיקות תקופתיות שנעשו לא תאמו את הנדרש; לא נוהלו רישומים על בדיקת מי המקוואות ועל חיטויים, ולכן לא היה ניתן לדעת אם המים חוטאו כנדרש; במקוואות רבים הוחלפו המים בתדירות פחותה מן הנדרש".
בשנים האחרונות, מציינות עורכות המחקר, "לא נעשתה בדיקה מקיפה של מבקר המדינה בנושא, וכאמור לעיל, אנו מצויות כיום בבדיקה ראשונית של הנושא. עיון במספר דו"חות של המבקרים הפנימיים של הרשויות השונות מלמד כי גם כיום המצב כלל וכלל לא משביע רצון.
כמעט בכל דו"ח שבו נמצאה התייחסות לנושא רישוי העסקים התברר שרוב המקוואות
פועלים ללא רישוי. "דו"ח ביקורת של עיריית חולון שיצא במרץ 2013 הצביע על כך שכל שמונת המקוואות בעיר מתנהלים ללא רישיון עסק, וברובם זוהי המציאות כבר מאמצע שנות התשעים(!). אגף הביקורת בעיריית חולון התריע על כך כבר בשנת 2003, אך דבר לא נעשה. נשים מחולון התלוננו לאחרונה בתקשורת המקומית על כך שמצב המקוואות גרם להן להידבק במחלות,
ובשל כך יש המעדיפות לטבול במקוואות מחוץ לעיר.
"המצב בחולון אינו כה חריג. דו"ח של מבקר עיריית באר שבע לשנת 2011 הראה כי לחמישה מקוואות בעיר אין רישיון עסק, ובאחד המקוואות אף נתגלו חיידקים בכמות גבוהה מהמותר בתקנות הרישוי. ביקורת עיריית מודיעין מצאה ב-2009 כי לכל שלושת המקוואות הפועלים בעיר אין רישיון עסק, והצביעה על אי-ביצוע בדיקות תברואתיות שוטפות. בקרית ביאליק מצאה הביקורת ב-2008 כי לשני המקוואות היחידים הפועלים ברשות אין רישיון עסק, וכן הלאה.
"הדו"חות מצביעים על כך שחלק מן המקוואות אפילו לא פועלים לקבלת רישיון. נראה שגם בנושא זה המצב בראשון לציון משקף בצורה הטובה ביותר את התנהלות המקוואות לאורך השנים: דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998 התריע על כך שהמקוואות בראשון לציון פועלים ללא רישיון עסק, והצביע על ליקויים באיכות המים במקוואות, ושלמעשה כבר ב-1989 פנה מנהל האגף לאיכות הסביבה ולתברואה בעירייה אל יו"ר המועצה בעניין הצורך ברישיון עסק לאחד המקוואות. דו"ח ביקורת של עיריית ראשון לשנת 2009 הראה כי שמונה מקוואות בעיר פועלים ללא רישיון, ודו"ח הביקורת לשנת 2012 הראה, כי תשעה מקוואות (כל המקוואות בעיר) פועלים ללא רישיון. הדו"חות ממשיכים להזהיר, אך המקוואות ממשיכים לפעול".
מסקנת עורכות התחקיר: "נראה שהסיבה לכך שהמקוואות ממשיכים לפעול בלא רישיון עסק ומצפצפים על החוק, למרות כל הדו"חות והאזהרות, טמונה בכך שקשה להראות קשר ישיר בין טבילה במקווה ובין מחלה או זיהום מסויים שנגרם לאחת הטובלות, ולכן המועצות הדתיות והרשויות המקומיות מרשות לעצמן לפעול בניגוד לחוק. כל עוד לא תקום מחאה אזרחית בנושא, האחראים לדבר לא יפעלו כדי לתקן את המעוות".

 

לכתבה המקורית ב"מצב הרוח"